(גבע אלון - בארבי תל אביב - 03.12.09)

בהתחלה בכלל הכרתי את אחותה, היא התאימה הרבה יותר לסגנון שלי, למה שאני אוהב. שקטה יותר, לא אוהבת מקומות הומי אדם, אינטימית. נפגשנו כמה פעמים ולמרות שלא עפו ניצוצות באוויר, בכל זאת היה נחמד ואמרנו שנפגש שוב בקרוב.

ביום חמישי האחרון אותה אחות הייתה הראשונה לבוא ולהגיד שלום. היה אירוע גדול והיא הייתה אחת מאורחות הכבוד. לשנינו היה יותר קל לפתוח שיחה כי כבר הכרנו בעבר. וגם הפעם זה היה נחמד, למרות שלפעמים המחשבות שלי נדדו למקומות אחרים בזמן שהיא דיברה, מסתכל על אלו שמסביב, בוחן את חברותיה שבאות להגיד שלום. ולמרות התזמון הלא מדויק בעליל (בכל זאת, ערב לכבודה ולכבוד משפחתה) חשבתי שאולי זה יהיה זמן טוב לחתוך את הקשר ולהשאיר רק את אותם רגעים ומחשבות שנחרטו  בזיכרון ומהווים את תמצות החוויות היפות של מפגשינו.

The people back home know everything there is to know about me
I can be gone for years and they'll know where I've been
I read an article in the paper about people like me
Thought I'd outrun them by now but then back home
They always see everything that I see before me

ואז היא אמרה שהיא חייבת ללכת לרגע ואני שוב חשבתי "טוב, גם הערב הזה יעבור". חבר סימן לי מצדו השני של החדר לבוא ולעמוד לידו ואני התחלתי לחתוך את החדר, מתעלם לגמרי מכל הנוכחים.

"שלום" היא אמרה וגרמה לי לסובב את הראש לכיוון הבמה. היא עמדה שם, מלאה בביטחון ועוצמה שהעלו קצה של חיוך על שפתיי. לא יפיפייה טיפוסית, ממש לא אחת  שכל אחד ברחוב יסובב את הראש אחריה ברחוב. משהו בה מושך את העין, מסקרן את המוח לחקור ולבדוק מה שונה, מה מיוחד, לנסות להתאים למסגרת, להגיד "היא דומה להיא" ו"היא מזכירה את זו" אבל ללא הואיל.

"שלום" שוב אמרה והציגה את עצמה. וכמעט מבלי לחכות, החלה לספר על החברים מהבית, על זיכרונות, על דברים שרצים לה בראש, על רוחות שנשאו תקוות, על רוצחים פסיכוטיים, על קרבה, שלווה ועל עוד כל כך הרבה דברים.

The people back home tell every story there is to tell about me
And the stories they come up with are most of the time true
But me, I get confused by looking in the mirror
The only time I recognize myself is when I look at my dad
And get nervous from having to grow old without him

ואני הייתי מהופנט, מסתכל עליה מדברת, ולא מבין איפה הייתי כל הזמן הזה, איך לא הכרתי אותה כל השנים כשהייתה כל כך קרובה. ופתאום כל אשר סבב אותי, האורחים, המשפחה אפילו האחות שלפני רגע הלכה, נראו יותר יפים, יותר מעניינים, נראו חלק מהקסם שעטף אותה.

אני לא יודע כמה זמן עבר. אני פשוט עמדתי בוהה בה. המילים היו כולן מוכרות, חתך הדיבור אינו כזה  שבהכרח ישאיר כל קהל מרותק, אבל שפת הגוף שלה, המבט שעובר על כל הנוכחים באולם, הרגש שיוצא ממנה והשלווה שלעיתים מגיעה רגע אחד לאחר מכן, תפסו לכל הנוכחים באולם את אותו איבר לא מוסבר, שמתכווץ במרכז הגוף ומתקשר עם האוזניים שמזדקרות, העיניים שנעטפות לחלוחית, העור רדוף העקצוצים והלב שנפתח ורק רוצה עוד.

People back home are sometimes more than I can handle
When there's peace in my life they come forward and say, what's wrong?
There's no filth upon their sidewalks
So naturally they see yours
There's a corner in my heart for the folks back home

היא סיימה את דבריה וירדה מן הבמה. האחות המוכרת עלתה לאחריה כדי לספק את צימאונו של הקהל. ניכר כי הסגנון שונה אולם הקסם של המשפחה נגע גם בה באותם רגעים ואפילו הרעתי לה כשסיימה את דבריה בנימה אישית ללא הגברה בה סיפרה על אהבות רחוקות בימים שטופי שמש.

האחות ירדה ונתנה את האות למילות הפרידה האחרונות של האהבה החדשה שלי. אני שומר אותן אצלי, חוזר ושומע אותן שוב ושוב. לפעמים הן גורמות לי לחייך ולצחוק, לפעמים הן שולחות אותי ללילות ללא שינה. אבל הן תמיד מזכירות לי אהבה חדשה, כזו שהגיעה מהמקומות הכי לא צפויים.

And my daddy says I should always remember my story
'Cause there will come a time when all the folks back home will die
And that one day I will sit my children down
And tell them everything there is to tell about the folks back home
How they knew everything there was to know about me
And I'll look at them and hope that one day they could say the same

גבע אלון - "The Folks Back Home"

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.