(Faith No More בהופעה - 01.09.09 - מאת "מישהי מפעם")
(צילום: "גברת עם זקן")
(מסוקס: מייק פאטון)

מהרגע שהחלטתי לכתוב את ה"סיקור" הזה של ההופעה ניסיתי להזכר איך בעצם הכל התחיל, אך לשווא. כל מה שאני זוכרת זה שתי ילדות בנות 13 בערך שיושבות בחדר של אחת מהן בקיבוץ ומקשיבות לקלטת של מה שאז נדמה להן כמו סוג של רוק כבד, מנסות להתרגל למה שהולכת להיות אחת האהבות הגדולות שלהן בשנים הבאות. בתקופה ההיא חרשנו את Angel Dust. צד וחצי של קסטה הספיק לכל הדיסק, ואת השאר מילאו עוד פעם אחת Midlife crises, Easy ועוד קצת Pixis ו- The man who sold the world של נירוונה. את הקטע של הצרחות עוד לא למדנו לגמרי להעריך, אז Caffeine היה חתוך מההקלטה, ואפילו היום כשאני שומעת את הדיסק, כשנגמר Land of sunshine  אז בראש שלי מתחילים התופים של Midlife. היינו כל כך צעירות אז, שחשבנו שיש שני סולנים ופשוט לא הבנו שאדם אחד שר גם את Land of sunshine וגם את RV, או את שני הקולות ב-Midlife  לצורך העניין.

השנים עברו, ההערצה גדלה ודיסקים נוספים נכנסו למערכת. בזכות דיסק הופעה חיה Live at the Brixton Academy התוודענו ל Epic ובעקבותיו גם חזרנו אחורה למעשה ל-The Real Thing. אחר כך היה גם King For a Day ו- Album of the Year ואז… אז הם הגיעו לארץ.

קשה לי שלא לעשות השוואה של אז מול היום.

אז הייתי ילדה בת 16 שהולכת עם אותה חברה מהקיבוץ (נקרא לה חיה) ברגל לסינרמה, לובשת מכנסיים שחורים וד"ר מרטינז. היום אני בת 28, הולכת ברגל עם בעלי לגני יהושע (החברה מהקיבוץ מחכה כבר ליד השערים), לובשת ג'ינס וכפכפים.

אז עמדתי מאחורי שרון מולדבי והשתדלתי נורא לצרוח לו את כל השירים באוזן, מתוך איזו מחשבה פנטזיונית שהוא יכתוב בטור שלו על איזו ילדה בהופעה שידעה את כל המילים (אני וחיה עדיין נלחמות על זכויות היוצרים לזיכרון הזה…). היום אני עומדת מאחורי סתם בחור גבוה, שמתחלף בבחור עם שיער ארוך ודביק, אבל אני עדיין יודעת את כל, טוב…. את רוב המילים.

בפעם ההיא השארתי את המשקפיים בבית כי לא רציתי להראות חנונית וכתוצאה מכך, לא ממש ראיתי משהו. היום אני 3 שנים אחרי ניתוח לייזר, מה שלא שינה את העובדה שלא ממש ראיתי משהו.

אז ציפיתי להופעה הזו כל כך, כל כך! היום - האמת שגם היום.

(המשך…)