(כריס קורנל בישראל - 17.6.2009 - מאת גברת עם זקן)

הימים ימי קיץ, קיץ 93. אני לובשת קורדרוי שחור שהיה של אחותי מתישהו באייטיז וחולצת פלנל אדומה משובצת שאבא שלי קנה בשוק וגנבתי לו. רוני לדו מהכיתה שלי, כיתה י' במקיף ה' בראשון, מקליט לי על קסטה מוזיקה, ממליץ לי משהו טוב, שאני חייבת לשמוע. הוא חזק בעיניינים,  כבר יש לו מערכת של דיסקים ויש לו ערימות של הדברים הקטנים הכסופים האלו שמחליפים תקליטים. אני עדיין לא נכנעת, נאמנה כמו כלב לווקמן שלי, ובכלל, למי יש כסף להוציא על דיסקים. זה נשמע כמו טכנולוגיה מטורפת. משהו כמו שנשמע לי היום בלו ריי נגיד. לא בא לי את זה. אני נשארת עם הקסטות שלי.

בצד אחד של הקסטה יש אנג'ל דאסט של פיית נו מור, תקליט שכולם מדברים עליו. על הצד השני יש את דירט של אליס אין צ'יינס, אני חורשת. חורשת מבסוטה. מסתובבת ברחוב ושרה ליינים של בס. במקביל אני חורשת את טן של פרל ג'אם. כך עוברים להם ימים חמים עד שאני נתקלת במקרה בטלוויזיה בקליפ עם שדות ושיר שמביא לי כאפה לפרצוף.אדי ודר אהובי נמצא שם, ומבין השיחים יוצא לו בחור צנום, עם שיער שחור מתולתל כמעט עד המותניים ועיניים כחולות וקול כזה שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי באותו רגע. הצרחות שלו נכנסות לי מתחת לעור ואני לא בטוחה אם נוח לי עם זה. אדי ודר נראה די מרגיע פה וההוא עם השיער השחור והמבט הרצחני הזה והזקנקן קצת מפחיד אותי.

למרות החרדה, אצתי מייד ל"מידאס", הפיקדילי הראשל"צי, לקנות קסטה (מקורית!!) של הלהקה. טמפל אוף דה דוג קראו להם. אמרתי, נו, אם זה החברים מפרל ג'ם ועוד הבחור עם הקול ההורס הזה, זה יהיה לפנים.  בדיעבד הסתבר שגיליתי אותם 3 שנים מאוחר יותר. כשהתקליט יצא, פרל ג'אם עוד לא היתה. אדי ודר היה רק כוכב בהתהוות, ואני גיליתי את האלבום המופתי הזה  (שנכתב לכבוד חבר של קורנל שמת מסמים כמו טובי בנינו)  שנתיים מאוחר יותר, יחד עם שאר העולם, אחרי שפרל ג'אם וסאונדגארדן כבר תפסו תאוצה עצבנית בכל מקום.

לא הפסקתי לחרוש את הקסטה הזאת ימים ולילות. המוזיקה היתה מרטיטה, היה שם פסנתר, היו שם גיטרות חזקות ודומיננטיות, לחנים מדהימים עם קליימקסים וצרחות. אני לא זוכרת שהיה אז את הקטע של לגלות כל יום מוזיקה חדשה. לא אצלי לפחות. תגלית בזמנו היתה חתיכת תגלית מבחינתי, היה רק רדיו, מי ידע מה זה מחשב בכלל, הייתי אוספת מוזיקה מחברים והיה רק אמ.טי.וי. ולמי יש זמן לזה. העדפתי בזמן  הפנוי בין הבגרויות לנגן בפסנתר. זאת היתה אחת התגליות  המוזיקליות הכי חשובות שהיו לי בחיים. תקליט שנשאר איתי המון זמן, שחזרתי אליו שוב ושוב. כל כך חפרתי בזה, עד שכל כך פירקתי את זה, שזה נזל לי מכל תא בגוף. אח, זה היה תענוג. זה היה להכיר ת'בפנוכו באמת.

חולפות כמה שנים, עקבתי מרחוק אחרי סאונדגארדן, ולאחר מכן אודיוסלייב. זו לא הייתה אותה תשוקה של פעם כנראה ואני נסחפתי לכל מיני מחוזות חדשים. קורט קוביין מת, הגראנג' של סיאטל (אצלי בבית לפחות, איכשהו) ירד חזרה למחתרת, גיליתי את אלג'יר (חריש  נאמנות ותשוקה), התגייסתי לצבא, עשיתי פלאשבק לגלאם של הסבנטיז עם דיוייד בואי, קיפלתי את הפלנל לארון ובעצם  ניסיתי לבדוק של מי המשפט הזה שקורט כתב במכתב ההתאבדות שלו "עדיף להישרף מאשר לדהות לאט". 

קורנל לא מוותר עלי. איכשהו אופוריה מורנינג מצא את דרכו אליי לפני כמה שנים. חבר מוזיקאי דחף לי את הדיסק ואמר שהוא לא סובל את זה ושאני אקח את זה ממנו. ואני מאמצת. כבר אז הוא מאשים את קורנל בהומואיות ומה  נהיה לו אחרי כל התקופה הטובה ההיא בניינטיז ואני תוהה, מה נהיה שמדברים על הניינטיז בכזו ערגה. זה לא כזה מזמן. מדברים ככה על הסיקסטיז.  (פאק, בעצם, עברו כמעט 20 שנה).

קיץ 2009. כריס קורנל מוציא את "Scream"  לאוויר העולם. הרוקרים  מתעצבנים, הביקורות המומות, בקרב חברים שלי הוא זוכה לכינוי "גיי", וגם "כריס קוקסינל". האזנה ראשונה ואני נבהלת ממש. אני לא כל כך מבינה מה זה. לאן נעלם הפסיכי שמנפנף בשערות שלו וצורח, ואיך לעזאזל זה קשור להוא שהתחבא בשיחים בשדות וצעק "שביתת רעב, אני רעב, נהיה רעב, כן". 

ואז מודיעים שהוא בא לארץ. אני נזכרת בנעוריי הרחוקים, בפלנל המרוטה ההיא, מתמלאת רגשות מעורבים. אבל אני יודעת שאני חייבת  להיות שם. אני פוצחת בחריש מפחיד על כל החומרים שלו, כל האלבומים שפספסתי פה ושם, "Carry on" שלו למשל (אכזבה רגעית שלי ואהבה בהמשך) ואופפת אותי תחושה כזו שאולי משהו התרכך אצלו עם השנים. (הנחה שהתבררה כמופרכת לחלוטין מן היסוד בהמשך). אני תוהה אם גם אני התרככתי, אומרת לעצמי שאולי כן, אבל מגיעה למסקנה שבסה"כ אני אוהבת שמנסרים אותי, אוהבת שבועטים לי בתחת.

(רגע, יש המשך בעמוד הבא, הכיף עומד להתחיל)

מתוך שעה וחצי של הופעה הייתי שעה עם חיוך דבוק לפנים, שאר הזמן התחלק בין מבט מזוגג בוהה בבמה בתחילת ההופעה ורגעים בהם הייתי עסוק בשחרור הרגליים שלא באו מוכנות לתפוסה מלאה של המקום.

יש הופעות שאתה לא בא מוכן אליהן. לרוב זה קורה לי כשאני הולך לשמוע איזה אמן חדש כלשהו שאני לא מכיר. אני מגיע ללא רבב, חף מהשפעות חיצוניות אולי למעט איזו המלצה או הערה כזו או אחרת שקראתי/שמעתי ממישהו/איפשהו. אבל זה לא המקרה דנן.

עיון בלוח המופעים של תאטרון "תמונע" חשף עמוק בין דפי התוכניה את השם "Alice in chains" ובבירור עמוק יותר התברר שמדובר בהופעת מחווה לאלבום האנפלאגד שהקליטו חברי ההרכב אי שם ב-96.

עכשיו בואו ניתן איזו מסגרת לסיפור הזה.

מדובר באחד האלבומים שליוו אותי לאורך תקופה ארוכה בחזרות אינסופיות במערכת ולאחר מכן במחשב, בצבא, טיולים בחו"ל, ישיבות לימודים אינסופיות בבית או סתם תחילתו של סוף שבוע. אין מישהו שהמלצתי לו על הדיסק ולא אהב, רבים נפלו עמוק לתוכו ומכירים כל תו, כל רגע, כל כיוון גיטרה וכל פתיחה של שיר. מדובר לפי דעתי בהופעת אנפלאגד שלא נופלת מזו של האלמותית של נירוונה. זו של נירוונה הרבה יותר דרמתית ומרגשת, יותר נועזת בבחירת השירים אבל המלודיות והקצב של אליס התאימו לי ליותר מצבים ורגעים מאשר אלו של נירוונה, קולו של ליין סטאלי הסולן לא נופל בייחודיות שלו מזה של קורט קוביין האדיר והמקצבים, קטעי הסולו ונגינת הגיטרות כמו גם המילים והלחנים של אליס הן מהטובים שנשמעו במסגרת הופעות האנפלאגד של MTV.

האזנה לאלבום התחלפה בחלוף השנים בצפייה בסרט של ההופעה מה שרק העצים את ההנאה ממנה. לראות את ליין סטאלי עולה לבמה, משקפי שמש לעיניו בשיער בלונד/ג'ינג'/ורוד שכזה וזוכה לתשואות מהקהל. לשמוע את נגינת הבס האקוסטי וקטעי הסולו של הגיטרות, הפספוס של המילים בתחילתו של "Sludge factory" שהוסרו מגירסת הדיסק ואת ליין סטאלי מסיר את משקפי השמש שלו וחושף עיניים מגולגלות לאחור במעין טראנס שכזה. כל הרגעים האלו חרוטים לי בראש ונשלפים מחדש בכל האזנה לאלבום.

והנה אני קורא שהולך להיות שיחזור של האלבום על ידי כמה חבר'ה מב"ש שלא שמעתי עליהם כלום עד אותו רגע. שיחת טלפון אחת וגייסתי איתי את אחד המכורים האחרים לאלבום וביחד נכנסנו ל"תמונע".

חלל ה"תמונע" מלא לגמרי, נרות ומנורות לאבה פזורות מסביב לבמה שעליה נמצאים כסאות ישיבה גבוהים כשיחזור לתפאורה של המופע המקורי. ארבעת חברי ההרכב עולים והצליל המוכר של "Nutshell" מתחיל לבקוע מהרמקולים בחלל ההופעה. שיר אחרי שיר ביצעו חברי ההרכב את האלבום במלואו ואני פשוט נסחפתי במחשובתיי כאילו אני נמצא בהופעה המקורית, זו שראיתי כבר כל כך הרבה פעמים בעבר על מרקע הטלויזיה. מסתכל על נגינת הגיטרה המדהימה של אלעד דוד (ספייס מומלץ) וזו על הבס של ירון יהודה ("הטרנטות","שירימשומשקום"), מקשיב לשילוב הקולות בין אסי קריספין ("הטרנטות") הסולן לזה של רון פלוינסקי על הגיטרה, מתופף על רגלי בתיאום עם יובל מלכא המתופף ונהנה מכל שניה.

ניכר שחברי ההרכב עבדו קשה על ההופעה וביקשו לשחזר, קרוב ככל שניתן, את ההופעה המקורית. הם לא באו לתת איזושהי הגשה מיוחדת, לשנות סדרי עולם או תצורה שונה לשירים, הם באו להחיות הופעה שעד אותו רגע חיה רק בראשם של הנוכחים באולם, על מסך הטלויזיה או המערכת הביתית. וטוב שכך.לא רציתי שישנו תו אחד, לא שום סדר שירים חדש, שקריספין יצעק במקומות הנכונים ושאלעד דוד לא יטעה באף סולו.

דמיינו לכם הופעה אחת של להקה או זמר שהייתם רוצים להיות בה, לשבת בקהל בזמן שהצלילים המדהימים שלהם מוקלטים אבל לא יכולתם ולא תוכלו לחוות אותה בחיים. הופעת האנפלאגד של אליס היא אחת שכזו בשבילי וביום רביעי האחרון הגעתי הכי קרוב שאני אוכל לדבר האמיתי, בהופעה חיה עם סאונד מעולה ובמרחק נגיעה ממני.