מופע ההשקה של בני בשן לאלבומו השלישי שנערך אמש נגמר בשבילי הרבה אחרי שיצאתי מהזאפה, אי שם בשעות הבוקר המוקדמות כשחזרתי הביתה. רק כשהחניתי את הרכב מתחת לבית, סובבתי את המפתח חלקית כדי שהמנוע יכבה אבל הצלילים האחרונים של "מים" שבוקעים מהמערכת ימשיכו עד לסופם הטבעי. עליתי הביתה והלכתי לישון.

כל הפור-פליי לפני ההופעה היה שונה הפעם. האווירה המלוקקת משהו בזאפה, אווירת מסעדה עם במה מלפנים ובר מאחור, יותר מידי מקומות ישיבה ערוכים ומסודרים לארוחה. הקהל של בני שנבצר ברובו/חלקו מההופעה והוחלף במבקרים חד פעמיים, משפחה, חברים, אנשי טלוויזיה ובידור ואפרת גוש. הופעת חימום של "חיה מילר" שהייתה מיותרת לגמרי לו רק בגלל הסאונד האיום שליווה אותה (בספק אם היה מישהו על הסאונד בזמן הזה, נדמה לי שראיתי את אביב מארק עדיין מסתובב במהלך ההופעה)  ולא חיממה אלא עייפה. הכל היה שונה.

(המשך…)

בימים אלו מסתובבת תופעת "הלינק שאינו נגמר" ברחבי הרשת. מה שהתחיל אצל סיני גז מהשאלון עבר הלאה לעידו קינן ומשם ל"אטימולוגיה עממית" שהעבירו למעיין דר (שגם כותבת אצל ניימן אבל אצלו הלינק עוד לא היה) שהעבירה למזבלה (מומלץ לבקר!) שבטוב ליבם שלחו את זה ליוני ציגלר שכמעט וחתך את העסק אבל לבסוף שילח את הלינק ליאיר יונה היקר שבמייל מפתיע על הבוקר הודיע לי שזכיתי בלינקוק האינסופי הזה. את כל הפרטים על מה, למה, איך וכמה אפשר למצוא אצל סיני-The great creator-גז אבל עזבו שטויות ולכו תבדקו את כל המקומות שבהם הלינק כבר היה.

אז אחרי שיאיר יונה שחרר לראשונה את רצועת הפתיחה מאלבומו המצופה בלינקוק שלו, "הלינק שאינו נגמר" הגיע לבלוגיה ולא ניתן לו לחלוף כך סתם בלי להוסיף מילה או שתיים או מאתיים שבעים ואחת.

אתמול עיינתי שוב בספרו של בני בשן "50 גיטרות קטנות" רק כדי להיתקל שוב בטקסט המצורף פה למטה, לחייך חיוך קטן ולהודות שוב שלפעמים אני לא בטוח מה אני חושב על הטקסטים של בני, חוץ מהעובדה שהם גורמים לי לחשוב. אז החלטתי לצרף אותו פה כתוספת שלי למירוץ השליחים האינטרנטי הזה.

הלינק ממשיך את סיבובו ברחבי עולם המוזיקה הוירטואלי ומוגש אחר כבוד לנדב לזר, אטום האוזניים.

אני תומך בשלום - 1 (מאת בני בשן)

"אני תומך בשלום
אבל אין לי אף שיר שאומר את זה במפורש
אז הנה אני כותב את זה מפורשות
בשיר שאומר את זה במפורש
אני תומך בשלום.

אני נגד הכיבוש
זה מעציב אותי
והאלימות הנוראית שבין אדם אחד לבין אדם אחר
הצליחה להרוס לי כבר יותר מדי רגעים יפים
באלה החיים החד-פעמיים שלי
אז הנה אני
כותב על זה שיר מפורש
האומה שלי רוקעת ברגליים כמו תינוק שלא מצליח להפסיק לבכות
אחרי שנים של ניסיונות להתעלם
ולהיות פשוט צעיר לכמה רגעים
אני חוזר ובגדול
אני מוטרד באופן יומיומי
אני חלק מהנמכת הציפיות הכללית מהחיים אשר שוררת סביבי
אבל רק לכאורה
כן רק לכאורה

כי עם קצת מזל אשאר בחיים
ועם קצת יותר מזל גם כל האהובים עליי יהיו בסדר
והנמכת הציפיות הכללית מהחיים
היא בסך-הכל הצד השני
של הגברת הציפיות הכללית מהמוות
ואני בכלל בסך-הכל רוצה לחשוב על טיולים עתידיים
בזרועותיה של אהובתי הלא קיימת
אבל לא
אני חושב על מוות וטילים והערכות מדיניות
ולא רק שחושב על מוות, אלא גם שחושב רק על המוות הברברי
רק על זה שבא בטרם עת
יושב מפוחם על כסא הנהג או מגיח מתוך מחסנית של מכשיר ירייה לצורכי הריגה
כמו M16 או עוזי או הקומנדו הימי
מי לא רוצה להיות בקומנדו הימי?
רק טייסים?
אימא שלכם רק טייסים!
אני מעדיף להתעלף מרוב בדידות
על להיות חלק מכל החרא הזה שמקיף אותי ואתכם
והופך אותנו, לצערנו המשותף,
לכל-כך הרבה יותר דומים ממה
שאנחנו באמת
ואל תטעו לחשוב
שבמקרה הזה כולם סובלים
כי זה מה שיפה פה
בדיוק
זה מה שיפה פה:
מישהו חייב ליהנות מהמלחמה אחרת לא הייתה מלחמה.
מישהו חייב ליהנות מהמלחמה אחרת לא הייתה מלחמה.
מישהו חייב ליהנות מהמלחמה אחרת לא הייתה מלחמה."

(פורסם במקור בספרו של בני בשן "50 גיטרות קטנות")