אחד חלקי אחד - אוזןבר

דברים טובים, סופם לפרוץ החוצה. אני לא בטוח כמה המשפט הזה נכון, אבל ביום שני שבוע שעבר הרגשתי שדברים טובים, סופם בכך שהם גורמים לנו להוציא דברים החוצה. פרויקט אחד חלקי אחד שכבר שיבחתי פעמים רבות בעבר, הופיעו באוזןבר בתל אביב. נכנסתי בדיוק עם תחילת ההופעה לאוזןבר מלא באנשים. הופתעתי. כבר הייתי בהרבה הופעות של אחד חלקי, ותמיד היה קהל, אבל היה גם הרבה חלל. כמו בהכוונה ממקום לא ידוע, אמרתי לעצמי שהפעם אני אתפוס מרחק, לא אשתמש בטריקים למודי הנסיון שלי באוזןבר כדי להגיע למיקום אסטרטגי למרגלות הבמה. תפסתי את הכסא בכוך שליד עמדת הסאונדמן, זה שנסתר מכל הנוכחים, כסא לבן בכוך שחור ואפל, לאלו שכאילו מבקשים שלא יידעו שהם שם.

ישבתי שם, רואה את העומדים על הבמה רק לעיתים רחוקות, ופשוט הקשבתי למילים. הקשבתי אפילו יותר לרחש המילים שדוקלמו על ידי כל הנוכחים. שיר אחרי שיר. לא בהתלהבות, בצעקות, בהסחפות רגשית ותזזיתית אלא בהכנעה, בצעקה חרישית, בהבנה, בהזדהות, ביופי של המילים של אחד חלקי אחד והמאסטרו שמאחוריהם, ערן בר-גיל. המוזיקה של אחד חלקי היא מהדיסקים שאתה מביא לאדם אהוב ופשוט אומר לו "תשמע את זה", וזה מצליח. הם שובים את המאזינים אחד, אחד. לא בדימויים סבוכים ומטאפורות לא ברורות אלא במקטעי חיים, כואבים, שמחים וכאלו שתלויים במהופך ושחשבת שהם רק שלך, ואז הם באים ומספרים את זה בצורה כל כך פשוטה, כל כך יפה, וכולנו שרים איתם. או שבעצם, הם איתנו.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

פסטיפונץ' - תאטרון "תמונע"

ראיתי את הפרסום לפסטיפונץ', שהתקיים ברביעי-חמישי של השבוע, כחודש לפני ההופעה ולמרות שאני רחוק מלהיות מעריץ של פונץ' או של סולנה יוסי בבליקי (מפאת חוסר ידע ולא בגלל חוסר אהבה) ידעתי שאני רוצה להיות שם. כמו אורח לא מוזמן, תפסתי את מקומי בחלקו האחורי של אולם "תמונע", משאיר את הבמה, ההתלהבות והקירבה לאותם אלו שלוקחים איתם חתיכה של בבליקי ופונץ' כבר שנים רבות.

הערב הראשון הוקדש ליציאתו מחדש של "אלבום המצעדים" של בבליקי. זה היה החלק המרגש יותר מבין השניים. הייתה אווירה של כבוד נוסטלגי והמון עוצמה באויר. גם בגלל הופעת הישיבה, גם בגלל החברים בקהל שהגיעו לחוות (שלום גד, אביב גדג' ועוד ועוד) והרבה בגלל ההתרגשות של בבליקי באותו ערב, "20 גרם של התרגשות" הוא קרא לזה. זה הרגיש כמו 2 טון של התרגשות שנעטפו בהמון המון אהבה מהקהל.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

הערב השני כבר היה חגיגת פונץ' אמיתית, עם קהל על הרגליים (מזל שלא חשבו לעשות את זה בישיבה), יותר רעש, פחות התרגשות, המון כיף, וסט שנמשך ונמשך ולא נתן לחברי הלהקה לנוח. פאק! השעה הייתה אחת וחצי כשהערב נגמר. איזה כיף להתחיל את הסופ"ש ככה. בבליקי, נראה כמו סטנדאפיסט מחוץ למרחב הנוחות שלו, חצי מנסה לרקוד, עם קול לא מוסבר, לפעמים עם הידיים בכיסים, מתבייש, אבל ענק, כל כך ענק. כל הערב רק רציתי שיגבירו את הווליום שאשמע יותר חזק, הרבה יותר חזק, שהמילים יתפוצצו. מאז מתנגן לי פונץ' באוזניים בכל מקום שאליו אני הולך. לא הכרתי מספיק, פשוט לא ידעתי. "דנה ראתה עב"מ", "פינוקיו בירושלים", "יש לך מקום", "סוויטת יום העצמאות" ועוד. גם אם עברו בין אוזניי מתישהו, אחרי הערב הזה הכל נראה אחרת. לא רק מדף הדיסקים שלי שמעוטר בעוד כמה כותרים חדשים שנרכשו בהופעה, גם החיים קצת משתנים אחרי סט הופעות שכזה, אחרי המילים האלו שאתה פתאום מקשיב להם לראשונה כמו שצריך. איזה כיף לגלות משהו שתמיד היה שם, ואני, אני רק עכשיו צולל כמו שצריך.
 

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

 ערן צור - תאטרון "תמונע"

בשישי בערב חזרתי שוב ל"תמונע". חבר אוהד ערן צור חזר לארץ אחרי סיבוב מזרחי, ואני ישר צורפתי להשלמת פערים עם ערן צור. חוויותי הקודמות עם צור היו נחמדות פלוס בתקליטיו האחרונים, ונחמדות מינוס בהופעותיו האחרונות שנכחתי בהן. קשה מידי. לא יודע להסביר. אבל ביום שישי קיבלתי בדיוק, אבל בדיוק את מה שאני אוהב מערן צור. כשנכנסנו הוא כבר היה על הבמה עם שי ברוך על התופים והוא על הבס, וזהו. ולא צריך יותר כלום. ולאחר מכן תוספת של פסנתר בלי התופים, ואז תופים ופסנתר, אבל מעל לכל, גיטרת הבס והשליט שלה שיורים שיר אחרי שיר, ישר לחלק בראש שלי שמערבב הנאה וכאב, כעס ואושר. ובשביל זה אנשים יקרים, בשביל זה יש מוזיקה. כי כשזה זה טוב, אז גם שירים מהאלבום הבא שנשמעים בפעם הראשונה, נשמעים מעולה, וגם שירים רועשים ששינו גירסה ועודנו, מרגישים רועשים בפנים כמו שצריך. פתאום גם אפקט השירה בציבור כשהזמר שר בלחש, נשמע כל כך נכון, ופתאום אני עם חיוך במשך הופעה שלמה של ערן צור ורק מתפלל שמישהו הקליט את הערב הזה, כי ככה אני רוצה אותו.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

נגיד והייתי עולה מחר לכותל האינדי הגדול (העמוד בלבונטין?!?) או מתפלל תפילה חרישית לאלוהי האינדי היושב במרומים (הצוללת הצהובה?!?), מה הייתי מבקש? בפרוס השנה החדשה ומכיוון שאני לא איש של סיכומי שנה (עברית או לועזית) החלטתי לנבור קצת ראשי, קצת בספריית המוזיקה שלי וקצת ברשת ולחבר את כל אלו יחדיו לכמה בקשות, משאלות או סתם ציפיות לשנה החדשה.

חי ונושם

את רשימת ההופעות להן אני מתפלל בשנה הקרובה פותח וסוגר אדם אחד. גבריאל בלחסן. אני יודע שיש רבים ששותפים להרגשתי בנושא ומילים, או קליפים, כבר לא יוכלו לתאר עד כמה אני מחכה כבר לחזרתו לבמה של האיש שהוא מזמן כבר לא ובספק אם אי פעם היה, רק מוזיקה בשבילי. אני יודע שיש כל כך הרבה חומרים חדשים שיכולים להספיק לשני אלבומים, אני יודע עד כמה קשה לגבריאל להופיע ועד כמה עדין המרקם הזה שבו הוא חי את חייו ומשלח החוצה את יצירתו. ובכל זאת, לו רק לפעם אחת, בבארבי בתל אביב או בפאב כלשהו בדרום, עם הרכב או לבד עם עצמו, בהופעה מלאה או רק לכמה שירים בודדים, רק שיחזור, אני מבטיח שאני אהיה שם.

משת"פ

גם רשימה זו מורכבת מבן אדם אחד למרות שהרעיונות לשיתופי פעולה מצידו הם אינסופיים. אני יודע שאפשר לחשוב על כל מיני שיתופי פעולה מעניינים בין אומנים שונים, אבל כל פעם עלה וחזר אליי אחד שכבר ראיתי. כל מי שראה את קוואמי ביחד עם המידנייט פיקוקס, או לחילופין את קוואמי עם אטליז מבצעים את "פתח תקווה" של אינפקציה יודע שהבחור מפוצץ הכישרון הזה הוא פרפורמר אדיר שיכול לקחת כל שיר, ואני באמת מתכוון לכל שיר ולהפוך אותו לחוויה ענקית. אז זה באמת לא משנה לי עם מי הוא יחבור ומתי זה יקרה, רק שיקרה, והרבה.

עתיד לא ידוע

יש יוצרים מוכרים במחוזותינו שכולנו מחכים לאלבום השני/שלישי/שביעי שלהם שייצא השנה, תיכף נגיע לאלו. אני רוצה לקחת רגע ולכוון את זרקור האמונה לכמה אמנים לא מוכרים/פחות מוכרים שפשוט בא לי שייצא הדיסק שלהם השנה כדי שאני אוכל לראות אם התאבון שפיתחתי בעקבות טעימות קטנות, באמת יממש את עצמו.
הראשון ברשימה הוא אדם בן אמיתי. הבחור מופיע בימי רביעי בצוזאמן בלילינבלום תל אביב כבר כמה חודשים טובים (עם הפסקה לגמר ליגת האלופות ועוד ארועים חשובים שכאלו). מה שהתחיל בהופעה מוקדמת (ההופעה הראשונה מבין שתיים בכל ערב שכזה) עם 5-6 אנשים שאליה הוזמנתי על ידי ידידה, הפך להיות ההופעה המאוחרת יותר בערב, עם צוזאמן מלא באופן נכבד באנשים (לא מלא עמית ארז-גברים יושבים על המנורות ובחורות על ברזי הבירה, אבל מלא), סינגל ראשון ביחד עם אביגייל רוז וסינגל שני שעוד רגע יוצא. המילים של אדם, הסיפורים בשירים של אדם, הם ההנאה הגדולה בהופעותיו. אין לי מושג לאן זה ילך כשהשירים יקבלו נפח והפקה מעבר לאותה גיטרה חשמלית שאדם מפליא להוציא ממנה כל כך הרבה, אבל אני בהחלט מצפה להתפתחויות.
יוצרת או להקה נוספת שאני ממש מחכה לשמוע מה יגיע מכיוונם היא/הם LorenaB. עדי אולמנסקי העומדת בקדמת ההרכב היא בהחלט קול מרענן במחוזותינו, וביחד עם חברי ההרכב שלה הם יוצרים רוק אלקטרוני עדין שמזכיר הרבה דברים אבל הוא כל כולו בעברית. לא הספקתי אפילו לראות אותם בהופעה ועוד רגע אמור לצאת אי.פי אבל הסינגל היחיד שיצא עד עכשיו "ספינות" כל פעם חוזר אליי בשיטוטים שלי במחשב ותמיד, אבל תמיד מצליח להעלות חיוך על שפתיי ומחשבות על כמה טוב יכול להיות הדבר הזה.
אחרונים חביבים ובהחלט לא הכי שפויים הם "האזרח צודרוב והשפנפן". כבר פירטתי חזור ופרוט על אהבתי לצמד חמד האלו שהפכו להרכב לאחר הצטרפות איש הבס וגברבר התופים. במקרה שלהם מדובר באהבה אישית שלי שבהחלט לא נראה לי שתחצה גבולות או תגיע אל מעבר לחוגים מצומצמים שכנראה ברובם מטופלים בכדורים. יש בהם משהו ממש לא קל לעיכול ואף מעורר סלידה לעיתים (מנסיון, זו לא ההופעה להביא אליה חברים שלא מכירים את העתיד לבוא. תאמינו לי.) אבל מסיבה לא מובנת לי, התחברתי אליהם, למילים שלהם, לשטויות שלהם, לאמירה שמתחבאת לה בין החמשירים הקצרים שלהם, סיפורי הלסביות, יחסם לאמהות ואנשים אלמוניים עם גרזן. מה אני אגיד לכם, אני מחכה לראות מה יקרה עם זה, אל תאשימו אותי, תנסו אותי.

פעם ראשונה, שיהיה במזל טוב

המוזיקאים הבאים הם מבחינתי עתיד סגור וחתום שרק הזמן מהווה גורם מעכב בכל הסיפור וכנראה שכל מה שנותר לעשות הוא להמתין לצאת האלבום (אבל לא יזיק לקוות ולהתפלל אם אנחנו כבר פונים למרומים). יהוא ירון המעולה שכבר מריץ את ההופעה שלו בכל מיני מקומות וצריך רק לקפוץ לאוזן-בר כשהוא מופיע בשביל לחזות בפלא הזה ובקהל ההולך וגדל שהולך אחריו. במקרה של יהוא לא ניתן לדעת מה תהיה התוצאה הסופית כי כמעט בכל הופעה יש עיבוד אחר לשירים, וכמו כן לא ידוע לי על לו"ז משוער לצאת האלבום אבל הולך להיות טוב, אמן ואמן. מישהי אחרת ששיתפה פעולה עם יהוא בעבר וראויה לתפילותינו היא נגה שלו שמעריציה מחכים ומתפללים כבר מספר שנים והנה חלפה לה עוד שנה ולא יצא האלבום המיוחל. יש עוד סינגל ועוד רמיזות בנושא ועוד הופעה מקרית פה ושם אבל אלבום שלם להשקיט את ליבנו, טרם. נגה, אני מעביר את הטיפול בנושא לדרגים הגבוהים ביותר. אני אצרף לרשימה זו גם את יהודה לדג'לי למרות שמאחוריו כבר יש איזה אלבום/EP או שניים. אבל בעיניי, לדג'לי לא באמת מצא את מקומו המדויק ולא היה קרוב באף אחת מההקלטות הקודמות שלו למימוש הפוטנציאל והרצון העז שלו. צריך לראות אותו מציג שיר בהופעת יחיד עם האקוסטית שלו באמירה ש-"These song was suppose to have a big fucking band..but..you know… here I am" בשביל להבין שהבחור רק מחכה להתפוצץ. חבל שהוא לא מרבה להגיע להופעות במרכז ובכדי לתפוס אותו תצטרכו כנראה להגיע לבירתנו (אם בא לכם, על הדרך תדפיסו את הפוסט ושימו בכותל, מי יודע, אולי יעבוד) או שתגיעו לאינדינגב ותתפסו את לדג'לי בשיתוף פעולה עם "The Pit that Became a Tower", זו יכולה להיות הזדמנות מצוינת לראות ולשמוע מה יכול לצאת מלדג'לי בעתיד.

התחלנו ולכן נמשיך לתת בראש

את החבר'ה הבאים כמעט ולא צריך להציג למרות שבהחלט לא מדובר באריות המוזיקה הישראלית ששמם שגור בפי כל אם יהודיה השומעת רדיו בצהרי יום שבת. המשותף לכולם היא העובדה שמאחוריהם לפחות דיסק אחד שקצר שבחים (גם אם לא המריא במכירות) ולפי הידוע לי יש כבר חומרים לאלבום הבא שרק מחכה להתממש. יש ביניהם כאלו שאלבומם רק מחכה לצאת ונשאר רק לקוות שיענה על הציפיות ויש כאלה שעדיין מחפשים את דרכם היצירתית/כלכלית בשביל להביא את הרצון לכדי תענוג. את רשימת התפילות לקבוצה זו פותח גבע אלון שכבר שיחרר טעימה ראשונה מהאלבום הקרוב וראבאק זה משהו! גבע בצירוף ההרכב החדש "Tree" נשמעים מעולה ואחרי אלבומו השני שיצא לפני יותר מידי זמן זו בהחלט הולכת להיות קנייה שאני אתענג אליה עד מאוד. יהיה לו קשה מאוד להרוס לי את המצברוח לפי מה שאני רואה ושומע (ולכן ייתכן ומדובר במצב של ביזבוז בקשה אבל נזרום). עוד הימור כמעט בטוח בנושא הוא נעם רותם שגם לו יש כבר חומרים לרוב וממה ששמעתי בהופעות, מאוד ייתכן שנעם ימשיך במגמת ההתרחבות שלו ויגדיל את נתח הקהל שפשוט רוצה עוד ועוד. אם רונה קינן קטפה את תואר זמרת השנה אין סיבה שנעם רותם לא יככב במצעדים שנה הבאה, אמן. המקרה השלישי הוא פשוט חלק מטרילוגיה ידועה מראש. 1:1 רק מחכים להשלמת הפאזל ביניהם לבין ערן בר-גיל שיביא את החלק השלישי אחרי שני האלבומים הראשונים, 1:1 וברזל, ויסיים את מה שמבחינתי הוא אחד הפרויקטים האיכותיים ביותר במוזיקה הישראלית. שמועות מדברות על כך שהאלבום השלישי ילווה סרט פרי עטו של ערן בר-גיל, אחרי ששני האלבומים הקודמים ליוו את הספרים מאת ערן בר-גיל. אחרונים חביבים הם חברי "Mad bliss" שרק מחכים למישהו שייקח את כל הכשרון שלהם וישקיע על מנת שיוכלו להקליט את אלבומם השני. אין ספק שפה מדובר במשאלה אישית שלי בגלל אהבתי הרבה ללהקה ולסגנון המוזיקה הזה שאני באמת לא יודע איך להגדיר אותו, אבל אם הקול של תומר הסולן יחזיק מעמד (זו לא בקשה, זה חלק מבקשה אחרת, נא לא לספור) אז מדובר באחד האלבומים שאני הכי מחכה להם בשנה הקרובה.

ועוד תפילה אחת להמונים

שנמשיך לשמוע מוזיקה טובה, שנדע להינות מהמזל הרב שנפל בחיקנו בכך שיש כל כך הרבה יצירה ישראלית, כל כך הרבה אנשים מוכשרים, כל כך הרבה הופעות שכל אחד ואחת יכולים למצוא את הפינה שלהם אם רק יחפשו אותה. שכל העוסקים במלאכה, מהלייבלים הקטנים ועד לחברות התקליטים הגדולות, המפיקים, הנגנים, הכותבים, אנשי הסאונד, הזמרים, המאזינים, השדרנים, בעלי המועדונים, היחצ"נים, המבקרים, הבלוגרים, מוכרי הכרטיסים, הטוקבקיסטים, מנהלי הפורומים, מארגני הפסטיבלים וכולנו ביחד נמשיך לעשות את מה שאנחנו אוהבים ושרק נלך, נשתבח ונהנה. אמן ואמן.

ומה איתכם? מה אתם הייתם מבקשים לשנה שתבוא? (ובואו נתמקד במטרה. בלי השתפכות על אושר, בריאות ואריכות ימים, את זה תשאירו לבית כנסת. פה זה הבית של שמוליק, נא להתנהג בהתאם)

אלי רוזן - "כל המקומות האלה"

יצא לי לראות את אלי רוזן בכמה הופעות לפני שאלבומו "כל המקומות האלה" יצא ובכל אחת מהן לא הצלחתי להבין את הבחירה של "אנובה", הלייבל בו רוזן חתום. הלייבל שבו חתומים עמית ארז, "אטליז", "רוקפור", נועה בביוף ועוד היה אהוב עליי מרגע הקמתו והבחירה ברוזן היתה תמוהה מבחינתי. רוזן פשוט לא השאיר חותם בדמות הופעה כריזמתית, שיר שנחקק או הנאה גדולה ותמיד יצאתי מבלי החשק שיש לי מהופעות חדשות שגורם לי ללכת ולנבור ולמצוא עוד על האמן/הרכב שכרגע ראיתי ולחכות ליציאת האלבום הקרב ובא.

את התחושה לגבי ההופעות של אלי רוזן טרם יצא לי לבחון שוב אבל האלבום שלו שנחת על שולחני בהחלט הצליח לגרום לי להתייחס לדברים בצורה אחרת ולהוריד את הכובע בפני "אנובה" על עוד בחירה מוצלחת ומעניינת באמן שראוי שיישמע.

 זה לא שמדובר באלבום מושלם או כזה שיהיה אהוב על כולם וכנראה שהוא גם לא יעורר הדים גדולים והשם אלי רוזן ישאר שגור רק בקרב חובבי מוזיקה ישראלית "אחרת" (במובן הטוב של המילה).

וחבל שכך. חבל, כי "חולפים הימים" היא רצועה מעולה שכיף לשמוע שוב ושוב תוך כדי משחקי משמעויות עם המילים שרוזן שר. חבל, כי "בתים בעיר" הוא כל כך טוב שכבר בהאזנה הראשונה לשיר התלבש לו חיוך על פניי שרק חיכה שאני אגביר את הווליום חזק, חזק, רגע לפני שמתחיל הפזמון. "Where Is My Love" ו-"אי אפשר לכתוב שירה" הם גם חלק ממה שעושה את האלבום הזה לטוב וכזה שכדאי להאזין לו, לתת לו הזדמנות.

אבל יש רגעים שבהם נראה שרוזן מתאמץ מידי, שמילה אחת מצליחה להרוס לי שיר שלם. זה לא שהמילים "יאבאל'ה" (בשיר בעל אותו שם) או "טאבולה ראסה" (בשיר "צ'יינטאון") כל כך חורות לי כמו השילוב שלהם בלחן, בשירה, במוזיקה שיוצאת לי מהרמקולים, וזאת בניגוד מוחלט לדעתי לגבי המילים של אותם שירים שבקריאה והתייחסות נפרדת מרגשות, מפתיעות ובהחלט בין הטובות ביותר שקראתי בזמן האחרון.

 ואולי זה מה שמונע מהאלבום הזה להיות ממש ממש טוב ולא להיות כזה שאני לא יכול להפסיק לשמוע. אלי רוזן כותב שירים בחסד, מתאר אירועים, מקומות, שמחה וייסורים בצורה כל כך יפה שהייתי שמח אם היה נופל לידיי ספר שירים שלו שאוכל לקרוא, להתעמק, להתענג ולתת למילים שלו לרוץ בראשי. כשהוא עוטף את מילותיו בצלילים זה לא תמיד מצליח לו ולפעמים אפילו גורם למאזין לעבור לשיר הבא מבלי לדעת איזה עולם נפלא של כתיבה הוא כרגע פספס.

להאזנה: אלי רוזן - "חולפים הימים"

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

מור שטייגל - "מחשבות יכולות לשנות"

אני אוהב את מור שטייגל (אתר יפיפה + אפשרות להאזין לאלבום במלואו). אני אוהב אותה בגלל המתנה המוזיקאלית המדהימה הזו שנקראת "אחד חלקי אחד". אותו פרויקט מעולה שחיבר בין חברי להקת "דבק" (לשעבר?!?), מור שטייגל והסופר/משורר ערן בר גיל והוליד את שניים מהאלבומים האהובים עליי ביותר בשנים האחרונות "1:1″, ו-"ברזל". הכרתי את מור בהופעות של "1:1″ וכל כך נהניתי לראות אותה על הבמה ולשמוע את קולה כל כך קרוב בשירים שאני כל כך אוהב.

 אלבומה הראשון "עד המבול הבא" חלף לו לידי ללא התרגשות מיוחדת וגם כאשר חזרתי אליו לשמיעות חוזרות כדי לקבל עוד קצת מהקול שאני כל כך אוהב ב-"1:1″ לא הצלחתי להתחבר.

אלבומה החדש של מור שטייגל "מחשבות יכולות לשנות" העמיד את האהבה הזו למבחן שוב.

האלבום נפתח בשיר "על יד הים (חול אפסי)" (מילים: דליה רביקוביץ') במה שלפי דעתי היא הרצועה הטובה ביותר באלבום. מור מצליחה לספר את הסיפור שמאחורי המילים בצורה כל כך טובה שמולבשת על לחן שככל שהוא פשוט ויפה ככה הוא כואב. כואב טוב.

השיר הבא, "24 שעות", מחזיר לי את התחושה שאולי זה פשוט לא עובד ביני לבינה כשאנחנו לבד אבל "מול עצמך" שבא אחריו אומר לי להמשיך להקשיב, לראות לאן, יחסינו לאן. כשאני מגיע ל"אין כסף" אני נזכר ששמעתי אותו בהופעה של מור ב"תמונע" וכבר משמיעה ראשונה התחלתי לזמזם אותו, אני לא יודע אם זה דבר טוב, אבל זה גרם לי לחזור ולשמוע אותו שוב ולסמן אותו כעוד נקודת אור באלבום.

המשכתי לשמוע, להריץ קדימה, לחזור אחורה, לא לגעת, להפסיק ולחזור.

שוב ושוב מצאתי את עצמי מתחיל להקשיב לשיר, מחכה להתפתחות כלשהי, למשהו שידביק אותי, והנה חולפת לה דקה ועוד אחת והשיר נגמר. כמו צפייה בסרט, המתנה לרגע בו יהיה טוויסט בעלילה, שמשהו יקרה, שהבמאי יקח את זה למקום אחר, ובסוף כלום. אולי לא כלום, אבל זה פשוט לא היה זה.

כל פעם היה חסר לי משהו אחר. לפעמים המילים היו סתמיות מידי ("אחת ממיליון") ולפעמים זה היה הלחן שפשוט לא הצליח לעטוף את המילים היפות ולהרים את השיר לגבהים המרגשים באמת ("דיונות"). מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב לאותן רצועות שאהבתי כבר מההאזנה הראשונה ומדלג על אלו שעייפתי מלנסות.

לא יודע איך זה קרה. אלבום שמורכב מהקול האהוב של מור, הלחנים של בועז ריינשרייבר המוכשר (עוד שותף לפרויקט "1:1″) ומילים יפות, גם אם לא אחידות ברמתן, הפך בשילוב של כל אלו לעוד סימן שאלה ביחסים האינטימיים ביני לבין מור.

תמיד אמרו לי שיש לי בעיה עם אינטימיות, לא חשבתי שאני כל כך אוהב את זה בקבוצה, שנוכל להסתדר רק כשיש עוד אנשים אחרים סביבנו.

להאזנה: מור שטייגל - "על יד הים (חול אפסי)"

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

"למכירה. נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו"

את הסיפור הזה (כן, סיפור) כתב ארנסט המינגווי אי שם בשנות ה-20 של המאה הקודמת ולאחר מכן יתאר אותו כסיפורו הטוב ביותר אי פעם. אבל נחזור לסיפורים קצרצרים אחר כך.

לא חסרות כתבות ומאמרים שבאים להציג את הידרדרות תרבות הקריאה, הכתיבה והשפעתה של המילה הכתובה על היושבים בציון (בדרך כלל בדגש על חומרת הבעיה בחתך האוכלוסיה הצעירה אך לא רק). במיוחד בתקופה זו בה אל מול הגאות העולה של תוכניות הריאליטי, המתאפיינות בהעלאת סף הרגש לרמות קיצוניות עוד יותר, מתקיים שבוע הספר בנוכחות דלה, ללא ההתייחסות הראויה מצד כל שכבות וסוגי האוכלוסיה ותופס גוון של יריד שמתקיים לצורך פירסום רבי המכר המובילים ותו לא. את כוחה של המילה הכתובה בשבילי קשה לי לתאר בפוסט בודד זה אך לאחרונה נתקלתי בכל מיני כתבות, אירועים ושירים שגרמו לי לחשוב על הנושא שוב ושוב ובליל מחשבותיי מוצג לכם כאן.

בין אם זה החיבור בין המוזיקה לשירה הכתובה שנפוץ כל כך בתקופה זו במקרים כגון אלבומו של מיכה שטרית  "אלמליח-לרוז-שטרית" שמביא את מילותיהם של ר' יהודה הלוי, ר' ישראל נג'ארה וקטעים מפרקי אבות, שבע ברכות ועוד או אלבומם המעולה של ברי סחרוף ורע מוכיח "אדומי השפתות" שהלחינו  את שיריו של אבן גבירול ואשר מצורף אליו ספרון יפיפה המספר על שירתו של אבן גבירול וכולל פרשנות לשיריו ותמונות מחייו ואשר עומד כרגע בראש מצעד מכירות האלבומים ברחבי הארץ וזאת למרות הטקסטים המורכבים של אבן גבירול. ספק אם שני אלבומים אלו יכלו להתקיים בכל שפה אחרת ולהחיות את השירים מתקופות עבר אל תוך זמנים מודרניים אלו ולהפוך לאלבומים מוצלחים של אמנים מוכשרים אשר נמצאים במרכז העשייה המוזיקאלית בארץ ולא צלילי נישה למבינים בלבד.

אינני יכול לחשוב על חיבורה של המוזיקה לכוחה של המילה הכתובה מבלי להתייחס לפרויקט "אחד חלקי אחד" הנהדר בו חברו יחידו חברי להקת "דבק" ומור שטייגל אל מילותיו של ערן בר גיל בטרילוגיה שהחלה באלבום "אחד חלקי אחד" שבו הולחנו שירים מספר השירים המצורף של בר-גיל המשורר/סופר אשר עומד כספר שירים בפני עצמו ואף המילים אשר הורכבו לכדי שירים הם חיבור של מקטעים רבים ושונים מיצירתו של בר גיל אשר רוכזו לכדי סיפור אחד המסופר בחלקים. חלקו השני של הפרויקט, "ברזל", אשר הורכב מאלבום אשר נושא את השם וכן מספר נפרד פרי עטו של בר גיל אשר בו הורכבו השירים באלבום מהסיפורים אשר בספר אשר יוצרים תחושה בה קריאת הספר מגרה את אוזנו של הקורא לשמיעה חוזרת של הצלילים הבוקעים מהאלבום ואילו שמיעת האלבום דוחפת את המאזין ללכת ולקרוא את הסיפור המדובר אשר מסתתר מאחורי המשפטים המדהימים שהולמים באוזן. 

תמיד חיפשתי, תמיד התרגשתי , מהיכולת של משוררים, תמלילנים וכותבים ליצוק משמעות גדולה כל כך לתוך כמות כה קטנה של מילים. אותו משפט שאומר כל כך הרבה מבלי להגיד שום דבר מפורש, פתוח לפרשנות אישית ונהפך לאישי עוד יותר בזכותה. והנה נתקלתי בדיון שנערך בין כמה אמנים עכשווים בו הועלתה נקודה שדווקא הדור הצעיר, אותו אחד המתואר כמכור לאינטרנט ותוכניות ריאליטי, רווי אלימות, נטול דרך ארץ, חסר ערכים, ללא חיבור לעבר, למקורות, לספרים, לשירה, פרוזה, מוזיקה, לכל מה שנתפס כתרבות, הוא זה שייקח את השירה, בכל צורה מודרנית בה תתגבש, לרמה גבוהה יותר, לפרץ משוררים שטרם נראה בעבר. ואתם תשאלו מדוע???

אותו דור מדובר, מבוקר, מתנהל בימים אלו תוך כדי תימצות חוויות גדולות, רגשות עצומים ומציאות יומיומת לכדי מספר תווים קטן. אם זה בהודעת SMS לחברה, עדכון חשבון הטוויטר או הוספת שורת מחץ לחשבון הפייסבוק, הילדים האלה "נאלצים", מנסים, רוצים ויודעים היום לרכז דברים גדולים במספר מילים קטנות והרי זהו כוחו של משורר. להעביר חוויה, תחושה או תמונה רווית פרטים במספר קטן של משפטים הניתנים לפרשנות אישית אך בעלי אופי ודעה ייחודים משלהם.

לאחרונה הוכרזו זוכי תחרות הסיפור הקצרצר שערך מפעל הפיס. בתחרות זו היה על המשתתפים לשלוח הודעות טקסט עד 140 תווים ובה מסופר סיפור קצרצר. יותר מ-11 אלף סיפורים קצרצרים הגיעו אל חבר השופטים אשר היה מורכב מאנשי ספרות, אקדמיה, עיתונות ועוד ובחר את הזוכים או במקרה דנן, הזוכות. שני המקומות הראשונים שייכים לכותבות אשר זהו לא תחום עיסוקן וכל קשר לעולם הכתיבה הוא מיקרי בהחלט ולמרות זאת יצרו יצירות מדהימות אשר מגלמות בתוכן את היכולת להביע וליצור תמונה כוללת המלווה ברגשות, צבעים, צורות, עבר, הווה ועתיד במספר מועט של מילים. הנה הן מוגשות לכם כאן לשיפוטכם והנאתכם ונתחיל מהמקום השני:

"סבא לא זוכר את הילדות בפולין
 גם לא את המלחמה
הוא שכח כמה הוא התרגש כשהוקמה המדינה
ואיך בכה ביום שהפציצו את יד ושם.
אלצהיימר."

 והקצרצר הזוכה:

"מה בשבילך אבאל'ה?
שאל אותו החציליונר בשוק
מפשיטו באחת מהחיוך שכיסה על החלל הפנוי, המת
הגדל בבטנו מאז ראה את תוצאות ספירת הזרע שהגיש לו ד"ר מן"

אז מה בעצם אני רוצה להגיד? אני לא יודע אם באמת גדל בימים אלו דור גדול של משוררים או לחילופין האם המצב בארץ  בכל הנוגע לשירה ולמשמעותה של המילה הכתובה עגום כפי שמתואר לעיתים באמצעי התקשורת. אני כן יודע שאיפשהו בחיבור בין השפה העברית, התרבות העכשווית והמוזיקה, קיימות המון אפשרויות למשוך ולגרות את המחשבה של כל אחד ואחת מאיתנו להינות מהמילים בכל פעם מחדש ובצורה מעניינת ושונה מזו שקדמה לה. אם זה על ידי אמן חדש ששירתו ערבה לנו ודוחפת את המאזין לחיפוש אחר מילותיו וכתביו של אותו אמן, תחרות SMS כמו זו שתוארה קודם לכן או שילוב בין סיפור למוזיקה לסרט כפי שמתוכנן להיות חלקו השלישי של פרויקט 1:1. רק על ידי חשיפה תקשורתית גדולה של אלו תינתן הזדמנות אמיתית לאנשים להכיר ולהתחבר לכוחה של המילה שאין אף מילה כדי לתאר את כוחה.

שיר הערת שוליים - נתן אלתרמן

בכלל אפשר שרק מתוך הרגל
(ועקב מידה של זחיחות דעת)
אין השירה שואלת אם באמת תמיד שווה היא את החקר והעיון
בכל דיבור שהיא אומרת

אולי ראוי להם לא לדבר בה ברעדה
כאילו בכל קוצו של תג ובכל שינוי גירסה או מחיקה
בוראה היא עולמות או מחריבה אותם חלילה

יש, יש מקרים בהם כמו בוראה היא יש מאין והיא עולם מלא
כן, יש מקרים, וזאת דווקא בזמן שהיא כמעט שוכחת מה היא
בזמן שהמבנה או המקצב אשר לבית או משמעות האותיות-הקוליות, אינם העיקר
בזמן שהיא כולה עיניים או פה צועק, או דם אוהב, או פחד
או זרועות חובקות וחזקות ואמיצות, או ציפורניים נאחזות או כס משפט בראש חוצות
ישנן שעות שהיא כזאת

אבל מחוץ לכך ופרט לכך
ראוי להתייחס אליה ביחס מפוכח

"לציבור הבוחרים שלום בינם לבין עצמם
לציבור הבוחרים שלום בינם לבין שכנם
לציבור הבוחרים שלום בינם לבין הערבים
לציבור הבוחרים שלום בינם לבין החרדים

לציבור הבוחרים שלום בינם לבין סביבתם
לציבור הבוחרים שלום בינם לבין ממונם
לציבור הבוחרים שלום בינם לבין היהודים
לציבור הבוחרים שלום בינם לבין העולים

לציבור הבוחרים שלום בינם לבין עצמם
לציבור הבוחרים שלום בינם לבין העולם
לציבור הבוחרים שלום
כל סוג של שלום
בהצלחה בבחירות הקרובות."

בהתקרב יום חג ומועד לקלפיותינו שמתי לב שיותר ויותר שירים מתבלטים לי בהקשר פוליטי, דעתני כזה או אחר. לפעמים מכח המילים שלהם ולפעמים סתם כך מכח האוירה האופפת אותנו בימים אלה.
אספתי מקבץ שכזה של שירים, כולם עברו באוזניי בשבוע האחרון, חלקם במכוון וחלקם סתם תוך כדי שיטוט בטלוויזיה /רדיו או shuffle מפתיע במיוחד במחשב. אני די בטוח שחלקם אפילו לא קשורים לפוליטיקה וחלק מפירוש השירים בראשי נעשה על דעתי שלי בלבד.
אבל עכשיו זה הזמן לשלוח את זה לאוזניים שלכם ולשמוע מה עובר לכם בראש ובאוזניים תוך כדי וסתם כך. האזנה נעימה.

"לציבור הבוחרים שלום" [הורדה]
  1. אחד חלקי אחד - שירה פוליטית
  2. רפי פרסקי - עולם קטן
  3. אלי סורני - עזה תל אביב
  4. הדג נחש - שירת הסטיקר
  5. מאור כהן - דבר ראש הממשלה
  6. נושאי המגבעת - אני טקסט פוליטי
  7. אסף ארליך - התאבדות אפלטונית
  8. בני בשן - 67
  9. תיסלם - פרצופה של המדינה
10. ענבל פרלמוטר - חמדת אבות 2
11. ערן צור- על קו העימות
12. אחד חלקי אחד- פניי הפוליטקאים
13. מאיר אריאל - נאום בחירות