לא יודע אם בגלל השגרה החדשה שלי או למרות השגרה, על מנת לשמור על שפיות, הגדלתי את היקף ואת תדירות הביקורים בהופעות. בשילוב של ערבים מרובי משתתפים, יצא שלפניכם מוצגת סקירה מהירה ולא תמיד עניינית של תשע הופעות. מערב ההופעות של חברת ההפצה "היי פידאליטי" עם אלי רוזן, בני בשן ומוטי ביקובסקי, דרך מופע כפול של דויד פרץ ונדב אזולאי ב"בית השני" בכפר סבא (פעם ראשונה שאני שם ואם יתאפשר אז בהחלט לא פעם אחרונה. ותודה לברמנית.), מופע השקה למי שהיו ה"באפלו בוטס" והשאירו את המגפיים מאחוריהם וכנראה גם עוד כמה דברים ומופע ההשקה המבטיח של אביב גדג' לאלבום הסולו שלו "תפילה ליחיד", עד למכרים ותיקים כמו אסף ארליך מרפא המיגרנות ועמית ארז ויחסיי החד-מיניים-מוזיקאלים איתו. יש מילים, סרטונים ושאר צלילים. רק תקליקו על ההופעה המבוקשת ומיד תשוגרו לערב הנתון.

1. אלי רוזן בתאטרון "תמונע"
2. בני בשן בתאטרון "תמונע"
3. מוטי ביקובסקי בתאטרון "תמונע"
4. דויד פרץ ב"בית השני" בכפר סבא
5. נדב אזולאי וגיל נמט ב"בית השני" בכפר סבא
6. ה"באפלוס" בתאטרון "תמונע"
7. אביב גדג' ב"בארבי" תל אביב
8. אסף ארליך בלבונטין 7
9. עמית ארז בתאטרון "תמונע"

(המשך…)

לפעמים כל מה שצריך זה בן אדם אחד, גיטרה ולופר.

(גם לי היו התנסויות עם לופר ששווה להעלות לטיוב, אבל מסיבות אחרות לגמרי ומצחיקות הרבה יותר שכוללות חוסר תיאום בקנה מידה ישראלי-פלסטינאי בין היד לרגל)

דויד פרץ והלופר מתוך הופעה ב"בית השני" בכפר סבא - 22.08.2009

אלי רוזן והלופר מתוך הופעה בתאטרון "תמונע" בתל אביב - 19.08.2009

* לחצופים ביניכם שאולי מעיזים להרים גבה על שמוליק.
אני יודע, אני יודע. המון פוסטי וידאו עולים לאחרונה. לא מדובר בעצלנות כתיבתית אלא בפרץ הופעות ורצון לתעד כמה רגעים שלא יצא לי לתעד לפני כן. המלל יחזור בקרוב, בינתיים תקשיבו לקצת מוזיקה טובה. ושוב, תודה ענקית לדוקטור בעל המצלמה.

צלצול טלפון שמעיר אותך בשילוב של מחויבות משפחתית לא נשמעים כמו שני דברים חיוביים במיוחד אבל כשמדובר בטלפון שמבשר לך שכרטיסים להופעה של עמיר לב מארח את ברי סחרוף בפסטיבל ימי הזמר בחולון מחכים לך בקופה תודות לאחת והיחידה שאחראית להצטרפותך לעולם הזה זה כבר סיפור אחר. למרות שהיו כבר תכנונים לערב הנתון (הופעת השקה לאלבום המעולה של נדב אזולאי ב"תמונע") הם נאלצו לרדת בסולם העדיפויות. מחויבות משפחתית, כבר אמרתי.

התכנון היה להגיע להופעה של עמיר לב שבוודאי תתחיל בזמן, בניגוד להתנהלות המועדונית תל-אביבית, ולצאת לקראת סופה, בדיוק בזמן כדי להגיע לתמונע כחצי שעה אחרי שנדב אזולאי יעלה לבמה ושעה וחצי אחרי השעה הנקובה לתחילת ההופעה של אזולאי, כיאה להתנהלות מועדונית תל-אביבית, וכך לתפוס שתי ציפורים מזמרות בערב אחד.

אבל לא יכולתי. לא הייתי מסוגל לצאת מהאולם הקטן בבית יד לבנים בחולון. איך אני יכול לצאת כשעמיר וברי מנהלים תחרות סולואים ביניהם כשעמיר על החשמלית וברי על האקוסטי?!? איך אני יכול לצאת בזמן שהם מבצעים שילוב מדהים של "מרסיי" ו"אין קץ לילדות"?!? תקראו את המילים ותנסו לדמיין את עמיר שר את הפזמון של "מרסיי" ומיד לאחר מכן ברי נכנס עם הפזמון של "אין קץ לילדות". רגע נדיר ביופיו.

"ילדות בלי קץ בצהרי היום
הכל חוזר כמו חלום
צבוע באדום

בצהרי היום הכל צבוע אדום
ואין קץ לילדות שחלפה כך פתאום
בצהרי היום הכל חוזר כמו חלום
רגעים ושעות שקפאו במקום
בצהרי היום"

עמיר כמעט שלא דיבר כל ההופעה, רק סיפור אחד קטן על אותה סנדרה מהשיר "חולון" ואיך שום זיכרון לא יכול לגבור על יופייה של נערה בת 17. הסיפור, בשילוב עם השיר, המקום, המיקום והשקט ששרר באולם תוך כדי, היה אחד הרגעים המרגשים של הערב אבל בוודאי שלא היחיד. הגירסה השקטה ל"פארדייס" כשאדם שפלן המעולה על האקורדיון (כפי שמישהו פעם תיאר את זה, אם אלוהים היה מחפש מישהו שילווה אותו, זה היה שפלן)  מנגן את מוזיקת הרקע למספר הסיפורים הגדול במרכז הבמה. "ג'ינג'יות" הקבוע בהופעות של עמיר, הפעם בהדרן בניצוחו של ברי. ביצוע מעולה ל"עננים שחורים" כשסאונד הגיטרות על הבמה עוטף אותך מכל עבר ומחיאות הכפיים בסופו של השיר מרעידות את האולם. הנאה אחת מתמשכת שלא היה לי שום רצון שתיפסק, בוודאי שלא מיוזמתי.

אז לא הגעתי להופעה של נדב אזולאי. יצאתי בריחוף קליל מהאולם בחולון, הרבה אחרי חצות, לא רציתי להעיר אף אחד אז רק סימסתי לאחת והיחידה, "תודה!".

בכל זאת, לא נעים, משפחה.

(עמיר לב מארח את ברי סחרוף - פסטיבל ימי זמר חולון - 12.4.09)

מתוך שעה וחצי של הופעה הייתי שעה עם חיוך דבוק לפנים, שאר הזמן התחלק בין מבט מזוגג בוהה בבמה בתחילת ההופעה ורגעים בהם הייתי עסוק בשחרור הרגליים שלא באו מוכנות לתפוסה מלאה של המקום.

יש הופעות שאתה לא בא מוכן אליהן. לרוב זה קורה לי כשאני הולך לשמוע איזה אמן חדש כלשהו שאני לא מכיר. אני מגיע ללא רבב, חף מהשפעות חיצוניות אולי למעט איזו המלצה או הערה כזו או אחרת שקראתי/שמעתי ממישהו/איפשהו. אבל זה לא המקרה דנן.

עיון בלוח המופעים של תאטרון "תמונע" חשף עמוק בין דפי התוכניה את השם "Alice in chains" ובבירור עמוק יותר התברר שמדובר בהופעת מחווה לאלבום האנפלאגד שהקליטו חברי ההרכב אי שם ב-96.

עכשיו בואו ניתן איזו מסגרת לסיפור הזה.

מדובר באחד האלבומים שליוו אותי לאורך תקופה ארוכה בחזרות אינסופיות במערכת ולאחר מכן במחשב, בצבא, טיולים בחו"ל, ישיבות לימודים אינסופיות בבית או סתם תחילתו של סוף שבוע. אין מישהו שהמלצתי לו על הדיסק ולא אהב, רבים נפלו עמוק לתוכו ומכירים כל תו, כל רגע, כל כיוון גיטרה וכל פתיחה של שיר. מדובר לפי דעתי בהופעת אנפלאגד שלא נופלת מזו של האלמותית של נירוונה. זו של נירוונה הרבה יותר דרמתית ומרגשת, יותר נועזת בבחירת השירים אבל המלודיות והקצב של אליס התאימו לי ליותר מצבים ורגעים מאשר אלו של נירוונה, קולו של ליין סטאלי הסולן לא נופל בייחודיות שלו מזה של קורט קוביין האדיר והמקצבים, קטעי הסולו ונגינת הגיטרות כמו גם המילים והלחנים של אליס הן מהטובים שנשמעו במסגרת הופעות האנפלאגד של MTV.

האזנה לאלבום התחלפה בחלוף השנים בצפייה בסרט של ההופעה מה שרק העצים את ההנאה ממנה. לראות את ליין סטאלי עולה לבמה, משקפי שמש לעיניו בשיער בלונד/ג'ינג'/ורוד שכזה וזוכה לתשואות מהקהל. לשמוע את נגינת הבס האקוסטי וקטעי הסולו של הגיטרות, הפספוס של המילים בתחילתו של "Sludge factory" שהוסרו מגירסת הדיסק ואת ליין סטאלי מסיר את משקפי השמש שלו וחושף עיניים מגולגלות לאחור במעין טראנס שכזה. כל הרגעים האלו חרוטים לי בראש ונשלפים מחדש בכל האזנה לאלבום.

והנה אני קורא שהולך להיות שיחזור של האלבום על ידי כמה חבר'ה מב"ש שלא שמעתי עליהם כלום עד אותו רגע. שיחת טלפון אחת וגייסתי איתי את אחד המכורים האחרים לאלבום וביחד נכנסנו ל"תמונע".

חלל ה"תמונע" מלא לגמרי, נרות ומנורות לאבה פזורות מסביב לבמה שעליה נמצאים כסאות ישיבה גבוהים כשיחזור לתפאורה של המופע המקורי. ארבעת חברי ההרכב עולים והצליל המוכר של "Nutshell" מתחיל לבקוע מהרמקולים בחלל ההופעה. שיר אחרי שיר ביצעו חברי ההרכב את האלבום במלואו ואני פשוט נסחפתי במחשובתיי כאילו אני נמצא בהופעה המקורית, זו שראיתי כבר כל כך הרבה פעמים בעבר על מרקע הטלויזיה. מסתכל על נגינת הגיטרה המדהימה של אלעד דוד (ספייס מומלץ) וזו על הבס של ירון יהודה ("הטרנטות","שירימשומשקום"), מקשיב לשילוב הקולות בין אסי קריספין ("הטרנטות") הסולן לזה של רון פלוינסקי על הגיטרה, מתופף על רגלי בתיאום עם יובל מלכא המתופף ונהנה מכל שניה.

ניכר שחברי ההרכב עבדו קשה על ההופעה וביקשו לשחזר, קרוב ככל שניתן, את ההופעה המקורית. הם לא באו לתת איזושהי הגשה מיוחדת, לשנות סדרי עולם או תצורה שונה לשירים, הם באו להחיות הופעה שעד אותו רגע חיה רק בראשם של הנוכחים באולם, על מסך הטלויזיה או המערכת הביתית. וטוב שכך.לא רציתי שישנו תו אחד, לא שום סדר שירים חדש, שקריספין יצעק במקומות הנכונים ושאלעד דוד לא יטעה באף סולו.

דמיינו לכם הופעה אחת של להקה או זמר שהייתם רוצים להיות בה, לשבת בקהל בזמן שהצלילים המדהימים שלהם מוקלטים אבל לא יכולתם ולא תוכלו לחוות אותה בחיים. הופעת האנפלאגד של אליס היא אחת שכזו בשבילי וביום רביעי האחרון הגעתי הכי קרוב שאני אוכל לדבר האמיתי, בהופעה חיה עם סאונד מעולה ובמרחק נגיעה ממני.

סוף שבוע שהיה אמור להיות שקט, רגוע, מעורבב בין עבודה, שינה ומטלות אקדמאיות הפך להיות מוזיקאלי להפליא בעקבות הזמנות לשתי הופעות שנפלו בחיקי, מריונטה סול באוזן-בר בשישי בערב ו-1:1 ב"תמונע" בשבת בערב. עייפות כרונית ולוח זמנים צפוף עד בלתי אפשרי לא מנעו את ההתענגות על הצלילים בסיומו של כל יום.

מריונטה סול הם שם ששמעתי מספר פעמים בעבר אבל לא באמת שמעתי שום דבר שלהם. הזמנה להופעה שלהם הייתה בשבילי הזדמנות לשמוע אותם לראשונה ולהכיר במה מדובר. האזנות אקראיות באתר הלהקה או בדף החלל של הלהקה נתנו טעימה של משהו נעים שנראה שיתאים למידותיי.

אחרי עיכוב במועד תחילת ההופעה (פתיחת דלתות 21:30, הלהקה עלתה לקראת 11), כמה כוסות בירה והכרות מעמיקה עם התפריט החדש של האוזן-בר (שגרם לי לחשוק בצלוחית קטנה עם גבינת קשקבל בצמוד לבירה שלי, יעודכן התפריט לאלתר!) חברי מריונטה סול עלו לבמה. קהל השותים והסועדים עזב את מתחם הבר ועבר אל מול הבמה במן ערבוביה של ישיבה ועמידה ושמירת מרחק בטחון מהבמה (תופעה די נפוצה בהופעות המלאות לחציין, סוג של חצי מעגל מהבמה שכאילו אסור לחצות על מנת לא לייצר יחסי קירבה חמים מידי או להיראות גרופי נלהב. לא מובן לי). סקירה מהירה של חברי ההרכב והכלים גרמה לי להתמקד בבסיסט ולחשוב לעצמי "האם ייתכן שירמי קפלן, בגירסתו הצעירה אך לא המתולתלת קפץ בזמן לב"ש והצטרף למריונטה?" אכן מדובר בדמיון מדהים (תראו בעצמכם). במהלך ההופעה כבר שטתי לעצמי במחשבות וקולו של הסולן הזכיר לי את אסף אמדורסקי לעיתים, ואם הייתי מאלץ את זה מאוד אז המתופף היה הדבר הכי דומה לג'נגו שהיה על הבמה, וזהו, איחוד של תערובת אסקוט באוזן-בר שישי בערב, עם חילופי תפקידים קלים.

אבל לא, ממש לא. מריונטה סול מנגנים ביחד בצורה מהודקת ויפה, לחנים שלא מתפרעים יותר מידי ויושבים טוב עם המילים שגם הן מתחברות היטב לסיפור כזה או אחר ורוצות שתקשיב להן. זה החלק הטוב, יש גם חלק אחר.

אני לא יודע אם מדובר באירוע חד-פעמי, או סתם עניין של מצב רוח אבל הקול של הסולן פשוט לא מתחבר לי (וזה נאמר בצורה מאוד ברק אובאמית/פוליטיקלי קורקט) למילים ולהרכב שמאחוריו. יש שירים שזה פשוט נשמע לא טוב, כאילו השיר לא אמור להיות מושר על ידו או לא נכתב בשבילו. יש פעמים בהם היה בא לי שהוא יתחיל/ילמד לצרוח עם קצת כאב, שיתעורר קצת שיכניס רגש למה שיוצא לו מהפה, ויש פעמים שזה מתחבר ממש טוב, שנראה כאילו הוא באמת בתוך זה והכל יושב מעולה במקום. ברגעים האלו גם שמעתי קצת את אמדורסקי בקולו.

אני שוב מסיייג את דבריי, יכול להיות שזו פשוט הייתה הופעה לא טובה שלהם, או שסתם הוא לא הרגיש טוב (כל ההקלטות שיש ברחבי הרשת נשמעות בסדר גמור ואפילו יותר מזה), לא נשארתי לברר אחרי ההופעה. אבל בשישי בערב ההופעה הייתה לא אחידה, התחילה חלש בשני השירים הראשונים, השתפרה מאוד בשניים לאחר מכן ושבה והמשיכה בטלטלות לאורך הדרך. ביצועים מעולים של "עשור" (ופה בביצוע חי, הרבה פחות טוב), "היי" ו"עמום" היו תענוג כמו גם המתופף שהיה מעולה ומלא אנרגיה כמו שצריך להיות וחבל שלא גרר אחריו את שאר חברי הלהקה שנראו עייפים. אבל כשהסולן שר "זה רק הקול שלי, הקול שלי" באחד השירים, לא נשאר לי אלא להסכים.

אני בטוח שאני אתן להם עוד הזדמנות בעתיד והאלבום החדש שלהם ינוח על שולחני בקרוב מאוד לצורך המשך התעניינות, אבל אם צריך לסכם את זה אז מיום שישי יצאתי רק עם חשק לקשקבל.

ונעבור ליום שבת שהיה אמור להיות יום מנוחה אבל התחיל בעבודה בשעה מוקדמת ביותר שחס מלהזכיר אותה מעל דפי בלוג זה מפאת כבוד למקיצים בטבעיות. אבל במשך כל השבת חשבתי על ההופעה שמחכה לי בערב, מופע השקה לאלבום "ברזל" של ההרכב  1:1 אותם הכרתי מאלבומם הראשון ועוד קצת מהאזנות לחומרים עצמאיים של "דבק" ומור שטייגל שביחד פלוס תוספות מהווים את 1:1.

הגעתי לתמונע לקראת 11 (פתיחת דלתות מוצהרת ב-22:30), התמקמות מאחורי עמדת הסאונדמן, חצי הוגרדן והאורות כבים לתחילת ההופעה (ההרגשה של הגעת בדיוק בזמן להופעה, הצלחת לתפוס מקום ולהזמין שתייה הכל ברגע האחרון משווה תחושת ניצחון שרק נפוליאון או הצנחנים בכותל יכולים לחלוק איתי. או יותר נכון, יכלו לחלוק איתי).

על הבמה עולים 6 אנשים וכבר יש לי חיוך על הפנים. הרכבים מרובי חלקים זה תמיד סימן שאתה הולך לשמוע משהו שונה ולא עוד בס, תופים, חשמלית. האחדים פותחים עם "אבק אדם" ואני לא יכול שלא להיזכר במריונטה מאתמול בערב וממחשבותיי עליהם. ככה זה צריך להישמע, המילים יושבות במדויק על הלחן, הקול של הזמר פשוט מספר את הסיפור בדיוק וברגש שקשה להתעלם מהם וכל זה קורה עם מילים שנכתבו לספר (ע"י ערן בר-גיל) בכלל ולא על ידי ההרכב, מדהים. הליין אפ מונח לפני על עמדת הסאונדמן ואני יודע שיש לי עוד 15 שירים להתענג עליהם עד לסיום ההופעה.

ההופעה ממשיכה עם עוד שירים מאלבומם החדש "ברזל" שטרם יצא לי להאזין לו במלואו אבל חוסר ההכרות עם המילים לא מוריד מההנאה ומהידיעה שזה אלבום שהולך להתנגן לי בראש עוד הרבה זמן. לאחר מספר שירים הם עוברים לבצע שירים מאלבומם הראשון ופה אני כבר שולט ביד רמה, עוצם את העיניים ומרשה לעצמי לדמיין את מור שטייגל לוחשת לי את המילים לאוזן.

מור שטייגל. מור שטייגל אתמול הייתה תענוג לעיניים והאוזניים (את התענוג לאוזניים היא חולקת עם שאר חברי ההרכב, את החלק של העיניים אני מייחד לה). פשוט מדהימה על הבמה עם קול מלטף וכואב שהבהיר לי שאני לא רואה או מכיר מספיק זמרות שכאלו בארץ. נהניתי מכל קול שיצא ממנה מכל זעקה מכווצת עיניים שהדהדה באולם במאמץ להכאיב דרך גרונה. הערה לעצמי, לעקוב אחרי מור שטייגל לעקוב אחרי הופעות של מור שטייגל אם ישנן כאלה.

בהדרן הם ביצעו את "מלי בן שושן" שהרגיש ונשמע שונה מכל מה שהיה לפניו. מילים סיפוריות שמעלות חיוך ולחן מקפיץ שאי אפשר להישאר אדיש אליו. לאחריו חתם את ההופעה ביצוע לשיר הסיום מהאלבום הראשון, "שלג", והשאיר את כל הקהל בתמונע עם חיוך לתחילת שבוע וזמזום נעים באוזניים להירדם איתו בלילה.

*תודה להדר ולאלה מ-Ynet על הכרטיסים - תזכו למצוות ומוזיקה טובה