החיוך שקלקסיקו הצליחו להדביק לי לפנים התחיל ערב לפני ההופעה בבארבי. הוא התחיל כשקלקסיקו הגיעו לאוזן-בר, צפוף לעייפה (או שסתם הייתי עייף כבר) בשעת לילה מאוחרת, טיילו להם הלוך וחזור בחדר האחורי של האוזן ופיזרו חיוכים בין אדי החום הכבד ועשן הסיגריות שעמד ברחבי האוזן. באו, חיברו את הציוד, באלאנס רגעי ויאללה מתחילים לנגן. אני תפסתי לי מקום על רצפת הבמה, נמעך כנגד מוניטור מרעיד ומרוצה עד הגג. אז נכון שההקלטות מההופעה הזו יצאו כאילו בוצעו במהלך סרט דוקומנטרי דל תקציב בעזרת צלם בעל חיבה מיוחדת לצילומי גב, נעליים וכתמים שחורים, שלא בדיוק סגור על מה הוא עושה, אבל היה לי כל כך כיף היה לשמוע אותם שלא ממש היה אכפת לי. רגע לפני שהם סיימו את ההופעה הקצרה והזמינו את כל אנשי האוזן לבוא ולדבר, לשאול ולהציק כאוות נפשם, אני חתכתי שוב לחדר האחורי כדי לחדש את זרימת הדם לגפיים. לא הספקתי להדליק סיגריה והסולן כבר תפס אותי לשיחה שהתחילה ב"תודה, תודה, תודה. איך היה?" והסתיימה אחרי כמה דקות בהבטחה הדדית שהערב למחרת יהיה כזה ששנינו לא נשכח.
מהצד שלי אני יכול להגיד שהוא צדק. את ההופעה של קלקסיקו ביום שלישי האחרון אני לא אשכח. הבארבי היה כל כך חם, גם ממזג האוויר התל אביבי ועומס האנשים וגם בגלל מצב הרוח המעולה, הפיזוזים והחיוכים שהופיעו בכל מקום שהסתכלתי. מהופעת החימום המעולה של "Depedro" (דוגמא מעולה לכוחה של המוזיקה. לא הבנתי מילה ובכל זאת ריחפתי בחלל הבארבי כמו צופה טלנובלות מכור) שהייתה פחות מופע חימום נפרד ויותר הקדמה להולך לבוא כאשר כל פעם מגיח אחד אחר מחברי ההרכב שלשמו התכנסנו, לצורך תיגבור כוחות ספרד, עד לשיר הסיום של "Depedro" שבו כבר כל חברי קלקסיקו לקחו חלק ונתנו הרגשה שהנה אנחנו עוברים למנה העיקרית בלי רגע אחד של מנוחה.
7 אנשים היו אתמול על הבמה, מחליפים ביניהם את הכלים, את תפקידי השירה, מחליפים חיוכים ועושים חיים. הקהל בבארבי חיבק ואהב אותם ולא הפסיק למחוא כפיים ולזוז. לא ראיתם שמחה בבארבי עד שלא ראיתם את שאול מזרחי הבעלים מנסה למצוא פינה כדי שיוכל לנענע את רמ"ח אבריו אדירי המימדים כשחיוך של אושר מרוח על פניו, מחליף קריצות עם מכרים ומאושר מכך שהוא כנראה היחיד שלא מבואס מזה שאין לו כסף להגיע להופעה השניה של השביעיה המדהימה הזו שתהיה באותו מקום למחרת. הייתי הולך שוב בלי לחשוב פעמיים אם רק הייתי יכול. הייתי הולך גם אם אהוד בנאי לא היה מגיח שוב להופעת אורח הכי מפתיעה שנצפתה במחוזותינו אי פעם. הייתי הולך רק בשביל החיוך הזה שהגעתי איתו לבארבי ורק הלך ונמרח לו ככל שהערב התגלגל. אבל במקום זאת נשארתי עם חולצה של האנשים שעשו לי כל כך טוב באותו ערב, עם זיכרונות מהסוג שפסיכולוגים ממליצים לחזור אליהם כדי להירגע ולהתנקות ועם סרטונים באיכות שרק הבלוגיה (והמצלמה של הדוקטור) מסוגלים להפיק.
משום מה נראה לי שגם הם לא ישכחו כל כך מהר את הקהל הישראלי, את הלחות ואת הטירוף שהיו אתמול בבארבי. כנראה שגם אני צדקתי. שנינו צדקנו וכולם נהנו.
פה בהמשך יש ארבע הקלטות מההופעה באוזן-בר ועוד חמישה קטעים מההופעה הראשונה בבארבי תל אביב. כרגיל, להעצמת החוויה (ולשיפור הסאונד) פנקו את עצמכם בלחיצה על כפתור ה-ה"ד. ובפעם הבאה שאתם רואים מישהו עם מצלמה קטנה, מנסה לשמור על איזון ויציבות, בדיוק כשכל הרצפה זזה כשאהוד בנאי עולה, אל תדפקו לו חשבון, ותהנו.
מצטער,לא יכול להתאפק. היה כזה תענוג אתמול בערב ולטובת מי שלא היה ולקנאת אלו שיזכו ללכת היום בערב (מי ששוקל אם ללכת או לא, התשובה היא ברורה יותר מאי פעם. כן!) הנה קטע קופצני (הבארבי רעד מהתלהבות) מההופעה של "Calexico" שנערכה אמש בבארבי תל אביב.
שם הקטע: קלקסיקו מארחים את אהוד בנאי !!!!!!
ולמקרה שדילגתם על השורה האחרונה מסיבה כזו או אחרת:
בעקבות שינוי חיי השגרה שעוברים עליי בשבועיים האחרונים (עייף עד עילפון בשעה עשר בלילה, אומרים שזה יעבור) ועוד דברים אחרים שעשו את זה ממש קשה להתרכז מול המחשב, כבר שבוע אני מנסה לסיים את הפוסט הזה, מוסיף, מוריד, עורך, משנה, קורא שוב, ושוב. והנה רק עכשיו הגעתי לנקודת הסיום. לאור התגובות מהפוסט האחרון עולה השאלה מה עדיף. פוסטים קצרים יותר שלא דורשים לפנות יום שלם כדי להגיע לכל הלינקים או שמתכונת על-הכץה הנוכחית והעמוסה כל טוב היא הדבר האמיתי? נדרשת התייחסותכם לנושא בתגובות או במייל. לא מבטיח שאני אתייחס למה שתגידו אבל כמו בישראל ככה בבלוג, לפחות תרגישו כאילו שלטון העם הוא הקובע. יאללה שיהיה בהצלחה, יש המון מוזיקה טובה (שאת חלקה הגדול אפשר להוריד) שתעביר לכם את השבוע בכיף. [מוקדש לעזרא השף]
אני יכול לבוא ולספר ולהגיד איך היה אבל מכיוון שאין לי שום כוונה לגרום לכם להצטער על זה שלא הייתם בהופעה (וכדאי מאוד שתצטערו על זה), במיוחד לאור העובדה שכנראה לא תהיה לכם עוד הזדמנות לראות אותם בארץ, אז פשוט ננסה להעביר את החוויה בשביל אלו שפיספסו. באדיבות הבלוגיה מוגשים לכם פה עשרה קטעים מההופעה, כולם באיכות מעולה (למשקיעים יש גם ב-HD בצינור), רובם מהאלבום האחרון והמוצלח שלהם "Alopecia". אמרו חכמינו, מי שלא היה, הפסיד. ומי שלא היה אבל מבקר בבלוגיה על פי שמוליק כץ, הפסיד, אבל מתבאס פחות (או יותר, תלוי איך מסתכלים על זה). תהנו.
שמוליק נולד לאם הדרך ואב הבית, גודל על ידי חבורה של תקליטני חתונות ששלטו
באולמות הארועים בשנות השמונים. התחנך על מורשתו של ד"ר אלבן והצמד טו-אנלימיטד
והיה שותף בהפקת האוספים טופ-פופ 94 והיט-מן 2. שמוליק הופיע כחצי מהצמד
"סופר-מיוזיק", תקליטני העל לגילאי 8-14 בקריית בן גוריון בחולון. בגיל ההתבגרות
עבר שמוליק מרד מוזיקאלי ויצא לשוטט ברחבי תל אביב בחיפוש אחר אהבה חדשה. מאז ועד היום
מסתובב שמוליק בין הופעות, נרדם בחנויות דיסקים ומשוטט ברחבי הרשת בתקווה לעתיד
טוב יותר. לפעמים הוא גם כותב על זה.
