שבוע עמוס בכל טוב בלילות והרבה דברים מציקים ביום עבר עלי בשבוע שעבר. סוף סוף הצלחתי למלא את חלל ההופעות החדש שנפער אצלי עקב השהות הארוכה/קצרה (תלוי את מי שואלים) באיזור המזרחי של כדור הארץ בין פרות קדושות וטיילים קצת פחות קדושים. אלי רוזן, עמית ארז ועמיר לב, אביב גפן וברט אנדרסון ולקינוח יאיר יונה הם אלו שאחראים על מצב הרוח המרומם שליווה אותי בשבוע שעבר. והנה סיפורם וסיפורי שלי.

יום ראשון-אלי רוזן-לבונטין 7

לפי המנטרה של "נותנים לך כרטיס חינם, סתום ת'פה ולך להופעה" (המון תודות לאחת שתמיד מעלה חיוך על שפתיי) מצאתי את עצמי אחרי יום עבודה מתארגן בזריזות ועף לכיוון הלבונטין. אלי רוזן, ראיתי אותו בחגיגות של Anova אי שם מתישהו בברזילי. אז הוא עלה ראשוןן אם אני לא טועה, לבד עם הגיטרה בעוד הקהל עדיין מתארגן לו בניחותא. כמה שירים לאחר מכן הוא כבר לא היה ולא השאיר אחריו אפילו זכרון קטן למשהו מעניין. אבל הפעם בלבונטין היה מדובר בהופעת הרכב. ואיזה הרכב מעולה זה היה. יאיר יונה (אליו עוד נגיע בהמשך) על הבס, איסר טננבאום המעולה (שמאז חיבתי החדשה למתופפים, תפס מקום של כבוד בצמרת התיפופיה) ואיתי זנגי על החשמלית ועל עוד כמה דברים. שלושתם ביחד היוו עטיפה נוצצת ומעולה לרוזן במשך כל ההופעה. אבל גם זה לא הספיק.

רוזן הוא פשוט לא פרפורמר טוב, לפחות בינתיים. הוא נשמע דומה מידי להרבה דברים טובים (בראשי שמעתי את איתי בלטר, שלומי שבן ואביב גדג' בגירסה לא טובה שלהם). אולי זו ההתרגשות שהלכה והתמעטה ככל שההופעה התקדמה או אולי זה משהו שעצור ברוזן. היו רגעים שרציתי שיצעק, שבמילים שלו ישמעו את הרגש כשהוא שר את הטקסטים התל אביבים שלו שמספרים מעשיות ולא מגיעים לשום מקום (לעיון בכתיבה אורבנית-תל אביבית ע"ע אסף ארליך).
ההופעה הסתיימה וגם הפעם למרות ההרכב והלחנים המצוינים, רוזן ירד ולקח איתו את הצלילים, כמעט כאילו לא היה.

עוד שתי קטנות:
* אנובה כבר פיתחו לעצמם שם בהחתמות של אמנים שמאחוריהם יש כבר לקט מאמינים (גם אם לפעמים קטן אך איכותי. ראה עמית ארז, אטליז, רות דולורס וייס ועוד). לא ברור החיבור בין רוזן לאנובה וכנראה רק לקוטנר ויונה שות' התשובות.
* למרות ההרכב, הביצוע הכי מרגש של הערב היה קאבר לשיר "גשם" (מילים ריימונד קארבר, תרגום עוזי וייל) שרוזן ביצע לבדו על החשמלית מלווה באפקטים וריפים חוזרים שקטונתי מלהסבירם אך יצרו יחדיו רגע אחד של יופי בערב הזה.

ובפינת הטעימות, אלי רוזן מבצע את אותו "גשם" שנשאר אצלי בראש מההופעה.

  יום חמישי-עמית ארז מארח את עמיר לב-פסטיבל הפסנתר-סוזן דלל

כל הסיפור נמצא בכותרת. עמית ארז, הוא ולא אחר, מארח את עמיר לב בפסטיבל הפסנתר העשירי. מי היה מאמין? עבר כבר הרבה זמן מאז ששמעתי את עמית לראשונה. אינספור הופעות שלו שהייתי בהם מהצוזאמן התל אביבי עד לסינדרום הירושלמי ולמופע ההשקה בבארבי תל אביב. והנה אני לפני הופעה של עמית בפסטיבל הפסנתר בסוזן דלל מסתובב בין כל האנשים שהגיעו אחרי יום עבודה, מחויטים בעדינות, בדרכם להופעה כזו או אחרת באווירה שתתואר בערב פסנתרי אחר כ"מסריח פה מקולטורה" (באווירה מחויכת). אולם מלא, עמית עולה בלבוש שחור ואלגנטי כמי שאולץ להתלבש בהתאם לאירוע, כמעט רועד מהתרגשות שהובילה להתחלת ההופעה פעמיים בגלל טעות בשיר הראשון. לקול מחיאות הכפיים התחיל עמית שוב ומשם והלאה הייתי צריך לעצור לעיתים, להסתכל מסביב ולשחרר את הלחיים שהיו כבר מקובעות במצב מחויך. הקהל מהופנט. מהופנט מעמית, מהופנט משירה שקד על הפסנתר שהפיחה חיים חדשים בשירים ששמעתי כל כך הרבה פעמים, מהופנט מיהוא ירון שכבר עיפתי מלדבר בשיבחו ומיעל שפירא על הצ'לו שלקחה על עצמה את הסולו המענג של "Highways" שהפך את השיר למרגש יותר מכל הפעמים ששמעתי אותו. והיה גם אחד, עמיר לב, שעלה וגרם לעמית לשיר בעברית ולי להיזכר בהקלטות מוקדמות של עמית כשהוא עוד שר בעברית ולרצות לשמוע עוד מעמית בשפת הקודש. ביחד הם ביצעו מספר שירים של עמיר לב שזרקו אותי לכל מקום באולם עד למלחמת הסולואים על האקוסטית שביצעו עמית@עמיר. שילוב הקולות שנראה מוזר בתוכניה היה מעולה ואני רק רציתי שזה לא יגמר. אבל זה נגמר, לקול תשואות הקהל, חלקו הלא מבוטל עומד ומריע לאמן אינדי ישראלי ששר באנגלית, שלא מושמע כמעט באף תחנת רדיו מרכזית, שהתחיל מכלום וחרש את הארץ בהופעות סולו ושבסיום הערב עמד, הסתכל על הקהל ולא האמין. גם אני לא האמנתי, אבל הייתי שם.

עוד שתי קטנות:
* מפגשים מקריים עם מכרים לאחר ההופעה הניבו את אותו סיכום, "אין לי מילים לתאר" אמרו כולם וצדקו.
* גם הפעם ביצע עמית את "Wish i could make it a story" בגירסה הבועטת והחדשה שלו כאשר יהוא אמון על האיצבוע הווירטואוזי על הקונטרבס. מתי כבר אנובה ישחררו את הגירסא לקהל הרחב.

ובפינת הטעימות, "Appollio" של עמית ארז. על הפסנתר, שלומי שבן.

יום שבת-אביב גפן וברט אנדרסון-פסטיבל הפסנתר-סוזן דלל צוותא

התארגנתי, התלבשתי, נסעתי, אספתי את הגברת, הגענו לסוזן דלל, איפה ההופעה? לא פה. מה?!?! צוותא!!! קדימה לאוטו, חניה מהירה, סיגריה לפני ההופעה וקדימה נכנסים. הרבה בילבול עטף את הערב הזה וגרם לי להגיע למקום הלא נכון בזמן הנכון ולמקום הנכון כמעט בזמן הלא נכון. אבל הגעתי והתמקמתי לי בשורה השנייה, כמעט באמצע, מספיק קרוב בשביל להרגיש את חום הנרות מהבמה, לראות כל תו בפנים של העומדים על הבמה ולשמוע כל תו מנוגן מכל כלי על הבמה. ההופעה שהייתה הארוע המרכזי (מפאת גודל, מעמד ונוכחים) הכילה בתוכה שני צדדים שונים שלכל אחד מוקדש חלק אחר באהבתי המוזיקאלית. מצד אחד אביב גפן, שבחלוף השנים עדיין מצליח להחזיר אותי לגיל הטיפש-עשרה והרהורים על החיים, אהבות וכל מה שביניהם. נכחתי במספר הופעות פסנתר אינטימיות של גפן שלמרות כל גינוני אור הירח, האיפור, הקול המזייף והנרקיסיסטיות הלא נגמרת (רגע קומי/דרמטי נרשם כאשר אביב שיחרר הודאה שברט יותר מוכשר ממנו בהצגה שלו לפני העליה לבמה) תמיד תישמר לו פינה בלב בגלל המילים שהן רק שלו שמדוקלמות על ידי ללא רצון בצורה אוטומאטית, כאילו לא יוצאות מהפה אלא מאיזה חלל שנפתח רק אצלו. ומצד שני ברט אנדרסון שבגלגולו הקודם בסוויד לא הצליח לחדור לי מתחת לעור התוף אבל מאז אלבום הסולו הראשון שלו והביקור הקודם שלו בזאפה הצליח להיכנס לרשימת ההשמעה לזמנים קשים שלי. ההופעה התחלקה לשני חלקים כאשר בראשון אביב נתן את הטון בשירי הסולו שלו (הייתי מוותר על הביצוע ל"אור הירח" ושומע עוד פעם את "סוף העולם" שיתנגן לעד באוזניי עד לחורבן העולם בעיניים פקוחות בציפייה) ואלו שחיכו למר אנדרסון כמעט והתייאשו ובשני מר אנדרסון עלה (הגברת כמעט איבדה את הכרתה בנקודה זו) וביצע שירים מאלבומו החדש (מהפנט ב-"The Empress") עם טעימות מאלבומו הקודם ומסוויד ופשוט הדהים אותי עם הקול הכל כך נעים שלו שעטף את צוותא בקרירות מלטפת וכל כך נעימה. בהחלט מדובר בנקודת השיא של השבוע מבחינת ביצועים, רמה ואפילו סאונד. יחדיו אביב גפן וברט אנדרסון השאירו לי עוד חוויה שתיאורה במילים נשאר בגדר קשה, מבלבל ולא ברור אבל מלא בתחושה של נעים עמוק בפנים.

עוד שתי קטנות:
* איזה כיף לראות כרטיס נורמאלי להופעה ולא עוד קבלה עם מחיר.
* לעד יישאר הדיון לגבי איזו הופעה תהיה/הייתה יותר טובה כאשר יש שתי הופעות זהות באותו ערב אחת אחרי השניה. דעות בעד כל אחת מהאופציות יתקבלו בברכה.

ובפינת הטעימות, ברט אנדרסון בשיר "The Empress" מתוך האלבום החדש וקטעי צינור מההופעה בצילום ביתי פה ופה.

יום שני-יאיר יונה-לבונטין 7

מי ידע שיאיר יונה לא שר?!?

הלבונטין מלא בחציו, כיסא על הבמה מוקף בארבע גיטרות שמחכות לאצבעות של מר יונה. ראיתי את יאיר מופיע בהרבה הרכבים ובאף אחד מאלה לא הורגשה טביעת אצבעותיו המוכשרות ברמה שכזו שתכין אותי לכשרון שהתפרץ ממנו באותו ערב. בקהל מעורבבים יהוא ירון, עומר הרשמן, רועי ריק, תומר רייויט (MadBliss) ועוד כל מיני חברים ומכרים של מר יונה. ההופעה התחילה ואני, אחד שקטעים אינסטרומנטאלים אינם הצד החזק שלו, מצאתי את עצמי הולך בסבך הצלילים הבוקעים מהרמקולים, נבלע בסיפורים המנוגנים על הבמה בלי מילה בחלל הלבונטין. קפצו לאירוח על הבמה יהוא ירון והקונטרבס ורועי ריק והמפוחית שנשמע יותר טוב ממה שאי פעם שמעתי ממנו וקולו רק הולך ומשתבח מאז ראיתיו לראשונה. ביחד הם סיפקו את מנת הקאברים המדויקת כפי שנרשמה על יד מר יונה. ההופעה עברה לי במהירות ואני רק ניסיתי לחשוב איך ישמע האלבום המיועד של יאיר (הקלטות מתחילות בדצמבר) אצלי במערכת ואילו רגעים בחיי ייזכו להתעטף בפריטה מענגת כל כך.

עוד שתי קטנות:
* חבל שבהופעה שכזו היו בעיות סאונד קשות בדמות רעשים סטאטיים ועיוותים.
* מסתבר שאותו עמוד מציק שנהיה כבר סימן ההיכר של הלבונטין יכול להיות לעזר רב כאשר הוא משמש כמשענת גב לשרפרף החורק עליו העברתי את ההופעה.

ובפינת הטעימות, פעמיים יאיר יונה.  "Remember" ו- "Russian Dance" פה למטה.

כך חלף לו שבוע מרובה הופעות והפתעות. כן ירבו. תודה לכל מי שפינק והתפנק יחד איתי.
ואיפה אתם הייתם כל השבוע???

הפוסט הבא נכתב ביום גשום, ימים ספורים לאחר הפסטיבל. סופהשבוע החמים התחלף בימים קרירים ובבריזה מצוינת (ובריח של גשם טרי!). כבר יומיים שיורד גשם ואני יושבת במרפסת הבית שלי ורואה פרקים של "עקרות בית נואשות" ו"נמלטים" וקופאת מקור. לא נורא, אני מתכרבלת בשק"ש המצוין ששירת אותי נאמנה באינדינגב. כמה קר היה שם בלילה. הספקתי לשכוח מה זה כשהשיניים נוקשות. הסופ"ש החמים והנעים היו רצוף עבורי רעידות נפשיות קלות וכבדות כאחד, ועכשיו, אחרי כל זה, עם בוא הגשם, אני יכולה להרשות לעצמי להירגע ולתת לעצבות להישטף ממני קצת.

הגענו לאתר באדיבותו של הדר היקר. למזלנו לא היו לנו לא בעיות כרטיסים ופקקים שהיו מנת חלקם של רבים מבאי הפסטיבל. התברכנו (תודות לזוהר ב.). ההפתעה הייתה שאתר הקמפינג היה עמוס אוהלים לעייפה, כל מטר רבוע התהדר בשני אוהלים ובמקרים קיצוניים אף הסתפחה לשני האוהלים גינה, להלן, שטח אדמה יקר, עליו נפרסה מחצלת ענק ששימשה למנגלים ולמשחקי טאקי.

אני.. אני יש לי בעיה עם צפיפות. זה מביא לי חררה. מצאתי את עצמי בלילה מגיעה לאכסניה נטושה בקיבוץ הסמוך, ועל כך בהמשך.

הגענו בסביבות שתיים בצהריים לערך. פספסתי את גורביץ' הזמיר ולצערי הרב עד מאוד גם את אנטיביוטיקה שקיבלה מיקום מבעוסי לגמרי בליין-אפ, על הצהריים בשישי. קראתי עליהם שהם להקה אפלה, ממשיכי דרכם של הקליק. חבל, אבל היום והפסטיבל עוד היו רחוקים מלהסתיים.

אחרי התארגנות קלה במתחם, שתיית סנגריה באוהל של בועז (יא אללה המשקיעים האלו שבאים עם שתיות, קוקטיילים, ויסקי, מיליון בקבוקי מים ואוכל. שמוליק, אהלן) הלכתי לחפש את עצמי מול הבמה המרכזית. בדרך חלפתי על דוכן פיתקית המבורך (מספרים שנמכרו המון דיסקים, הידד), על דוכן של חולצות מעולות, כולל החולצה הרשמית של האינדינגב (אזלו כבר לקראת סוף היום הראשון!!) וכמובן על הבר (ג'יימסון ב-20 ש"חים, גם אליו נגיע).

מרוב הסאטלה, אל תהרגו אותי (נשבעת, לא עישנתי כלום) פספסתי את רועי ריק. מי יושב באוהל כשרועי ריק מופיע. אבל אני לא טרחתי להתעדכן בסדר ההופעות. עכשיו, רועי ריק הוא אחד האנשים האהובים עליי. אחד המוזיקאים שעושים לי נעים בפופיק, אחד האנשים שמוקפים בהילת שמחה סביבם, לפחות כשהם מופיעים. אוהבת כאלו. שמחה כשאני מקבלת למייל את הפוסט של ה"קולקטיב" הכולל עדכוני חדשות ופוליטיקה (זה טוב לי, אני לא רואה חדשות ולא קוראת עיתון), כתיבה חכמה ורהוטה משובצת בפניני הומור וכמובן עדכונים על ההופעות של עידן רבינוביצ'י, של רועי ריק בעצמו ושל הקולקטיב המהולל. על הפספוס של ההופעה שם אני מלקה את עצמי, ומי שפוגש אותי בימים הקרובים מוזמן לתת לי פלאק לפנים.

ההופעה הראשונה שראיתי היתה של "Mad Bliss". אני לא זוכרת כלום מההופעה הזאת. אני מדגישה, שוב, אני עדיין לא שותה. מאד בליס במדבר זה אידאלי. יש לקול של תומר, הסולן, מידות התרחבות ורחיפה אדירה על חולות הנגב.

ההפתעה של הפסטיבל היתה מבחינתי יהוא ירון. הבחור השקט הזה שמתחבא מאחורי הקונטרבס שלו ליד הפסנתר של רות דולורס ומוסיף מדי פעם פם-פם-פם ברקע, דפק הופעה מרתקת ולא צפויה בעליל. אחרי שיר אחד בלבד בליווי הלהקה והקונטרבס, זנח יהוא את הקונטרבס בצד, והופיע רק עם מיקרופון. ציפיתי ממנו לשירים יותר רומנטיים אולי, למשהו יותר מלודי, שקט כזה, בלדות קורעות לב. אבל ההופעה היתה קצבית, יהוא רקד, ולצערי התאורה היתה מחורבנת, כך שלא יכולתי לתעד את המאורע בצורה ראויה אבל זה לא גרע מההנאה וההפתעה מההופעה המעולה הזו. קיצור, בלי בלבולי ביצים מיותרים, דחוף ללכת לראות את ההופעה שלו.

חברי "Pits" היקרים הולכים ומשתבחים מהופעה להופעה ומתהדרים במתופפת יפיפיה כטליה פרי (שהסתבר לי אחרי הפסטיבל שהיא חברה גם באייפרונס שהופיעו בבמה האקוסטית. שוב, להרביץ לעצמי שהפסדתי) שהולכת ומרוויחה עם הזמן נוכחות חזקה עם קול שהיה פעם עדין ונשמע בקושי, והיום מורגש היטב ומעמיק יותר ויותר.

פה כבר הגיע הויסקי. הוא היה מצוין. כל כך מצוין שהוא פירק לי את המעיים.

קפץ לי הלב כשראיתי שיש פסנתר. אני דמיינתי לי את ההופעה של רות דולורס כמו אז בכפוסתא בפלורנטין, רק יהוא וקונטרבס ורות ותוף מרים. וזה היה מספיק. וזה היה מקסים. אבל פה היה גם פסנתר. יש בה משהו, שעוד לפני שהיא שרה.. אני לא יודעת, או שזו העדינות שלה, או שיש בה משהו שנשפך החוצה ואני לא יודעת מה זה בדיוק, אבל זה גורם לי לבכות. זה גורם לי לבכות ברמות שאני לא יודעת מה הכה בי. זה ממלא אותי באהבה. זה עושה לי תחושה שמבינים אותי. מתחשק לי לחבק אותה ולהגיד לה שאני אוהבת אותה. מתחשק לי להתפרק ולהתרפק עליה. אני חושבת שאני יודעת מה זה. זה הטוהר שלה. זה ההריון שלה.

אחרי "קיץ" ו"I love this blue life of mine" שמרחו אותי על הרצפה כבר לא ראיתי שום דבר. העיניים שלי התחילו לטבוע, ומזל שמיכל בדיוק באה, כי יכולתי להתייפח לה על הצוואר דקות ארוכות מאוד. אולי עד סוף ההופעה של רות. 

אחרי רות עלה גבע אלון שהופיע בתוך מסך עשן (רבאק, באף הופעה לא היה כל כך הרבה עשן) ועשה את מיטב להיטיו האקוסטיים. ("In my head", לשמוע ולחתוך ורידים) אני לא ממשיכה להלל כעת את גבע אלון. בשעה זו ניסיתי לייבש את הדמעות מההופעה של רות וכבר הייתי אפופה לא רק בעשן אלא גם באדי ויסקי כבדים. היה מדהים כרגיל, לא הגיוני כרגיל, מפחיד ומרתק כרגיל. הנגינה שלו מפילה אותי לקרשים (להרחבה בנושא).

אחר כך עצבות כבדה נחתה על שפחתכם. זו מצאה את עצמה נודדת מכאן ולשם, שוקלת את צעדיה. מחפשת מזור לנפשה ומזון לגופה. הדוכנים של האוכל היו לא רעים בכלל. איש עם נוצות בשיער מכר קופונים לרעבים (ארוחה ב-25, פיתה עם לבנה או פיצה מהממת ב-15). הלכתי על ארוחה. אורז עם פויקה. היה טוב. ישבתי ואכלתי בחברתו של כלב שישב לידי על מזרון זרוק. נוודים הצטרפו אליי גם. אלו היו הרגעים המוזרים ביותר בפסטיבל. שלושה אנשים שלא מכירים אחד את השני (וכלב) יושבים ואוכלים ושותקים, מעשנים כל אחד סיגריה ומתחפפים לבסוף כל אחד לדרכו. מרחוק נשמעו זעקותיו של גלעד כהנא שאיים להתאבד והתלונן על זה שאין לו סקס כבר 18 חודשים. הוא הצחיק אותי כשהדמעות המשיכו לזלוג לי, כמו שאני תמיד אומרת, אחת- אחת, זוגות ושלשות שהופכות לנהר. לא מצאתי את עצמי מול הבמה עד ההופעה של הפקינז הטיבטי (קרדיט לכלבת היהלומים), הלא הוא אסף אבידן.

יש לי בעיה איתו. למה? או. מעבר לתספורת הבואש, שאיתה דווקא די הסתדרתי בהתחלה, בהופעה הראשונה שלו שראיתי, החימום למוריסי, הייתי די בשוק. הפרצוף שלו במסך היה די מגניב, התספורת שלו היתה מעניינת והקול שלו משך אותי באוזניים. עם המוג'וס הוא בכלל נשמע אמריקה. השירים התיישבו לי אחלה באוזן. אממה, עם הזמן, אחרי "חוצמזה 2", אחרי כל הבלאגן שהוא עשה ברדיו ואחרי כל האוהדים המטורפים שלו (שקנו, אגב, המוני דיסקים שלו בדוכןן של פיתקית, שמכר גם דיסקים של אמנים אחרים שהופיעו בפסטיבל. אני יודעת, כי שרצתי שם) השטיקים שלו כבר נהיו לי שחוקים. העוויות של הקול התחילו לעצבן. תשיר רגיל, יש לך קול מצוין. כל האנחות והאנקות הג'ניס ג'ופליניות שלו מביאות את הסעיף, והמוזיקה שלו התחילה לטחון לי, ורק חיכיתי שייגמר כדי שאהוביי היקרים - הלא הם הפיקוקס + הגיישות יעלו כבר. רק שאז נהייתה הפסקת חשמל, והוא סוף סוף נדם. אלא מה, כשהחשמל חזר, הוא עלה לסיים את ההופעה. לדעתי הוא הופיע שעתיים, אלא אם כן תחושת הזמן שלי השתבשה קשות עקב עצבים וציפייה לפסיכופטים האהובים עליי. 

אוי אבל כשגיישה עלו. ליסטן חביבי… הטריט של הערב. בשלב זה כבר הייתי מאושרת למדי, הדמעות יבשו, החיוכים התפזרו לכל עבר והידיים הונפו באוויר. גיישה והפיקוקס עשו הופעה משותפת, שקצת התפזרה לי, כי כל להקה עשתה שיר לסירוגין, התערבבות מוחלטת עד קבלת שייק משגע - הפלסטיק פיקוקס, שהוביל לשיר המעולה "Blank" . שיר רצחני, יוחזר לאלתר להופעות של הגיישות. ירון מהפיקוקס התגלה כזמר מצוין ופרפורמר עוד יותר מצוין בלי הבס שלו. זו היתה ההפתעה השניה של הפסטיבל. ובכן, הפיקוקס עלו עטויים במסכות של חזירים וחיות אחרות, והאיש עטוי המסכה שאני לא סגורה על איזו חיה היא מייצגת, החזיק את הזרנגול התרנגולי והמסיבה החלה. מאז כיתה י"ב לא השתתפתי בריקודי פוגו, גם לא הפעם האמת, אבל זה היה קרוב. יקירותיי הבנות (גדוד מצומצם של אוהדות הפיקוקס והגיישות) חטפו כאפות אול אובר וגם החזירו, כראוי לדבילים המשתוללים.

על הבמה התנהלה מסיבת שיכורים, כל להקה הפריעה לרעותה להופיע והאיש עטוי מסכת החזיר רץ סביב הבמה שיכור כלוט. גיישה לא עושים לצערי יותר את "Oblivious inc" וגישושים בנושא העלו כי נמאס להם ממנו ושיש שירים חדשים. לא תירוץ בשבילי, אבל שוין. אפילו את קיטצ'ן הם לא עשו … עם זאת זה היה תענוג ענק. שמחתי שחזי שוחט הטריח את עצמו עד הנגב. הפרצוף שלו תמיד עושה לי טוב על הלב, והבטן הבולטת שלו הזאת, והוא נורא מצחיק אותי. רקדנית הבטן המהוללת גם הטריחה את עצמה ורקדה בקור הכלבים המדברי בתלבושת החושפנית והנוצצת שלה. "Indian sun" סגר את ההופעה, שהיתה חייבת להסתיים. תודות למשטרת ישראל.  (למי לעזאזל אנחנו מפריעים?!! אנחנו באמצע המדבר!!) וההופעה היתה עתידה להמשך עד השעה 2:30 בלבד… היינו חייבים להתפנות מהמתחם באופן מיידי.

בשלב זה הייתי די מרוטה והייתי חייבת למצוא פינה לישון. מסתבר שמקום לאוהל לא היה במתחם, אלא אם כן הייתי מוכנה להרחיק קילומטר. לשמחתי הציעו לי שינה באכסניה נטושה בקיבוץ גבולות (זוהר היקר, תודות!) זה הבטיח לי שינה שקטה ורגועה ללא ריחות משונים, ללא דיבורים ברקע ושירות של "הוטל קליפורניה". אני כבר לא בגיל הזה. ואם אני אשמע את השיר הזה עוד פעם, אני פשוט אירה במישהו. הייתי באכסניה הזו (שפעם היתה בית ילדים) עם עוד מישהי שהכרתי באותו היום, אחרת זה היה הופך להיות קריפי לגמרי. (עשרה חדרים נטושים, רצפה מאובקת וקירות צהובים). אבל גולת הכותרת שם היתה מקלחת חמה (!!) זה היה תענוג. צנחתי לשק"ש שלי כמו לתוך ענן וישנתי שינת ישרים עד 12:00 בצהריים. אל תצעקו עליי, אני יודעת, פספסתי הרבה דברים טובים שהיו על הבוקר….

כמו למשל "Buffalo boots" שרציתי (בהמלצתו של זוהר) לראות והופיעו ב-10 בבוקר (!!!) (ביום חול אני לא קמה בשעה כזו!!), אלי לס, פאניק אנסמבל, שלא לדבר על הבמה האקוסטית - יאיר יונה, הדס בלאס והדס קליינמן, האזרח צודרוב והשפנפן (ידוע לי שעל ההופעה הזאת לפחות, מר כץ יפליק לי על שפספסתי). אני חושבת שפספסתי יותר הופעות ממה שכן ראיתי.

התעוררתי בנחת, אחרי שהבחורה שישנה איתי בחדר התחפפה די מוקדם, עישנתי לי סיגריה ועשיתי את דרכי אל הפסטיבל. כבר היה חמים בחוץ, והגעתי ישר לבר (לא ויסקי הפעם) לכוס קפה. ההופעה של דיוויד בלאו יקירי עמדה להתחיל, ושמחתי שבאתי בדיוק בזמן. בחוצמזה האחרון התעלפתי עליו וההופעה הפעם לא נפלה מקודמתה.

נדמה לי שזה היה במהלך ההופעה של נדב אזולאי שלמדתי לעשות ג'אגלינג עם שלושה כדורים.

אביב מארק סיפר שחבר מבום פם נסע על האופניים וחתך את השפה, כך שההופעה שלהם בוטלה. אי לכך, העבירו את עמית ארז מהבמה האקוסטית לבמה המרכזית במקום בום פם. נראה לי שזה יצא לטובה, כי הקהל שלו היה די גדול, וכולם פצחו בשירה, הרבה בחורות עם עיניים נוצצות.. זאת היתה הופעת שקיעה כיאה להופעה של עמית ארז, ורגיעה מצוינת אחרי היום וחצי הלא פשוטים שעברו על שפחתכם.

את רם אוריון שמעתי רק מרחוק, כי הלכתי לחפש לי איזו פיתה עם לבנה (מי שמכיר משהו יותר טעים מפיתה עם לבנה וזעתר, שיקום עכשיו!). אוהבת את ההרמוניות של רם. קלטתי אותו מסתובב יומיים תמימים בפסטיבל, שלא כמו הרבה חבר'ה שבאו להופעה של עצמם והתחפפו מיד אח"כ לחיים השלוים שלהם בעיר או בפרבר. זה מחמם לב ונעים לראות מישהו שאכפת לו, שאוהב את האווירה עד כדי כך שהוא מסתובב בין הופעות ונהנה מהאנשים ומהמדבר, וההופעה של עצמו כנראה היתה בשבילו הממתק של היומיים האלה.

אחרי רם עלו איטליז האדירים. במקום שפלן בא הדר כלשהו, שעשה מילוי לא רע למקומו של השפלן. אפילו שר את "Big Fish". לי טריפון היתה מטריפה כתמיד, ואף שאני מעדיפה גברים דווקא, לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים. כל כך יפה, מהפנטת חושים, מוחצנת וזוהרת. וגם השירים היו מצויינים, גם שם היתה שירה בציבור, במיוחד ב"Attractive", ולצערי הסתובבה שם מצלמת וידאו שצילמה בקהל ואני חוששת שנקלעתי לפריים, שרה. אם מישהו מכיר את האיש שאוחז בצילומים האלה, מתבקש לצוות עליו להשמיד אותם לאלתר או לא להשתמש בהם לעולם. אבוי לפדיחה. מבחינתי איטליז סגרו את הפסטיבל. התחלתי לקפוא מקור מחדש. 

אבל ערן צור עמד בפתח. והטרמפ שלי תל אביבה רצה להישאר להופעה. התחלתי להתענות.

כשאומרים "ערן צור", יש לי ויז'ואל מאוד לא ספציפי בראש. יש לי מערבולת ירוקה. אולי זה העיניים שלו הבהירות, אולי זאת לטאה. כן, ערן צור מזכיר לי איגואנה. לא יודעת, הוא מזכיר לי משהו שובב במובן הרע של המילה. הוא עושה לי בחילה. אני ממש יכולה לדמיין אותו עושה חיוך חנטרישי כזה ומשרבב את לשון הנחש שלו החוצה. שירים כמו "הג'ינס הנמוכים" מביאים לי מבוכה וגועל, ואני לא בחורה שמרנית מי יודע מה. הוא גס וברברי מידי בשבילי בטקסטים שלו. נכון, אי אפשר להתעלם מהכשרון שלו כי מצד שני יש לו שירים מבריקים כמו "קיץ", "פרפרי תעתוע", כל הכרמלה גרוס וגנר שלו, "פרח שחור", "עיוור בלב ים" הענק ועוד. אבל בכל זאת.

דוד פרץ הופיע איתו וגם רם אוריון (מסתבר שהוא מלווה אותו בהופעות כעת). אבל לא הצלחתי להבין איך דוד פרץ קשור לע. צור. בהופעה צור סיפר שדוד התקשר והציע לו להופיע יחד. ולי עלתה השאלה הקשה האם גם בפנטזיות של דוד פרץ יש נשים אמריקאיות ממוצא ברזילאי שלובשות ג'ינס נמוכים והוא זומם לבוא אליהן בין הישבנים? לא הייתי מצמידה לדוד פרץ מישהי ממוצא ברזילאי. ולמען האמת, גם לערן צור לא, אבל לך תתעסק לבנאדם בפנטזיות שלו.

עוד אינדינגב הסתיים בקול תרועה. גם אני רוצה להגיד תודה לאסף ומתן הצדיקים, שעשו יופי של הפקה (עם יופי של תפאורה, אגב!!), אחלה סאונד ועמידה מופתית בלוח זמנים וארגון.

ד"ש לאביב מארק. וווואהההההה!!!

וכן תודה לשמוליק היקר ששיבץ אותי כאן ונתן לי במה לזיוני שכל. חן-חן.

 נ.ב.
לאחר תהייה, יש דברים יותר טעימים מפיתה עם לבנה:

1. הסביח של פרישמן.
2. פשטידת בטטה של אמא שלי.
3. השקשוקה של אבא שלי.
4. השקשוקה של שמוליק.
5. פשטידת גבינה של אמא של דרור, השותף שלי.

*הבלוגיה, שמוליק ושאר אנשים שלא באמת קיימים רוצים להודות לגברת עם זקן היקרה על מילוי חלל אינדינגב 2008 אשר נבצר מהם להגיע אליו. כל הנאמר, נכתב וצולם בפוסט זה נעשה על ידי גע"ז בלבד ועל כך, אלפי תודות.

K אתמול הייתה ההופעה של Low בבארבי תל אביב. הייתי מתאר איך היה, חולק את המחשבות והמילים אשר חלקתי עם גע"ז לאחר ההופעה, אבל מצאתי את המילים שלי אצל מישהו אחר:  "בעולם אידאלי לא הייתי יודע שיש להקה בשם LOW. ההוויה הLOWית הייתה מזדמרת מאליה כשהיא הייתה מתאימה, הייתי שומע אותה ברקע ולא יודע שיש שם משהו. הייתי יושב במועדון קטנצ'יק עם עוד עשרים איש שבאו לראות להקה לא מוכרת. הייתי מקשיב בחצי אוזן תוך שתיית בירה, ואנשים מסביב היו מדברים. לא הייתי מקדיש יותר מדי מחשבה למה שהייתי שומע באותו ערב. הייתי שוכח שבכלל ראיתי אותם. אח"כ מלים וצלילים וחתיכות של תודעה ורגש היו מרחפות לי בחלל הפה…בעולם אידאלי לא הייתה LOW. בעולם שלנו הבארבי הערב היה חת'כת מקום מרגש להיות בו.." (אורן שץ מתוך פורום אלטרנטיבית ב-YNET) אפשר לקרוא עוד על ההופעה אצל טאפאס וטאפאס.

K ומחר, יום שבת, בארבי תל אביב, "הכוכב הלבן" חוזרים להופיע אחרי 7 שנים. אם אתם לא מכירים או אם אתם מכירים אבל לא חושבים לבוא אז כדאי מאוד שתכירו ותגיעו, לפחות זה מה שאני חושב. זה מה שמומה חושבים ויש ביצוע ל"טיול בחינם" ב-Ynet.

K הייתה גם הופעה של שולי רנד השבוע ואני נזכרתי ברגע האחרון להשיג כרטיסים. לא היו. איזה עצבים. אבל נותר רק לפרגן לרנד ולהבטיח לעצמי ללכת להופעה הבאה. בינתיים בשבילכם, תקראו את מומה אוכלים לי ת'לב, את עמוס אורן ב"הבמה" מפליא לתאר ואת אבי רט דן בסוגיית הדת והשירה בעקבות ההופעה בטור אישי ב-Ynet.

K באפלו בוטס ערכו את הופעת הבכורה שלהם בלבונטין 7 (תמונות, ערוץ וידאו, יאיר יונה מחמם) ומיד למחרת עומר הרשמן (חצי מהצמד) עף לו לסיבוב הופעות בארה"ב. שמעתי שהיה מעולה וקול הקמפוס מאשרים גם כן ונותנים את האירוח של הבוטס להורדה או האזנה.

K השנקל כובש את העולם. שער השנקל מתפרסם ומתעדכן בכל רגע, עסקאות ענק תלויות בו והוא כובש כותרות.

K ראיון ארוך ומפנק עם הטווס הראשי, איתן רדושינסקי מהמידנייט פיקוקס באתר אינדי החוזר לאיתנו. ושוב אני אזכיר שבעסה למי שלא ראה אותם בחוצמזה 2.

K סטיבן ווילסון מפיק לעומר אפרת, עזר ל-Bedtime story ויפיק לאורפנד-לנד את האלבום הקרוב שלהם. אולי תיקח רגע הפסקה ותפנק אותנו בהופעה של "Porcupine tree"  אם אתה כל כך אוהב אותנו.

K אני חייב את עזרתכם. האם עופר בשן דומה יותר ליגאל בשן או לבני בשן? בין הפותרים והמנמקים תוגרל קלטת של הופה-היי.

(more…)

 חודש שלם לא כתבתי,התפזרתי לי לכל עבר. מבחנים,עבודה,לימודים ומחשבות על שטויות הביאו אותי לחוסר כתיבה פושע. אז קודם כל תודות: לכל אלו ששלחו מיילים,הגיבו,שאלו,עודדו,צעקו ואיימו כי רק ככה הצלחתי להושיב את עצמי ולחזור לעניינים.

שינויים קלים בבלוגיה. הפוסט הזה כפי שתראו אינו מתחיל על פי מיטב המסורת אלא ישר קופץ לעניינים שהצטברו אצלי בחודש האחרון ונשפכים לכם כאן לפניכם (שאני אומר נשפכים אני מתכוון לכמויות שטרם נראו,יותר מ-50 אייטמים וכמות לינקים שתספיק לכם לחודש). זאת ועוד,מדור "ארועי השבוע בכץרה" נפל חלל עקב העובדה שמלאכת העדכון שלי לא מתבצעת כראוי ולכן כל שנותר לי לעשות בעניין הוא להפנות אותכם למקומות ברחבי הרשת שיעזרו לכם להתמצא.(פורום מוזיקה ישראלית ב-Ynet,אטמי אזניים ועכבר העיר הם רק חלק). מדור "כץת טעימות" משנה כיוון ויעלה כפוסט עצמאי עם המלצות ולינקים להורדה ברגע שיהיה לי מה לחלוק איתכם (יש לי כבר מה לחלוק,אני פשוט בונה את המתח). כמו כן אני אשתדל להעלות את תדירות הכתיבה,מה שאומר שפוסטים נוספים בתצורות שונות יעלו ככל העולה על רוחי (כמה מהם כבר מתבשלים להם) ועליכם מוטלת האחריות לחזור לבקר פה לעתים יותר תכופות.

תקראו,תהנו,תגיבו ותכתבו כי עם כמה שאני נהנה לכתוב ולעשות,ההנאה מוכפלת כשאתם נהנים ואני יודע מזה. ואל תשכחו להמשיך לשלוח לינקים לכל שטות שעולה על רוחכם בכל שעה של היום או הלילה.

שבו בנוח,תרגעו,זה הולך להיות ארוך. (משרד החינוך,המדע והמין ממליץ לקרוא את הבלוגיה בחלקים לאורך מספר ימים על מנת למנוע משהו כלשהו שנגרם ממה שאתם עושים לא נכון,תהנו)

כל התמונות בפוסט הזה מתנת הפליקר של Orlyko שבו אתם מוזמנים לבקר,לראות ולא לגעת.

 תודה נוספת מוקדשת  ל"מישהי מפעם" על תרומתה לעריכת פוסט עמוס זה

(more…)

ישיבת שישי בצהריים ,דירה של חבר ,לא רחוק מהבית

"בוא נעלה אתר,תכתוב בלוג. אתה גם ככה מחפש מקום לכתוב , לא ? "

"מה קשור בלוג ?!?! פתאום לבנות אתר ולהתחיל להשקיע "

"בוא למחשב נברר מחירים ומי נגד מי "

5 דקות אחר כך הכתובת "www.KatzKatz.com" כבר הייתה שייכת לח"מ ולשותף השקט (יותר מידי שקט,תתחיל לעשות משהו כבר) שלו.

על מה יהיה הבלוג , מתי הוא יתעדכן ומי לעזאזל יקרא אותו ? ? ?

שאלות אלו ועוד רבות וטובות אחרות נשאלו ונותרו ללא מענה .

אבל מה כן אני יודע ? ! ?

אני יודע שהבלוג הזה יהיה על דברים שאני אוהב, דברים שמעניינים אותי , כל שטות שתעלה ברוחי ושאני ארגיש דחף בלתי נשלט לחלוק אותה עם העולם.

מה שאומר בגדול הרבה ענייני מוסיקה (שירים , הופעות , הורדות ועוד ) וקצת מכל דבר אחר שיעלה על רוחי.

כל מי שירצה להיכנס מוזמן (מתוך תקווה להתרחב מעבר למעגל החברים המצומצם המחויבים על פי חוק להיכנס לאתר על בסיס יומי) ואתם מוזמנים להגיב , להציע הצעות או סתם לפדבק ככל העולה על רוחכם .

הבלוגיה על פי שמוליק כץ מתחילה עם מעט מאוד מטרות והרבה כוונות טובות.

שיהיה בהצלחה , צאו לדרך

שמוליק כץ

(more…)