יוצא אל הדרך, כביש מתפורר
שני אנשים, שתי מכוניות

נוסע הביתה בסוף יום עבודה, התנועה בכביש החוף מזדחלת, הרכב שלידי ואני מחליפים את ההובלה בינינו בעוד הטורים האינסופיים של הפקקים מתקדמים, הוא והיא יושבים ברכב ואני עם המוזיקה מתגלגל על הכביש.

היא פותחת חלון, מפנה מבטים
מה הם הצלילים האלו שבוקעים?

אין הרבה דברים יותר מהנים בשבילי, בימים האלו שנקראים חיים, מאשר זר מוחלט שעוצר אותך כדי לברר פרטים על הליטוף החדש באוזן שפתאום מענג אותו. הרצון לחלוק את אותה הרגשה שהמוזיקה עושה לך הוא עוצמתי עם הקרובים אליך כמו גם עם זרים מוחלטים, שבמקרה ישבו על הספסל מתחת למרפסת שלך או נסעו לידך באמצע פקק, בדרך מעוד יום עבודה.

מכיוון ההר, הכל רגיל
עמיר לב ואוקטובר עומדים להתחיל

לקח לי זמן למצוא את הרגע הנכון לאלבום הזה, ובאותו הרגע נדמה שגם האנשים מסביב הרגישו כי זהו הזמן המתאים ורצו לתת שם לצלילים הנשמעים, גם אם זה ברכב ליד, באמצע הכביש הכאילו מהיר.

עמיר לב - אוקטובר (מתוך אלבום הופעה חיה בזאפה)

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

(צילום:נועה מגר)

לא צריך לאהוב את המוזיקה של עמיר לב, בעצם, לא צריך אפילו לאהוב את עמיר לב בשביל לאהוב את הסיפורים של עמיר לב. כל מי שאי פעם נתקל בעמיר לב בהופעה, בראיון, או בכל הזדמנות אחרת, שמע לפחות סיפור אחד של לב. הם תמיד מתארים סיטואציות מהחיים, דברים שקורים על הדרך ורובם לא בהכרח קשורים לשירים שבאים מיד אחריהם. הם קשורים לאותו טיפוס שהוא עמיר לב, לקהל שמלווה אותו, לחיים בארץ, לחיים בכלל.

כשיש הזדמנות לקבל ערב שמוקדש כולו לסיפורים של עמיר לב, מטובל בשירים שאני כל כך אוהב, הייתי חייב להיות שם.

הערב הזה היה בהחלט שונה. נכון, היו שם את אותם הומור וטרגדיה שמעורבבים תמיד יחדיו בסיפוריו של עמיר ואפילו הכרתי חלק מהדמויות מסיפורים ששמעתי בעבר, אבל הפעם הסיפורים כולם הוקדשו לשירים.

"היינו חבורה כזו מחולון…הולכים להופעות של 'תמוז' בבית יד לבנים…אני אהבתי את אריאל זילבר…היה לנו ברור שנקים להקה בהמשך…כולם עזבו עם הזמן…רק אני נשארתי בארץ…משהו שקרה במלחמה…חבר שנהרג…מעל הקבר הבטחנו שנקליט את השירים שלו…לא הקלטנו מעולם".

 "אחד קוסם, אחד פושע, אחד נהרג בלבנון, אבל אף אחד, לא נשאר בחולון" ("חולון")

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

"הייתי בעיר, הלכתי בתל אביב…התחיל גשם…נכנסתי לכניסה של בניין…היה שם אולפן הקלטות…'כמה עולה להקליט?'…'תבוא בערב'…פעם ראשונה שאני מקליט…סיימנו ב-11 בבוקר…בערב קיבלתי הודעה 'תשמע, המפולות, ההרים, זה…זה…'"

"מפולות בהרים, חשבו זה יקרה באיזה יום עצוב, ארמונות נוצצים, הפכו בשניות לאיזה חור עלוב" ("אריה רותי")

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

(צילום: נועה מגר)

תמיד רציתי, תמיד רצינו, כל הנוכחים באותו ערב ועוד הרבה שלא זכו להיכנס ולהיות נוכחים, לשמוע מה עומד מאחורי המילים של עמיר. ולב לא הלך מסביב, לא עייף בקלישאות דוגמת "כל אחד יבין לפי מה שהוא חושב", "אני רוצה להשאיר את זה פתוח", "סיטואציה כללית", לא. הכל מתחבר לרגע, לארוע, מקום, זמן. יש חותמת כמעט על כל דבר. כמו כשנשאל מי הן הנשים ב"המים הכחולים"? ("הן ישבו על החוף במפרץ אחרי יפו, הן היו הרבה יותר עצובות במציאות" ענה לב), מי הוא "הכנר הטורקי"? ("מי שאני רוצה להיות כשאני מנגן, זה כשהוא מתחיל לנגן, הוא עשה את זה בכזו קלות, וכולם מתרגשים") והאם האיזכורים לשירים של אחרים כמו לו ריד, נעשו במתכוון? (לב ענה שהוא לא הכיר בזמנו את היצירות של לו ריד, לאונרד כהן ורבים וגדולים אחרים. הם היו רגועים מידי לטעמו, שקטים, והוא רצה רעש).

כל השאלות הרגישו כל כך אישיות. אישיות לשואל ואישיות למשיב. שניהם פתחו את ליבם וחלקו. ואז עוד שיר כי הקהל ביקש, ועוד סיפור שלא היה מתוכנן, ואני עם חיוך שממלא אותי עד עכשיו.

מכל הסיפורים ששמעתי של עמיר לב בשנים האחרונות, תמיד נוצרה לי ההרגשה של אדם שחי חיים שמובלים מהרגש, מאמוציות, מרצונות ודחפים. אדם שתמיד הלך אחרי הלב שלו. אנשים כאלו מגיעים לאותם מקומות שלא ניתן להגיע אליהם בשום דרך אחרת. קארמה, אנרגיות, השגחה עליונה, לא משנה מה ואיך תקראו לזה, זה שם. זה גורם לדברים להראות אחרת. הייתי שם פעם, באותה תקופה שהצלחתי להשיל מעליי את כל שכבות האבק והלכלוך שעוטפות את חיינו, את חיי. ועשיתי בלי לחשוב, רק להרגיש, והכל פתאום הסתדר, הכל נראה יותר טוב. הייתי שם ביום שבת, כשלרגע היה נדמה לי שזה שוב אפשרי.

(צילום: נועה מגר)

"רבנו, שנינו בחדר השינה, וזהו, נגמר. הייתה שידה נמוכה עם בגדים צמודה לקיר. היא התכופפה לארוז את החולצות שהיו במגירה התחתונה ואני עומד מאחוריה, מסתכל עליה מכופפת עם הכתפיים הקטנות האלה שכאילו צועקות 'חבק אותי, חבק אותי חזק'. ואני לא יכול, אסור, כי אז נתחבק ונשלים ונחזור לאיפה שהיינו, אבל רק לפני רגע סיימנו וסיכמנו והחלטנו שזהו, נגמר. והיא אורזת ואני מסתכל עליה ובראש כבר רצות לי המילים של השיר 'חבק  אותי, חבק אותי חזק את אומרת'"

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

תודה ענקית לנועה מגר על הצילומים

עוד פסטיבל חוצמזה עבר וכמו פעם שעברה, גם הפעם יש לי מה להגיד על זה:

שני GPS'ים ועדיין כמעט הגענו לסכנין. לא שיש לי בעיה עם סכנין אבל בכל זאת, "חיה מילר" צריכים לעלות בכל רגע כבר.

הגענו. החניון ריק, כנראה שלא רק אנחנו כמעט הגענו לסכנין.

לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן. אבל לך תמצא עץ מספיק גדול שיצל על 5 אוהלים.

תזכורת מס' 1: פעם הבאה להביא פינצטה. זה נראה ומרגיש כאילו אנשי פרוד מתמחים ביצור קוצים חודרי עור בד ניילון הכל.

איפה כולם?!?!  זה אני או ששנה שעברה היו הרבה יותר אנשים…

אחל'ה לימונדה, אחל'ה פיצה, אני עדיין מנסה לבלוע את הפיתה עם הלבנה.

מוזיקה חברים, קדימה עם המוזיקה.

ראיתי את קולולוש בפעם הראשונה וזו הייתה ההופעה הכי שמחה שהייתה בפסטיבל. מסיבה, לא הופעה.

רגע, מי בדיוק מחברי קולולוש מייצג את החלק ה"ישראלי" בהגדרת האינדי-ישראלי?

לכל המאחרים, באמת שמחים שבאתם. קדימה להתמקם יהוא ירון עוד רגע על הבמה.

חוויה, יהוא על הבמה.

למה אנשים מרגישים צורך עז לדבר תוך כדי הופעות!

באתי בשביל דיוויד בלאו, נשארתי בגלל המתופפת.

הערב הגיע ואיתו כאב הראש שנבע מהחום, חוסר בנוזלים לא אלכוהולים, שינה מועטה ורעב גדול.

אדם קומן מחמם את הלב ושובר לרגע את השבלונה של ההופעות.

הערב הגיע ואיתו משטרת ישראל שבאה להגיד שלום ולהצטרף לקומזיץ.

"לא, אין סמים, מכרנו הכל."

סוף סוף זה קרה. גלעד כהנא הצליח להמאיס עליי את הדיבורים שלו. אולי זה בגלל שהוא יצא על הבלוגרים.

חייב לנוח אחרת אני מת.

מי חיבר את הגיים-בוי שלו למערכת סאונד.

אה, אז זו ההופעה מברלין שדיברו עליה. אחל'ה, מגניב, ברלין. בדיוק מה שהייתי צריך לכאב ראש.

למה אנחנו היחידים עם מדורה?!?

קדימה מיינסטרים. אבל למה כנסיית השכל לא הפתיעו קצת יותר עם רשימת השירים. כן, כן, אני יודע, תמי יודעת.

איזה שידרוג בתאורה, ממש אמריקה בפרוד.

מזל שהבאתי בגדים ארוכים, מסתבר שבצפון יותר קר.

אסף אמדורסקי נותן את השואו של הערב ושוב משטרת ישראל תורמת לחגיגה ומשביתה שמחות.

מצאתי את ניצה ולחם בתזמון מדויק כדי להשכיח את הכאבים. איך לא ראיתי אותם עד היום?!?

תזכורת מס' 2: בגדים חמים זה אחל'ה, אבל גם מעיל מפרוות יאק לא היה עוזר לי בלילה. בפעם הבאה שק שינה.

הבוקר בא ואיתו זמן השקשוקה המסורתית.

לא יודע אם אלו היו "The Aprons" או "The Inhibitors" אבל בפעם הבאה פחות זיוני שכל ויותר מוזיקה. דווקא הפתעתם לטובה.

לא יודע איך, אבל השנה הצליחו להיות אפילו יותר חבר'ה עם עדשות בכל מקום. קדימה, לחלוק את התוצאות.

אז לא הבנתי, יעל דקלבאום עדיין בבדיקת סאונד או שכבר התחילה ההופעה??

איך חשבו לוותר בכלל על נעם רותם. מזל שהגעת, חבל שלא נשארת עוד.

רצף בירות להעלאת המורל לפני האחים רמירז.

משום מה זכרתי אותם שמחים יותר, אולי החום מעך גם אותם.

עמיר לב, האיש שהוא הפסטיבל. מניה בטוחה, תענוג אמיתי.

מי גנב לי את הרעיון של הארטיקים!

ברור שיתחילו לחלק אותם בחינם 5 דקות אחרי שקניתי חצי קרטון.

תפסיקו לדבר תוך כדי הופעות!!!!

אטליז, אטליז, אטליז. הולכים ומשתבחים בכל הופעה שאני רואה אותם.

למי יש כח לקפצץ על טרמפולינה עכשיו…

ולמה לעזאזל לא מכרו חולצות של הפסטיבל. סתם מבעסים. עכשיו אני אצטרך לצייר על חולצה קקטוס ולרשום עליה חוצמזה 3.

קדימה לקפל, לנקות, להתארגן והביתה.

רגע, תשאיר הכל באוטו, גם ככה עוד שבועיים נוסעים שוב.

"אינדינגב" Here We Come !

ומה איתכם, איך היה לכם? הספקתם ל"חיה מילר", התאכזבתם שדקלבאום ירדה כל כך מהר, עדיין מחכים לאורן ברזילי שעשה "מאור כהן" ולא הגיע, מצאתם את קקטוס הזהב או שאתם בכלל עדיין מחפשים טרמפים כדי לחזור הביתה, קדימה ספרו.

ולויז'ואל בהרחבה. נסיעה לפסטיבל ללא המצלמה של הדוקטור זה כמו חוצמזה מבלי השקשוקה המפורסמת. זה פשוט לא זה. אז הנה הסרטונים שקלטה עדשת הכץ ותודה לכל המדסכסים בענייני דיומא במהלך ההופעות, אם עוד לא הבנתם, סתמו! תודה:
1. יהוא ירון - קיים ונעלם
2. יהוא ירון - זה לא זמן טוב לכתוב שירים
3. אדם קומן - (???) הטירוף - חלק א'
4. אדם קומן - (???) הטירוף - חלק ב'
5. גלעד כהנא - נאום תוכחה וטרחנות
6. אסף אמדורסקי - גולשים
7. אסף אמדורסקי - 15 דקות
8. עמיר לב - עננים שחורים
9. אטליז - Hey+Must get laid
10. אטליז - Bolsheviks 1 
11. אטליז - Bolsheviks 2

עוד קצת תמונות אפשר לראות פה למטה וגם להקליק ולראות הכל בגדול. חפשו את עצמכם, נראה לי שגם אתם שם. ואם גם אתם צילמתם, שימו לינק בתגובות כדי שכולנו נוכל להינות.

 

טוב, אז ככה. תקופה לחוצה, כזאת שאנשים לא יוצאים מהבית חודשים בגללה והדבר היחידי שמצליח להחזיק אותי שפוי במהלך הלימודים ובלילות שבסופם זו המוזיקה. הרעיון היה פשוט, לקחת חלק מפלייליסט של יום לימודים כלשהו, לסדר, לארגן, לכווץ, להעלות ולתת לכם לשפוט. את מה שיש בפנים תצטרכו לגלות לבד. אני מבטיח לכם שתמצאו שם לפחות עונג מוזיקלי אחד וזה כבר שווה הקלקה והורדה. תיהנו.

מתילפנידאט תוך אוזני - הורדה

והנה עוד כמה דברים שהחזירו אותי לשפיות בזמן האחרון.

(המשך…)

צלצול טלפון שמעיר אותך בשילוב של מחויבות משפחתית לא נשמעים כמו שני דברים חיוביים במיוחד אבל כשמדובר בטלפון שמבשר לך שכרטיסים להופעה של עמיר לב מארח את ברי סחרוף בפסטיבל ימי הזמר בחולון מחכים לך בקופה תודות לאחת והיחידה שאחראית להצטרפותך לעולם הזה זה כבר סיפור אחר. למרות שהיו כבר תכנונים לערב הנתון (הופעת השקה לאלבום המעולה של נדב אזולאי ב"תמונע") הם נאלצו לרדת בסולם העדיפויות. מחויבות משפחתית, כבר אמרתי.

התכנון היה להגיע להופעה של עמיר לב שבוודאי תתחיל בזמן, בניגוד להתנהלות המועדונית תל-אביבית, ולצאת לקראת סופה, בדיוק בזמן כדי להגיע לתמונע כחצי שעה אחרי שנדב אזולאי יעלה לבמה ושעה וחצי אחרי השעה הנקובה לתחילת ההופעה של אזולאי, כיאה להתנהלות מועדונית תל-אביבית, וכך לתפוס שתי ציפורים מזמרות בערב אחד.

אבל לא יכולתי. לא הייתי מסוגל לצאת מהאולם הקטן בבית יד לבנים בחולון. איך אני יכול לצאת כשעמיר וברי מנהלים תחרות סולואים ביניהם כשעמיר על החשמלית וברי על האקוסטי?!? איך אני יכול לצאת בזמן שהם מבצעים שילוב מדהים של "מרסיי" ו"אין קץ לילדות"?!? תקראו את המילים ותנסו לדמיין את עמיר שר את הפזמון של "מרסיי" ומיד לאחר מכן ברי נכנס עם הפזמון של "אין קץ לילדות". רגע נדיר ביופיו.

"ילדות בלי קץ בצהרי היום
הכל חוזר כמו חלום
צבוע באדום

בצהרי היום הכל צבוע אדום
ואין קץ לילדות שחלפה כך פתאום
בצהרי היום הכל חוזר כמו חלום
רגעים ושעות שקפאו במקום
בצהרי היום"

עמיר כמעט שלא דיבר כל ההופעה, רק סיפור אחד קטן על אותה סנדרה מהשיר "חולון" ואיך שום זיכרון לא יכול לגבור על יופייה של נערה בת 17. הסיפור, בשילוב עם השיר, המקום, המיקום והשקט ששרר באולם תוך כדי, היה אחד הרגעים המרגשים של הערב אבל בוודאי שלא היחיד. הגירסה השקטה ל"פארדייס" כשאדם שפלן המעולה על האקורדיון (כפי שמישהו פעם תיאר את זה, אם אלוהים היה מחפש מישהו שילווה אותו, זה היה שפלן)  מנגן את מוזיקת הרקע למספר הסיפורים הגדול במרכז הבמה. "ג'ינג'יות" הקבוע בהופעות של עמיר, הפעם בהדרן בניצוחו של ברי. ביצוע מעולה ל"עננים שחורים" כשסאונד הגיטרות על הבמה עוטף אותך מכל עבר ומחיאות הכפיים בסופו של השיר מרעידות את האולם. הנאה אחת מתמשכת שלא היה לי שום רצון שתיפסק, בוודאי שלא מיוזמתי.

אז לא הגעתי להופעה של נדב אזולאי. יצאתי בריחוף קליל מהאולם בחולון, הרבה אחרי חצות, לא רציתי להעיר אף אחד אז רק סימסתי לאחת והיחידה, "תודה!".

בכל זאת, לא נעים, משפחה.

(עמיר לב מארח את ברי סחרוף - פסטיבל ימי זמר חולון - 12.4.09)