אחרי תקופה קצרה נטולת הופעות, אבל כזו שהרגישה כאילו ניתקו לי את בלון החמצן (הדו-חנקני), השבועיים האחרונים התמלאו בכל טוב וכך יצא שהבלוגיה קיבלה מראה של יומן ההופעות האישי שלי. אז אחרי תמצית חוויותי מערבי אחד חלקי אחד/בבליקי/פונץ'/ערן צור מלפני שבועיים וקיצור תולדות יום א' בלווית הבאפלוס ויוחנן קרסל משבוע שעבר, נשארו עוד כמה הופעות ורגעים שמצטרפים לארכיון המוזיקאלי האהוב אשר שוכן בקירבי.

 יום שלישי - בני והצ'לו (בני בשן בלבונטין 7)

אם תסתכלו בצד שמאל של הבלוגיה, במקום בו יש בליל של שמות שאתם אמורים להכיר, תראו את שמו של בני מתנוסס בגאון, גדול מכולם. זו אמנם רק מניפולציה תכנותית אוטומטית שאומרת שהוא כנראה האייטם המוזכר ביותר בבלוגיה, אבל במקרה הזה הוא גם בולט במקום מיוחד משלו בין שלל הצלילים שמלווים את חיי. אני באמת כבר לא יודע להסביר את זה. אני יכול להתרחק מהאזנה לדיסקים של בני, לא לשים לב שלא הייתה הופעה הרבה זמן, להמשיך כאילו הכל כרגיל ואז בערב אחד בלבונטין, לחזור ולהיזכר כמה אני אוהב אותו. במהלך ההופעה חשבתי לעצמי שבני, הוא ולא אחר, מכיל  יותר איכות מונחית גרמי שמיים מכל אמן ישראלי אחר שאני מכיר. משהו בין הלבוש לליטוף שערות החזה בזמן ההופעה, בין הקול הממכר הזה למילים הלא ברורות שכל כך ברורות לי, בין חוש ההומור לרברבנות המודעת לעצמה, כל אלו מצליחים למלא אותי מבפנים כל כך, רק מלהיות כל כך קרוב לבמה, למוזיקה. התצורה האקוסטית של ההופעה היא בהחלט הגירסה האהובה עליי ביותר לשיריו של בני. התוספת של הצ'לו מצליחה להוסיף מימד חדש לשירים ששמעתי כל כך הרבה פעמים בבית ובהופעות ו"תוכי יוסי" מעולם לא היה יותר מרגש מאשר באותו ערב, עם ההקדשה לאותם ילדים ליריים.

בני הוא עוף מוזר גם לחובבי המוזיקה ה"אחרת", לא כולם יודעים איך לאכול אותו, ולהבדיל ממקרים אחרים (ראה מקרה אסף ארליך) לי אין בעיה עם זה. הקהל בלבונטין באותו ערב, שנדמה כאילו לא הפסיק למחוא כף לרגע ואף הצליח להביך את בני לרגעים, הקהל הזה מספיק לי, מספק אותי. גם הם שונים, לא יודעים איך לאכול את זה, אבל כולנו חוזרים כל פעם מחדש.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

 יום חמישי - עמית ארז חותך בבשר הנייר (Paper Cuts - עמית ארז ויעל שפירא בתמונע)

(צילום: נעה מגר בסט צילומים מענג)

הייתי כבר בהופעה הזאת. חשבתי עליה כך וכך. גם אותו ערב בתמונע לא יחקק לי לעד. אין מה לעשות, ככה זה שהזכרונות הכי חזקים שלי מעמית ארז הולכים לימי הצוזאמן, להקלטות הביתיות בעברית, להורדות מהבמה החדשה. זה לא שיש משהו אחד רע שאני יכול להגיד על סדרת ההופעות של עמית ויעל שפירא על הצ'לו. הוא עדיין אחד מעינוגי המיתרים שלי, הקול שלו הרבה יותר מלא ונשלט על ידו מאשר אי פעם, השירים עדיין אהובים, יעל שפירא מדהימה בנגינה, בדיבור, בחיוך ובטוויסט שהיא נותנת לחלק מהשירים שנשמעים כאילו נולדו לצירוף צ'לו (Appollio מעל כולם), גם האירוח של יעל דקלבאום, שאני מחבב אבל בהחלט לא מעריץ שרוף, היה מעולה. אבל בסופו של דבר, אני הכי נהנה כשעמית מנגן ושר את Postcard, Fortuna ו-Appolio. אותם שירים ששמעתי בהקלטות הביתיות הישנות, בבוטלגים של הופעות, בהופעות. אז אני חוזר לשייט ביחד איתו בסיפורים, בין המיתרים, מחייך מהמבוכה של עמית ונהנה מהדממה והשירה של הקהל. עמית אמר בהופעה כמה זה כיף ומרגש בשבילו לראות את כל הקהל שנכח באותו ערב ובכל אחת מההופעות של הסיבוב הנוכחי, "כיף לדעת שאתה לא עומד במקום, שאתה מתקדם לאנשהו". אני מתקדם יחד איתו, נהנה מהחדש, מחכה לעתיד, אבל יותר מהכל, נזכר בפגישות הראשונות שלנו שהיו מלאות בתמימות של התחלה של משהו חדש ולא מוכר, ראשוני ואישי. הכיף הגדול זו העובדה שהוא עדיין מצליח להזכיר לי כל פעם מחדש איך היה בהתחלה ולגרום לי לחכות לעוד ימים נפלאים שיבואו.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

 יום שישי - קולקט דא-טיב (רועי ריק/עידן רבינוביץ/הקולקטיב/Strange Folks בתמונע)

(צילום: קורמק מקגלוין)

כבר בפוסט הראשון שלי כתבתי על רועי ריק. כנראה שעוד קודם לכן כבר האזנתי, ביררתי וביקרתי בהופעות, אבל לא היה לי כח לחפש איזכורים קודמים בבתים אחרים. מאז פגישתנו הראשונה (בצוזאמן נדמה לי) כל פגישה עם מר ריק  הייתה מפתיעה מהקודמת. נגינת המפוחית, השירים, המילים ומעל הכל, הקול של רועי, כל אלו הלכו והתפתחו ונעשו טובים יותר ויותר. את עידן רבינוביץ' ביקרתי גם כן מספר פעמים ולמרות שפחות עקבתי, השאפל חזר והזכיר כל כמה זמן למה אהבתי אותו מההתחלה.  השילוב של שני אלו ושל שאר חברי הקולקטיב (והם רבים וטובים) עדיין לא הכין אותי להופעה ביום שישי האחרון. האולם בתמונע מלא משירותי הנשים עד לשירותי הגברים, אין יותר מידי מקום לזוז ומסתבר שזה המצב כבר כמה חודשים בהופעה החודשית הקבועה של החבר'ה האלו. המקום היחיד שהיה יותר צפוף מחלל הקהל היתה הבמה. שותפי לאירוע הופתע כל פעם מחדש כשגילה עוד נגן מסתתר לו אי שם בצד השני של הבמה. אני לא יודע להגיד כמה אנשים הם היו על הבמה וכמה כלי נגינה היו שותפים בעשייה באותו ערב. הכלים עברו מאחד לשני, המקומות התחלפו, האלכוהול זרם והאווירה הייתה כל כך משוחררת, כל כך חמה שאני רק חשבתי שוב ושוב "למה לעזאזל הם תקעו את השולחנות האלה פה באמצע". הקולטיב/ריק/רבינוביץ' צריכים לדרוש את העפת השולחנות והכיסאות לטובת אורגיה מוזיקאלית קולקטיבית חודשית. השירים החדשים שהוקלטו ממש לפני רגע מעידים על כך שהעסק רק יילך ויגדל ועם שילוב של אלקטרוניקה קלה לרגעים, מעבר בין סגנונות, סלייד שלא מפסיק לילל, מתופף עם נטייה לאלימות בדיוק במידה הנכונה ומפוחית שיודעת לבכות ולשמוח כמו שאף חתיכת מתכת אחרת לא מסוגלת, נשאר רק להגיד את שאמרתי פעמים כה רבות. כשזה נראה שהחבר'ה על הבמה נהנים בדיוק כמו הקהל ואולי אפילו יותר, זה סימן שהגעת להופעה הנכונה.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

שבוע עמוס בכל טוב בלילות והרבה דברים מציקים ביום עבר עלי בשבוע שעבר. סוף סוף הצלחתי למלא את חלל ההופעות החדש שנפער אצלי עקב השהות הארוכה/קצרה (תלוי את מי שואלים) באיזור המזרחי של כדור הארץ בין פרות קדושות וטיילים קצת פחות קדושים. אלי רוזן, עמית ארז ועמיר לב, אביב גפן וברט אנדרסון ולקינוח יאיר יונה הם אלו שאחראים על מצב הרוח המרומם שליווה אותי בשבוע שעבר. והנה סיפורם וסיפורי שלי.

יום ראשון-אלי רוזן-לבונטין 7

לפי המנטרה של "נותנים לך כרטיס חינם, סתום ת'פה ולך להופעה" (המון תודות לאחת שתמיד מעלה חיוך על שפתיי) מצאתי את עצמי אחרי יום עבודה מתארגן בזריזות ועף לכיוון הלבונטין. אלי רוזן, ראיתי אותו בחגיגות של Anova אי שם מתישהו בברזילי. אז הוא עלה ראשוןן אם אני לא טועה, לבד עם הגיטרה בעוד הקהל עדיין מתארגן לו בניחותא. כמה שירים לאחר מכן הוא כבר לא היה ולא השאיר אחריו אפילו זכרון קטן למשהו מעניין. אבל הפעם בלבונטין היה מדובר בהופעת הרכב. ואיזה הרכב מעולה זה היה. יאיר יונה (אליו עוד נגיע בהמשך) על הבס, איסר טננבאום המעולה (שמאז חיבתי החדשה למתופפים, תפס מקום של כבוד בצמרת התיפופיה) ואיתי זנגי על החשמלית ועל עוד כמה דברים. שלושתם ביחד היוו עטיפה נוצצת ומעולה לרוזן במשך כל ההופעה. אבל גם זה לא הספיק.

רוזן הוא פשוט לא פרפורמר טוב, לפחות בינתיים. הוא נשמע דומה מידי להרבה דברים טובים (בראשי שמעתי את איתי בלטר, שלומי שבן ואביב גדג' בגירסה לא טובה שלהם). אולי זו ההתרגשות שהלכה והתמעטה ככל שההופעה התקדמה או אולי זה משהו שעצור ברוזן. היו רגעים שרציתי שיצעק, שבמילים שלו ישמעו את הרגש כשהוא שר את הטקסטים התל אביבים שלו שמספרים מעשיות ולא מגיעים לשום מקום (לעיון בכתיבה אורבנית-תל אביבית ע"ע אסף ארליך).
ההופעה הסתיימה וגם הפעם למרות ההרכב והלחנים המצוינים, רוזן ירד ולקח איתו את הצלילים, כמעט כאילו לא היה.

עוד שתי קטנות:
* אנובה כבר פיתחו לעצמם שם בהחתמות של אמנים שמאחוריהם יש כבר לקט מאמינים (גם אם לפעמים קטן אך איכותי. ראה עמית ארז, אטליז, רות דולורס וייס ועוד). לא ברור החיבור בין רוזן לאנובה וכנראה רק לקוטנר ויונה שות' התשובות.
* למרות ההרכב, הביצוע הכי מרגש של הערב היה קאבר לשיר "גשם" (מילים ריימונד קארבר, תרגום עוזי וייל) שרוזן ביצע לבדו על החשמלית מלווה באפקטים וריפים חוזרים שקטונתי מלהסבירם אך יצרו יחדיו רגע אחד של יופי בערב הזה.

ובפינת הטעימות, אלי רוזן מבצע את אותו "גשם" שנשאר אצלי בראש מההופעה.

  יום חמישי-עמית ארז מארח את עמיר לב-פסטיבל הפסנתר-סוזן דלל

כל הסיפור נמצא בכותרת. עמית ארז, הוא ולא אחר, מארח את עמיר לב בפסטיבל הפסנתר העשירי. מי היה מאמין? עבר כבר הרבה זמן מאז ששמעתי את עמית לראשונה. אינספור הופעות שלו שהייתי בהם מהצוזאמן התל אביבי עד לסינדרום הירושלמי ולמופע ההשקה בבארבי תל אביב. והנה אני לפני הופעה של עמית בפסטיבל הפסנתר בסוזן דלל מסתובב בין כל האנשים שהגיעו אחרי יום עבודה, מחויטים בעדינות, בדרכם להופעה כזו או אחרת באווירה שתתואר בערב פסנתרי אחר כ"מסריח פה מקולטורה" (באווירה מחויכת). אולם מלא, עמית עולה בלבוש שחור ואלגנטי כמי שאולץ להתלבש בהתאם לאירוע, כמעט רועד מהתרגשות שהובילה להתחלת ההופעה פעמיים בגלל טעות בשיר הראשון. לקול מחיאות הכפיים התחיל עמית שוב ומשם והלאה הייתי צריך לעצור לעיתים, להסתכל מסביב ולשחרר את הלחיים שהיו כבר מקובעות במצב מחויך. הקהל מהופנט. מהופנט מעמית, מהופנט משירה שקד על הפסנתר שהפיחה חיים חדשים בשירים ששמעתי כל כך הרבה פעמים, מהופנט מיהוא ירון שכבר עיפתי מלדבר בשיבחו ומיעל שפירא על הצ'לו שלקחה על עצמה את הסולו המענג של "Highways" שהפך את השיר למרגש יותר מכל הפעמים ששמעתי אותו. והיה גם אחד, עמיר לב, שעלה וגרם לעמית לשיר בעברית ולי להיזכר בהקלטות מוקדמות של עמית כשהוא עוד שר בעברית ולרצות לשמוע עוד מעמית בשפת הקודש. ביחד הם ביצעו מספר שירים של עמיר לב שזרקו אותי לכל מקום באולם עד למלחמת הסולואים על האקוסטית שביצעו עמית@עמיר. שילוב הקולות שנראה מוזר בתוכניה היה מעולה ואני רק רציתי שזה לא יגמר. אבל זה נגמר, לקול תשואות הקהל, חלקו הלא מבוטל עומד ומריע לאמן אינדי ישראלי ששר באנגלית, שלא מושמע כמעט באף תחנת רדיו מרכזית, שהתחיל מכלום וחרש את הארץ בהופעות סולו ושבסיום הערב עמד, הסתכל על הקהל ולא האמין. גם אני לא האמנתי, אבל הייתי שם.

עוד שתי קטנות:
* מפגשים מקריים עם מכרים לאחר ההופעה הניבו את אותו סיכום, "אין לי מילים לתאר" אמרו כולם וצדקו.
* גם הפעם ביצע עמית את "Wish i could make it a story" בגירסה הבועטת והחדשה שלו כאשר יהוא אמון על האיצבוע הווירטואוזי על הקונטרבס. מתי כבר אנובה ישחררו את הגירסא לקהל הרחב.

ובפינת הטעימות, "Appollio" של עמית ארז. על הפסנתר, שלומי שבן.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

יום שבת-אביב גפן וברט אנדרסון-פסטיבל הפסנתר-סוזן דלל צוותא

התארגנתי, התלבשתי, נסעתי, אספתי את הגברת, הגענו לסוזן דלל, איפה ההופעה? לא פה. מה?!?! צוותא!!! קדימה לאוטו, חניה מהירה, סיגריה לפני ההופעה וקדימה נכנסים. הרבה בילבול עטף את הערב הזה וגרם לי להגיע למקום הלא נכון בזמן הנכון ולמקום הנכון כמעט בזמן הלא נכון. אבל הגעתי והתמקמתי לי בשורה השנייה, כמעט באמצע, מספיק קרוב בשביל להרגיש את חום הנרות מהבמה, לראות כל תו בפנים של העומדים על הבמה ולשמוע כל תו מנוגן מכל כלי על הבמה. ההופעה שהייתה הארוע המרכזי (מפאת גודל, מעמד ונוכחים) הכילה בתוכה שני צדדים שונים שלכל אחד מוקדש חלק אחר באהבתי המוזיקאלית. מצד אחד אביב גפן, שבחלוף השנים עדיין מצליח להחזיר אותי לגיל הטיפש-עשרה והרהורים על החיים, אהבות וכל מה שביניהם. נכחתי במספר הופעות פסנתר אינטימיות של גפן שלמרות כל גינוני אור הירח, האיפור, הקול המזייף והנרקיסיסטיות הלא נגמרת (רגע קומי/דרמטי נרשם כאשר אביב שיחרר הודאה שברט יותר מוכשר ממנו בהצגה שלו לפני העליה לבמה) תמיד תישמר לו פינה בלב בגלל המילים שהן רק שלו שמדוקלמות על ידי ללא רצון בצורה אוטומאטית, כאילו לא יוצאות מהפה אלא מאיזה חלל שנפתח רק אצלו. ומצד שני ברט אנדרסון שבגלגולו הקודם בסוויד לא הצליח לחדור לי מתחת לעור התוף אבל מאז אלבום הסולו הראשון שלו והביקור הקודם שלו בזאפה הצליח להיכנס לרשימת ההשמעה לזמנים קשים שלי. ההופעה התחלקה לשני חלקים כאשר בראשון אביב נתן את הטון בשירי הסולו שלו (הייתי מוותר על הביצוע ל"אור הירח" ושומע עוד פעם את "סוף העולם" שיתנגן לעד באוזניי עד לחורבן העולם בעיניים פקוחות בציפייה) ואלו שחיכו למר אנדרסון כמעט והתייאשו ובשני מר אנדרסון עלה (הגברת כמעט איבדה את הכרתה בנקודה זו) וביצע שירים מאלבומו החדש (מהפנט ב-"The Empress") עם טעימות מאלבומו הקודם ומסוויד ופשוט הדהים אותי עם הקול הכל כך נעים שלו שעטף את צוותא בקרירות מלטפת וכל כך נעימה. בהחלט מדובר בנקודת השיא של השבוע מבחינת ביצועים, רמה ואפילו סאונד. יחדיו אביב גפן וברט אנדרסון השאירו לי עוד חוויה שתיאורה במילים נשאר בגדר קשה, מבלבל ולא ברור אבל מלא בתחושה של נעים עמוק בפנים.

עוד שתי קטנות:
* איזה כיף לראות כרטיס נורמאלי להופעה ולא עוד קבלה עם מחיר.
* לעד יישאר הדיון לגבי איזו הופעה תהיה/הייתה יותר טובה כאשר יש שתי הופעות זהות באותו ערב אחת אחרי השניה. דעות בעד כל אחת מהאופציות יתקבלו בברכה.

ובפינת הטעימות, ברט אנדרסון בשיר "The Empress" מתוך האלבום החדש וקטעי צינור מההופעה בצילום ביתי פה ופה.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

יום שני-יאיר יונה-לבונטין 7

מי ידע שיאיר יונה לא שר?!?

הלבונטין מלא בחציו, כיסא על הבמה מוקף בארבע גיטרות שמחכות לאצבעות של מר יונה. ראיתי את יאיר מופיע בהרבה הרכבים ובאף אחד מאלה לא הורגשה טביעת אצבעותיו המוכשרות ברמה שכזו שתכין אותי לכשרון שהתפרץ ממנו באותו ערב. בקהל מעורבבים יהוא ירון, עומר הרשמן, רועי ריק, תומר רייויט (MadBliss) ועוד כל מיני חברים ומכרים של מר יונה. ההופעה התחילה ואני, אחד שקטעים אינסטרומנטאלים אינם הצד החזק שלו, מצאתי את עצמי הולך בסבך הצלילים הבוקעים מהרמקולים, נבלע בסיפורים המנוגנים על הבמה בלי מילה בחלל הלבונטין. קפצו לאירוח על הבמה יהוא ירון והקונטרבס ורועי ריק והמפוחית שנשמע יותר טוב ממה שאי פעם שמעתי ממנו וקולו רק הולך ומשתבח מאז ראיתיו לראשונה. ביחד הם סיפקו את מנת הקאברים המדויקת כפי שנרשמה על יד מר יונה. ההופעה עברה לי במהירות ואני רק ניסיתי לחשוב איך ישמע האלבום המיועד של יאיר (הקלטות מתחילות בדצמבר) אצלי במערכת ואילו רגעים בחיי ייזכו להתעטף בפריטה מענגת כל כך.

עוד שתי קטנות:
* חבל שבהופעה שכזו היו בעיות סאונד קשות בדמות רעשים סטאטיים ועיוותים.
* מסתבר שאותו עמוד מציק שנהיה כבר סימן ההיכר של הלבונטין יכול להיות לעזר רב כאשר הוא משמש כמשענת גב לשרפרף החורק עליו העברתי את ההופעה.

ובפינת הטעימות, פעמיים יאיר יונה.  "Remember" ו- "Russian Dance" פה למטה.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

כך חלף לו שבוע מרובה הופעות והפתעות. כן ירבו. תודה לכל מי שפינק והתפנק יחד איתי.
ואיפה אתם הייתם כל השבוע???