(כריס קורנל בישראל - 17.6.2009 - מאת גברת עם זקן)

הימים ימי קיץ, קיץ 93. אני לובשת קורדרוי שחור שהיה של אחותי מתישהו באייטיז וחולצת פלנל אדומה משובצת שאבא שלי קנה בשוק וגנבתי לו. רוני לדו מהכיתה שלי, כיתה י' במקיף ה' בראשון, מקליט לי על קסטה מוזיקה, ממליץ לי משהו טוב, שאני חייבת לשמוע. הוא חזק בעיניינים,  כבר יש לו מערכת של דיסקים ויש לו ערימות של הדברים הקטנים הכסופים האלו שמחליפים תקליטים. אני עדיין לא נכנעת, נאמנה כמו כלב לווקמן שלי, ובכלל, למי יש כסף להוציא על דיסקים. זה נשמע כמו טכנולוגיה מטורפת. משהו כמו שנשמע לי היום בלו ריי נגיד. לא בא לי את זה. אני נשארת עם הקסטות שלי.

בצד אחד של הקסטה יש אנג'ל דאסט של פיית נו מור, תקליט שכולם מדברים עליו. על הצד השני יש את דירט של אליס אין צ'יינס, אני חורשת. חורשת מבסוטה. מסתובבת ברחוב ושרה ליינים של בס. במקביל אני חורשת את טן של פרל ג'אם. כך עוברים להם ימים חמים עד שאני נתקלת במקרה בטלוויזיה בקליפ עם שדות ושיר שמביא לי כאפה לפרצוף.אדי ודר אהובי נמצא שם, ומבין השיחים יוצא לו בחור צנום, עם שיער שחור מתולתל כמעט עד המותניים ועיניים כחולות וקול כזה שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי באותו רגע. הצרחות שלו נכנסות לי מתחת לעור ואני לא בטוחה אם נוח לי עם זה. אדי ודר נראה די מרגיע פה וההוא עם השיער השחור והמבט הרצחני הזה והזקנקן קצת מפחיד אותי.

למרות החרדה, אצתי מייד ל"מידאס", הפיקדילי הראשל"צי, לקנות קסטה (מקורית!!) של הלהקה. טמפל אוף דה דוג קראו להם. אמרתי, נו, אם זה החברים מפרל ג'ם ועוד הבחור עם הקול ההורס הזה, זה יהיה לפנים.  בדיעבד הסתבר שגיליתי אותם 3 שנים מאוחר יותר. כשהתקליט יצא, פרל ג'אם עוד לא היתה. אדי ודר היה רק כוכב בהתהוות, ואני גיליתי את האלבום המופתי הזה  (שנכתב לכבוד חבר של קורנל שמת מסמים כמו טובי בנינו)  שנתיים מאוחר יותר, יחד עם שאר העולם, אחרי שפרל ג'אם וסאונדגארדן כבר תפסו תאוצה עצבנית בכל מקום.

לא הפסקתי לחרוש את הקסטה הזאת ימים ולילות. המוזיקה היתה מרטיטה, היה שם פסנתר, היו שם גיטרות חזקות ודומיננטיות, לחנים מדהימים עם קליימקסים וצרחות. אני לא זוכרת שהיה אז את הקטע של לגלות כל יום מוזיקה חדשה. לא אצלי לפחות. תגלית בזמנו היתה חתיכת תגלית מבחינתי, היה רק רדיו, מי ידע מה זה מחשב בכלל, הייתי אוספת מוזיקה מחברים והיה רק אמ.טי.וי. ולמי יש זמן לזה. העדפתי בזמן  הפנוי בין הבגרויות לנגן בפסנתר. זאת היתה אחת התגליות  המוזיקליות הכי חשובות שהיו לי בחיים. תקליט שנשאר איתי המון זמן, שחזרתי אליו שוב ושוב. כל כך חפרתי בזה, עד שכל כך פירקתי את זה, שזה נזל לי מכל תא בגוף. אח, זה היה תענוג. זה היה להכיר ת'בפנוכו באמת.

חולפות כמה שנים, עקבתי מרחוק אחרי סאונדגארדן, ולאחר מכן אודיוסלייב. זו לא הייתה אותה תשוקה של פעם כנראה ואני נסחפתי לכל מיני מחוזות חדשים. קורט קוביין מת, הגראנג' של סיאטל (אצלי בבית לפחות, איכשהו) ירד חזרה למחתרת, גיליתי את אלג'יר (חריש  נאמנות ותשוקה), התגייסתי לצבא, עשיתי פלאשבק לגלאם של הסבנטיז עם דיוייד בואי, קיפלתי את הפלנל לארון ובעצם  ניסיתי לבדוק של מי המשפט הזה שקורט כתב במכתב ההתאבדות שלו "עדיף להישרף מאשר לדהות לאט". 

קורנל לא מוותר עלי. איכשהו אופוריה מורנינג מצא את דרכו אליי לפני כמה שנים. חבר מוזיקאי דחף לי את הדיסק ואמר שהוא לא סובל את זה ושאני אקח את זה ממנו. ואני מאמצת. כבר אז הוא מאשים את קורנל בהומואיות ומה  נהיה לו אחרי כל התקופה הטובה ההיא בניינטיז ואני תוהה, מה נהיה שמדברים על הניינטיז בכזו ערגה. זה לא כזה מזמן. מדברים ככה על הסיקסטיז.  (פאק, בעצם, עברו כמעט 20 שנה).

קיץ 2009. כריס קורנל מוציא את "Scream"  לאוויר העולם. הרוקרים  מתעצבנים, הביקורות המומות, בקרב חברים שלי הוא זוכה לכינוי "גיי", וגם "כריס קוקסינל". האזנה ראשונה ואני נבהלת ממש. אני לא כל כך מבינה מה זה. לאן נעלם הפסיכי שמנפנף בשערות שלו וצורח, ואיך לעזאזל זה קשור להוא שהתחבא בשיחים בשדות וצעק "שביתת רעב, אני רעב, נהיה רעב, כן". 

ואז מודיעים שהוא בא לארץ. אני נזכרת בנעוריי הרחוקים, בפלנל המרוטה ההיא, מתמלאת רגשות מעורבים. אבל אני יודעת שאני חייבת  להיות שם. אני פוצחת בחריש מפחיד על כל החומרים שלו, כל האלבומים שפספסתי פה ושם, "Carry on" שלו למשל (אכזבה רגעית שלי ואהבה בהמשך) ואופפת אותי תחושה כזו שאולי משהו התרכך אצלו עם השנים. (הנחה שהתבררה כמופרכת לחלוטין מן היסוד בהמשך). אני תוהה אם גם אני התרככתי, אומרת לעצמי שאולי כן, אבל מגיעה למסקנה שבסה"כ אני אוהבת שמנסרים אותי, אוהבת שבועטים לי בתחת.

(רגע, יש המשך בעמוד הבא, הכיף עומד להתחיל)