מהלב לאוזן
יום שבת, 2 בינואר, 2010
(צילום:נועה מגר)
לא צריך לאהוב את המוזיקה של עמיר לב, בעצם, לא צריך אפילו לאהוב את עמיר לב בשביל לאהוב את הסיפורים של עמיר לב. כל מי שאי פעם נתקל בעמיר לב בהופעה, בראיון, או בכל הזדמנות אחרת, שמע לפחות סיפור אחד של לב. הם תמיד מתארים סיטואציות מהחיים, דברים שקורים על הדרך ורובם לא בהכרח קשורים לשירים שבאים מיד אחריהם. הם קשורים לאותו טיפוס שהוא עמיר לב, לקהל שמלווה אותו, לחיים בארץ, לחיים בכלל.
כשיש הזדמנות לקבל ערב שמוקדש כולו לסיפורים של עמיר לב, מטובל בשירים שאני כל כך אוהב, הייתי חייב להיות שם.
הערב הזה היה בהחלט שונה. נכון, היו שם את אותם הומור וטרגדיה שמעורבבים תמיד יחדיו בסיפוריו של עמיר ואפילו הכרתי חלק מהדמויות מסיפורים ששמעתי בעבר, אבל הפעם הסיפורים כולם הוקדשו לשירים.
"היינו חבורה כזו מחולון…הולכים להופעות של 'תמוז' בבית יד לבנים…אני אהבתי את אריאל זילבר…היה לנו ברור שנקים להקה בהמשך…כולם עזבו עם הזמן…רק אני נשארתי בארץ…משהו שקרה במלחמה…חבר שנהרג…מעל הקבר הבטחנו שנקליט את השירים שלו…לא הקלטנו מעולם".
"אחד קוסם, אחד פושע, אחד נהרג בלבנון, אבל אף אחד, לא נשאר בחולון" ("חולון")
Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.
"הייתי בעיר, הלכתי בתל אביב…התחיל גשם…נכנסתי לכניסה של בניין…היה שם אולפן הקלטות…'כמה עולה להקליט?'…'תבוא בערב'…פעם ראשונה שאני מקליט…סיימנו ב-11 בבוקר…בערב קיבלתי הודעה 'תשמע, המפולות, ההרים, זה…זה…'"
"מפולות בהרים, חשבו זה יקרה באיזה יום עצוב, ארמונות נוצצים, הפכו בשניות לאיזה חור עלוב" ("אריה רותי")
Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.
(צילום: נועה מגר)
תמיד רציתי, תמיד רצינו, כל הנוכחים באותו ערב ועוד הרבה שלא זכו להיכנס ולהיות נוכחים, לשמוע מה עומד מאחורי המילים של עמיר. ולב לא הלך מסביב, לא עייף בקלישאות דוגמת "כל אחד יבין לפי מה שהוא חושב", "אני רוצה להשאיר את זה פתוח", "סיטואציה כללית", לא. הכל מתחבר לרגע, לארוע, מקום, זמן. יש חותמת כמעט על כל דבר. כמו כשנשאל מי הן הנשים ב"המים הכחולים"? ("הן ישבו על החוף במפרץ אחרי יפו, הן היו הרבה יותר עצובות במציאות" ענה לב), מי הוא "הכנר הטורקי"? ("מי שאני רוצה להיות כשאני מנגן, זה כשהוא מתחיל לנגן, הוא עשה את זה בכזו קלות, וכולם מתרגשים") והאם האיזכורים לשירים של אחרים כמו לו ריד, נעשו במתכוון? (לב ענה שהוא לא הכיר בזמנו את היצירות של לו ריד, לאונרד כהן ורבים וגדולים אחרים. הם היו רגועים מידי לטעמו, שקטים, והוא רצה רעש).
כל השאלות הרגישו כל כך אישיות. אישיות לשואל ואישיות למשיב. שניהם פתחו את ליבם וחלקו. ואז עוד שיר כי הקהל ביקש, ועוד סיפור שלא היה מתוכנן, ואני עם חיוך שממלא אותי עד עכשיו.
מכל הסיפורים ששמעתי של עמיר לב בשנים האחרונות, תמיד נוצרה לי ההרגשה של אדם שחי חיים שמובלים מהרגש, מאמוציות, מרצונות ודחפים. אדם שתמיד הלך אחרי הלב שלו. אנשים כאלו מגיעים לאותם מקומות שלא ניתן להגיע אליהם בשום דרך אחרת. קארמה, אנרגיות, השגחה עליונה, לא משנה מה ואיך תקראו לזה, זה שם. זה גורם לדברים להראות אחרת. הייתי שם פעם, באותה תקופה שהצלחתי להשיל מעליי את כל שכבות האבק והלכלוך שעוטפות את חיינו, את חיי. ועשיתי בלי לחשוב, רק להרגיש, והכל פתאום הסתדר, הכל נראה יותר טוב. הייתי שם ביום שבת, כשלרגע היה נדמה לי שזה שוב אפשרי.
(צילום: נועה מגר)
"רבנו, שנינו בחדר השינה, וזהו, נגמר. הייתה שידה נמוכה עם בגדים צמודה לקיר. היא התכופפה לארוז את החולצות שהיו במגירה התחתונה ואני עומד מאחוריה, מסתכל עליה מכופפת עם הכתפיים הקטנות האלה שכאילו צועקות 'חבק אותי, חבק אותי חזק'. ואני לא יכול, אסור, כי אז נתחבק ונשלים ונחזור לאיפה שהיינו, אבל רק לפני רגע סיימנו וסיכמנו והחלטנו שזהו, נגמר. והיא אורזת ואני מסתכל עליה ובראש כבר רצות לי המילים של השיר 'חבק אותי, חבק אותי חזק את אומרת'"
Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.
תודה ענקית לנועה מגר על הצילומים
