על במותיך, מרגיש בחלל
יום ראשון, 14 בפברואר, 2010אחרי תקופה קצרה נטולת הופעות, אבל כזו שהרגישה כאילו ניתקו לי את בלון החמצן (הדו-חנקני), השבועיים האחרונים התמלאו בכל טוב וכך יצא שהבלוגיה קיבלה מראה של יומן ההופעות האישי שלי. אז אחרי תמצית חוויותי מערבי אחד חלקי אחד/בבליקי/פונץ'/ערן צור מלפני שבועיים וקיצור תולדות יום א' בלווית הבאפלוס ויוחנן קרסל משבוע שעבר, נשארו עוד כמה הופעות ורגעים שמצטרפים לארכיון המוזיקאלי האהוב אשר שוכן בקירבי.
יום שלישי - בני והצ'לו (בני בשן בלבונטין 7)
אם תסתכלו בצד שמאל של הבלוגיה, במקום בו יש בליל של שמות שאתם אמורים להכיר, תראו את שמו של בני מתנוסס בגאון, גדול מכולם. זו אמנם רק מניפולציה תכנותית אוטומטית שאומרת שהוא כנראה האייטם המוזכר ביותר בבלוגיה, אבל במקרה הזה הוא גם בולט במקום מיוחד משלו בין שלל הצלילים שמלווים את חיי. אני באמת כבר לא יודע להסביר את זה. אני יכול להתרחק מהאזנה לדיסקים של בני, לא לשים לב שלא הייתה הופעה הרבה זמן, להמשיך כאילו הכל כרגיל ואז בערב אחד בלבונטין, לחזור ולהיזכר כמה אני אוהב אותו. במהלך ההופעה חשבתי לעצמי שבני, הוא ולא אחר, מכיל יותר איכות מונחית גרמי שמיים מכל אמן ישראלי אחר שאני מכיר. משהו בין הלבוש לליטוף שערות החזה בזמן ההופעה, בין הקול הממכר הזה למילים הלא ברורות שכל כך ברורות לי, בין חוש ההומור לרברבנות המודעת לעצמה, כל אלו מצליחים למלא אותי מבפנים כל כך, רק מלהיות כל כך קרוב לבמה, למוזיקה. התצורה האקוסטית של ההופעה היא בהחלט הגירסה האהובה עליי ביותר לשיריו של בני. התוספת של הצ'לו מצליחה להוסיף מימד חדש לשירים ששמעתי כל כך הרבה פעמים בבית ובהופעות ו"תוכי יוסי" מעולם לא היה יותר מרגש מאשר באותו ערב, עם ההקדשה לאותם ילדים ליריים.
בני הוא עוף מוזר גם לחובבי המוזיקה ה"אחרת", לא כולם יודעים איך לאכול אותו, ולהבדיל ממקרים אחרים (ראה מקרה אסף ארליך) לי אין בעיה עם זה. הקהל בלבונטין באותו ערב, שנדמה כאילו לא הפסיק למחוא כף לרגע ואף הצליח להביך את בני לרגעים, הקהל הזה מספיק לי, מספק אותי. גם הם שונים, לא יודעים איך לאכול את זה, אבל כולנו חוזרים כל פעם מחדש.
Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.
יום חמישי - עמית ארז חותך בבשר הנייר (Paper Cuts - עמית ארז ויעל שפירא בתמונע)
(צילום: נעה מגר בסט צילומים מענג)
הייתי כבר בהופעה הזאת. חשבתי עליה כך וכך. גם אותו ערב בתמונע לא יחקק לי לעד. אין מה לעשות, ככה זה שהזכרונות הכי חזקים שלי מעמית ארז הולכים לימי הצוזאמן, להקלטות הביתיות בעברית, להורדות מהבמה החדשה. זה לא שיש משהו אחד רע שאני יכול להגיד על סדרת ההופעות של עמית ויעל שפירא על הצ'לו. הוא עדיין אחד מעינוגי המיתרים שלי, הקול שלו הרבה יותר מלא ונשלט על ידו מאשר אי פעם, השירים עדיין אהובים, יעל שפירא מדהימה בנגינה, בדיבור, בחיוך ובטוויסט שהיא נותנת לחלק מהשירים שנשמעים כאילו נולדו לצירוף צ'לו (Appollio מעל כולם), גם האירוח של יעל דקלבאום, שאני מחבב אבל בהחלט לא מעריץ שרוף, היה מעולה. אבל בסופו של דבר, אני הכי נהנה כשעמית מנגן ושר את Postcard, Fortuna ו-Appolio. אותם שירים ששמעתי בהקלטות הביתיות הישנות, בבוטלגים של הופעות, בהופעות. אז אני חוזר לשייט ביחד איתו בסיפורים, בין המיתרים, מחייך מהמבוכה של עמית ונהנה מהדממה והשירה של הקהל. עמית אמר בהופעה כמה זה כיף ומרגש בשבילו לראות את כל הקהל שנכח באותו ערב ובכל אחת מההופעות של הסיבוב הנוכחי, "כיף לדעת שאתה לא עומד במקום, שאתה מתקדם לאנשהו". אני מתקדם יחד איתו, נהנה מהחדש, מחכה לעתיד, אבל יותר מהכל, נזכר בפגישות הראשונות שלנו שהיו מלאות בתמימות של התחלה של משהו חדש ולא מוכר, ראשוני ואישי. הכיף הגדול זו העובדה שהוא עדיין מצליח להזכיר לי כל פעם מחדש איך היה בהתחלה ולגרום לי לחכות לעוד ימים נפלאים שיבואו.
Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.
יום שישי - קולקט דא-טיב (רועי ריק/עידן רבינוביץ/הקולקטיב/Strange Folks בתמונע)
(צילום: קורמק מקגלוין)
כבר בפוסט הראשון שלי כתבתי על רועי ריק. כנראה שעוד קודם לכן כבר האזנתי, ביררתי וביקרתי בהופעות, אבל לא היה לי כח לחפש איזכורים קודמים בבתים אחרים. מאז פגישתנו הראשונה (בצוזאמן נדמה לי) כל פגישה עם מר ריק הייתה מפתיעה מהקודמת. נגינת המפוחית, השירים, המילים ומעל הכל, הקול של רועי, כל אלו הלכו והתפתחו ונעשו טובים יותר ויותר. את עידן רבינוביץ' ביקרתי גם כן מספר פעמים ולמרות שפחות עקבתי, השאפל חזר והזכיר כל כמה זמן למה אהבתי אותו מההתחלה. השילוב של שני אלו ושל שאר חברי הקולקטיב (והם רבים וטובים) עדיין לא הכין אותי להופעה ביום שישי האחרון. האולם בתמונע מלא משירותי הנשים עד לשירותי הגברים, אין יותר מידי מקום לזוז ומסתבר שזה המצב כבר כמה חודשים בהופעה החודשית הקבועה של החבר'ה האלו. המקום היחיד שהיה יותר צפוף מחלל הקהל היתה הבמה. שותפי לאירוע הופתע כל פעם מחדש כשגילה עוד נגן מסתתר לו אי שם בצד השני של הבמה. אני לא יודע להגיד כמה אנשים הם היו על הבמה וכמה כלי נגינה היו שותפים בעשייה באותו ערב. הכלים עברו מאחד לשני, המקומות התחלפו, האלכוהול זרם והאווירה הייתה כל כך משוחררת, כל כך חמה שאני רק חשבתי שוב ושוב "למה לעזאזל הם תקעו את השולחנות האלה פה באמצע". הקולטיב/ריק/רבינוביץ' צריכים לדרוש את העפת השולחנות והכיסאות לטובת אורגיה מוזיקאלית קולקטיבית חודשית. השירים החדשים שהוקלטו ממש לפני רגע מעידים על כך שהעסק רק יילך ויגדל ועם שילוב של אלקטרוניקה קלה לרגעים, מעבר בין סגנונות, סלייד שלא מפסיק לילל, מתופף עם נטייה לאלימות בדיוק במידה הנכונה ומפוחית שיודעת לבכות ולשמוח כמו שאף חתיכת מתכת אחרת לא מסוגלת, נשאר רק להגיד את שאמרתי פעמים כה רבות. כשזה נראה שהחבר'ה על הבמה נהנים בדיוק כמו הקהל ואולי אפילו יותר, זה סימן שהגעת להופעה הנכונה.
Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.
