why? - בארבי תל אביב - 15.7.09

אני יכול לבוא ולספר ולהגיד איך היה אבל מכיוון שאין לי שום כוונה לגרום לכם להצטער על זה שלא הייתם בהופעה (וכדאי מאוד שתצטערו על זה), במיוחד לאור העובדה שכנראה לא תהיה לכם עוד הזדמנות לראות אותם בארץ, אז פשוט ננסה להעביר את החוויה בשביל אלו שפיספסו. באדיבות הבלוגיה מוגשים לכם פה עשרה קטעים מההופעה, כולם באיכות מעולה (למשקיעים יש גם ב-HD בצינור), רובם מהאלבום האחרון והמוצלח שלהם "Alopecia". אמרו חכמינו, מי שלא היה, הפסיד. ומי שלא היה אבל מבקר בבלוגיה על פי שמוליק כץ, הפסיד, אבל מתבאס פחות (או יותר, תלוי איך מסתכלים על זה). תהנו.

(המשך…)

(כריס קורנל בישראל - 17.6.2009 - מאת גברת עם זקן)

הימים ימי קיץ, קיץ 93. אני לובשת קורדרוי שחור שהיה של אחותי מתישהו באייטיז וחולצת פלנל אדומה משובצת שאבא שלי קנה בשוק וגנבתי לו. רוני לדו מהכיתה שלי, כיתה י' במקיף ה' בראשון, מקליט לי על קסטה מוזיקה, ממליץ לי משהו טוב, שאני חייבת לשמוע. הוא חזק בעיניינים,  כבר יש לו מערכת של דיסקים ויש לו ערימות של הדברים הקטנים הכסופים האלו שמחליפים תקליטים. אני עדיין לא נכנעת, נאמנה כמו כלב לווקמן שלי, ובכלל, למי יש כסף להוציא על דיסקים. זה נשמע כמו טכנולוגיה מטורפת. משהו כמו שנשמע לי היום בלו ריי נגיד. לא בא לי את זה. אני נשארת עם הקסטות שלי.

בצד אחד של הקסטה יש אנג'ל דאסט של פיית נו מור, תקליט שכולם מדברים עליו. על הצד השני יש את דירט של אליס אין צ'יינס, אני חורשת. חורשת מבסוטה. מסתובבת ברחוב ושרה ליינים של בס. במקביל אני חורשת את טן של פרל ג'אם. כך עוברים להם ימים חמים עד שאני נתקלת במקרה בטלוויזיה בקליפ עם שדות ושיר שמביא לי כאפה לפרצוף.אדי ודר אהובי נמצא שם, ומבין השיחים יוצא לו בחור צנום, עם שיער שחור מתולתל כמעט עד המותניים ועיניים כחולות וקול כזה שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי באותו רגע. הצרחות שלו נכנסות לי מתחת לעור ואני לא בטוחה אם נוח לי עם זה. אדי ודר נראה די מרגיע פה וההוא עם השיער השחור והמבט הרצחני הזה והזקנקן קצת מפחיד אותי.

למרות החרדה, אצתי מייד ל"מידאס", הפיקדילי הראשל"צי, לקנות קסטה (מקורית!!) של הלהקה. טמפל אוף דה דוג קראו להם. אמרתי, נו, אם זה החברים מפרל ג'ם ועוד הבחור עם הקול ההורס הזה, זה יהיה לפנים.  בדיעבד הסתבר שגיליתי אותם 3 שנים מאוחר יותר. כשהתקליט יצא, פרל ג'אם עוד לא היתה. אדי ודר היה רק כוכב בהתהוות, ואני גיליתי את האלבום המופתי הזה  (שנכתב לכבוד חבר של קורנל שמת מסמים כמו טובי בנינו)  שנתיים מאוחר יותר, יחד עם שאר העולם, אחרי שפרל ג'אם וסאונדגארדן כבר תפסו תאוצה עצבנית בכל מקום.

לא הפסקתי לחרוש את הקסטה הזאת ימים ולילות. המוזיקה היתה מרטיטה, היה שם פסנתר, היו שם גיטרות חזקות ודומיננטיות, לחנים מדהימים עם קליימקסים וצרחות. אני לא זוכרת שהיה אז את הקטע של לגלות כל יום מוזיקה חדשה. לא אצלי לפחות. תגלית בזמנו היתה חתיכת תגלית מבחינתי, היה רק רדיו, מי ידע מה זה מחשב בכלל, הייתי אוספת מוזיקה מחברים והיה רק אמ.טי.וי. ולמי יש זמן לזה. העדפתי בזמן  הפנוי בין הבגרויות לנגן בפסנתר. זאת היתה אחת התגליות  המוזיקליות הכי חשובות שהיו לי בחיים. תקליט שנשאר איתי המון זמן, שחזרתי אליו שוב ושוב. כל כך חפרתי בזה, עד שכל כך פירקתי את זה, שזה נזל לי מכל תא בגוף. אח, זה היה תענוג. זה היה להכיר ת'בפנוכו באמת.

חולפות כמה שנים, עקבתי מרחוק אחרי סאונדגארדן, ולאחר מכן אודיוסלייב. זו לא הייתה אותה תשוקה של פעם כנראה ואני נסחפתי לכל מיני מחוזות חדשים. קורט קוביין מת, הגראנג' של סיאטל (אצלי בבית לפחות, איכשהו) ירד חזרה למחתרת, גיליתי את אלג'יר (חריש  נאמנות ותשוקה), התגייסתי לצבא, עשיתי פלאשבק לגלאם של הסבנטיז עם דיוייד בואי, קיפלתי את הפלנל לארון ובעצם  ניסיתי לבדוק של מי המשפט הזה שקורט כתב במכתב ההתאבדות שלו "עדיף להישרף מאשר לדהות לאט". 

קורנל לא מוותר עלי. איכשהו אופוריה מורנינג מצא את דרכו אליי לפני כמה שנים. חבר מוזיקאי דחף לי את הדיסק ואמר שהוא לא סובל את זה ושאני אקח את זה ממנו. ואני מאמצת. כבר אז הוא מאשים את קורנל בהומואיות ומה  נהיה לו אחרי כל התקופה הטובה ההיא בניינטיז ואני תוהה, מה נהיה שמדברים על הניינטיז בכזו ערגה. זה לא כזה מזמן. מדברים ככה על הסיקסטיז.  (פאק, בעצם, עברו כמעט 20 שנה).

קיץ 2009. כריס קורנל מוציא את "Scream"  לאוויר העולם. הרוקרים  מתעצבנים, הביקורות המומות, בקרב חברים שלי הוא זוכה לכינוי "גיי", וגם "כריס קוקסינל". האזנה ראשונה ואני נבהלת ממש. אני לא כל כך מבינה מה זה. לאן נעלם הפסיכי שמנפנף בשערות שלו וצורח, ואיך לעזאזל זה קשור להוא שהתחבא בשיחים בשדות וצעק "שביתת רעב, אני רעב, נהיה רעב, כן". 

ואז מודיעים שהוא בא לארץ. אני נזכרת בנעוריי הרחוקים, בפלנל המרוטה ההיא, מתמלאת רגשות מעורבים. אבל אני יודעת שאני חייבת  להיות שם. אני פוצחת בחריש מפחיד על כל החומרים שלו, כל האלבומים שפספסתי פה ושם, "Carry on" שלו למשל (אכזבה רגעית שלי ואהבה בהמשך) ואופפת אותי תחושה כזו שאולי משהו התרכך אצלו עם השנים. (הנחה שהתבררה כמופרכת לחלוטין מן היסוד בהמשך). אני תוהה אם גם אני התרככתי, אומרת לעצמי שאולי כן, אבל מגיעה למסקנה שבסה"כ אני אוהבת שמנסרים אותי, אוהבת שבועטים לי בתחת.

(רגע, יש המשך בעמוד הבא, הכיף עומד להתחיל)

עוד אתנחתא מוזיקאלית חיכתה לי הערב כשחזרתי הביתה. בעצם, פחות אתנחתא ויותר הפתעה אדירה ומענגת. הם באים לארץ והם מעולים וכבר אמרתי את זה בעבר כולל דוגמאות, ציטוטים, לינקים ומה שלא תרצו. אין מה לעשות, שותפי לחיים ולדירה ההולך על ארבע וישן כל היום יצטרך לחיות עם קצת פחות אוכל וחיסונים, אבא צריך לקנות כרטיס להופעה. כן, עוד אחת.

(צילום: ארז בז'רנו)

הרכב.
לא מקרה של שלם הגדול מסך חלקיו אלא כזה שבו כל חלק עושה את תפקידו החיוני כל כך בצורה שגורמת לשאר הרכיבים להיות טובים יותר ולהפוך ליחידה אחת נפלאה, מרכב יפיפה.

"Buffalo Boots" שבחזיתם תמיד מוצגים עומר הרשמן וסיוון "בלה" לשד הם הרבה יותר מרק הצמד הזה. ההרכב שכולל בתוכו חוץ מהצמד עומר וסיוון גם את יאיר יונה על הבס, רן יעקובוביץ' על התופים ואייל דיין על חשמלית מצליח ליצור בהופעה מצב בו לא קיימים כלים מלווים. כולם מתלווים אחד לשני למסע בו בכל שיר מחדש, כל אחד מחברי ההרכב מהווה חלק אחד ותענוג בפני עצמו כאשר במהלך הערב עומדת בפני הקהל הבחירה המלאה במי להתמקד וזאת מבלי לפגום ואף להעצים את ההנאה מההרכב כולו.

באפולו מחליפים במהלך ההופעה סגנונות כאילו היו הכלים והמקומות על הבמה שהוחלפו באותה תדירות לפחות. רוק, פולק, קברט ועוד, מתחלפים להם מבעד לרמקולים בחלל הלבונטין עטופים בסאונד מעולה. בנסיון לשים את הכל תחת הגדרת סגנון אחת שאיננה "מוזיקה שלקחנו לכל כיוון שרצינו" אפשר לרשום בהערת שוליים, רק כדי שיהיה אפשר לקטלג במיי-ספייס,  "רוק-בלוז-אלטרנטיבי-אוונגרדי". החלק המפתיע הוא שזה עובד ועובד טוב. השירים לא בהכרח נעים בתוך מסגרת כלשהי והתחלה של שיר אינה מעידה על סגנונו או על העתיד לבוא. לעזאזל, היו שירים שבחצי דקה הראשונה התבאסתי שהשיר הקודם נגמר אבל הבאפולו הצליחו לשאוב אותי שוב לתוך ההנאה מהשיר רק כדי שגם זה יסתיים ואני אשאר עם טעם של עוד.

תביעת האצבע, או יותר נכון, לחיצת היד המוזיקאלית של עומר הרשמן מורגשת על תחילת ההופעה לאלו שמכירים את פועלו בעבר ובהווה (לייד מקבת', ג'ט סם, פאניק אנסמבל, אלבום סולו ועוד) אבל מהר מאוד האחיזה משתחררת ושלל הקולות שמרכיבים את הבוטס חוברים להם יחדיו. במיוחד קול אחד, זה של סיוון לשד. סיוון עומדת במרכז הבמה, ידיה בכיסי שמלתה, עדיין מעט נבוכה מהמעמד החדש, ומפליאה בקול שלא יכול להשאיר אף אחד אדיש אליו. יכולתי להמשיך לשמוע אותה שרה עוד שעות, כל דבר, רק שתבחר, רק שלא תפסיק. חינניות, עוצמה ומתיקות שלא ברור היכן הסתתרו להם מבימותינו במרוצת השנים.

אל מול קהל מגוון ושמח בצורה חריגה ומבורכת להופעות שכאלו נמצאים יאיר יונה שמלהטט בבס ובסלייד ואף מפתיע בביצוע לשיר חדש, רן יעקובוביץ' כלוא מרצון בעולם ההקשה ההזוי והנפלא שלו בעוד אייל דיין ועומר הרשמן על הגיטרות מחליפים חיוכים ביניהם וכולם מסתכלים אחד על השני כל ההופעה, נהנים, כי הם ביחד, מורכבים.

אין הרבה הופעות שאני שומע לראשונה וחיוך תופס את מקומו על פניי מתוך הנאה, הרגשה וידיעה שאני הולך להנות עוד הרבה מאלו שנמצאים כרגע על הבמה כי הם פה קרובים ובינתיים שלנו.
"Buffalo Boots" בהחלט גרמו לי לחייך באותו ערב וחיוך אמיתי שכזה, שבא מבפנים, לא קל להשיג בשביל כל כך מעט כסף.

(Buffalo Boots - לבונטין 7 - 31.3)

האזנה:

Buffalo Boots - Stairway Lullaby

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

Buffalo Boots - 23 Buildings

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

Buffalo Boots - Sandglass Rivers

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

באפולו בוטס מתארחים ברדיו הר הצופים [האזנה/הורדה]

באפולו בוטס מתארחים בקול הקמפוס [האזנה/הורדה]