אלי רוזן - "כל המקומות האלה"

יצא לי לראות את אלי רוזן בכמה הופעות לפני שאלבומו "כל המקומות האלה" יצא ובכל אחת מהן לא הצלחתי להבין את הבחירה של "אנובה", הלייבל בו רוזן חתום. הלייבל שבו חתומים עמית ארז, "אטליז", "רוקפור", נועה בביוף ועוד היה אהוב עליי מרגע הקמתו והבחירה ברוזן היתה תמוהה מבחינתי. רוזן פשוט לא השאיר חותם בדמות הופעה כריזמתית, שיר שנחקק או הנאה גדולה ותמיד יצאתי מבלי החשק שיש לי מהופעות חדשות שגורם לי ללכת ולנבור ולמצוא עוד על האמן/הרכב שכרגע ראיתי ולחכות ליציאת האלבום הקרב ובא.

את התחושה לגבי ההופעות של אלי רוזן טרם יצא לי לבחון שוב אבל האלבום שלו שנחת על שולחני בהחלט הצליח לגרום לי להתייחס לדברים בצורה אחרת ולהוריד את הכובע בפני "אנובה" על עוד בחירה מוצלחת ומעניינת באמן שראוי שיישמע.

 זה לא שמדובר באלבום מושלם או כזה שיהיה אהוב על כולם וכנראה שהוא גם לא יעורר הדים גדולים והשם אלי רוזן ישאר שגור רק בקרב חובבי מוזיקה ישראלית "אחרת" (במובן הטוב של המילה).

וחבל שכך. חבל, כי "חולפים הימים" היא רצועה מעולה שכיף לשמוע שוב ושוב תוך כדי משחקי משמעויות עם המילים שרוזן שר. חבל, כי "בתים בעיר" הוא כל כך טוב שכבר בהאזנה הראשונה לשיר התלבש לו חיוך על פניי שרק חיכה שאני אגביר את הווליום חזק, חזק, רגע לפני שמתחיל הפזמון. "Where Is My Love" ו-"אי אפשר לכתוב שירה" הם גם חלק ממה שעושה את האלבום הזה לטוב וכזה שכדאי להאזין לו, לתת לו הזדמנות.

אבל יש רגעים שבהם נראה שרוזן מתאמץ מידי, שמילה אחת מצליחה להרוס לי שיר שלם. זה לא שהמילים "יאבאל'ה" (בשיר בעל אותו שם) או "טאבולה ראסה" (בשיר "צ'יינטאון") כל כך חורות לי כמו השילוב שלהם בלחן, בשירה, במוזיקה שיוצאת לי מהרמקולים, וזאת בניגוד מוחלט לדעתי לגבי המילים של אותם שירים שבקריאה והתייחסות נפרדת מרגשות, מפתיעות ובהחלט בין הטובות ביותר שקראתי בזמן האחרון.

 ואולי זה מה שמונע מהאלבום הזה להיות ממש ממש טוב ולא להיות כזה שאני לא יכול להפסיק לשמוע. אלי רוזן כותב שירים בחסד, מתאר אירועים, מקומות, שמחה וייסורים בצורה כל כך יפה שהייתי שמח אם היה נופל לידיי ספר שירים שלו שאוכל לקרוא, להתעמק, להתענג ולתת למילים שלו לרוץ בראשי. כשהוא עוטף את מילותיו בצלילים זה לא תמיד מצליח לו ולפעמים אפילו גורם למאזין לעבור לשיר הבא מבלי לדעת איזה עולם נפלא של כתיבה הוא כרגע פספס.

להאזנה: אלי רוזן - "חולפים הימים"

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

מור שטייגל - "מחשבות יכולות לשנות"

אני אוהב את מור שטייגל (אתר יפיפה + אפשרות להאזין לאלבום במלואו). אני אוהב אותה בגלל המתנה המוזיקאלית המדהימה הזו שנקראת "אחד חלקי אחד". אותו פרויקט מעולה שחיבר בין חברי להקת "דבק" (לשעבר?!?), מור שטייגל והסופר/משורר ערן בר גיל והוליד את שניים מהאלבומים האהובים עליי ביותר בשנים האחרונות "1:1″, ו-"ברזל". הכרתי את מור בהופעות של "1:1″ וכל כך נהניתי לראות אותה על הבמה ולשמוע את קולה כל כך קרוב בשירים שאני כל כך אוהב.

 אלבומה הראשון "עד המבול הבא" חלף לו לידי ללא התרגשות מיוחדת וגם כאשר חזרתי אליו לשמיעות חוזרות כדי לקבל עוד קצת מהקול שאני כל כך אוהב ב-"1:1″ לא הצלחתי להתחבר.

אלבומה החדש של מור שטייגל "מחשבות יכולות לשנות" העמיד את האהבה הזו למבחן שוב.

האלבום נפתח בשיר "על יד הים (חול אפסי)" (מילים: דליה רביקוביץ') במה שלפי דעתי היא הרצועה הטובה ביותר באלבום. מור מצליחה לספר את הסיפור שמאחורי המילים בצורה כל כך טובה שמולבשת על לחן שככל שהוא פשוט ויפה ככה הוא כואב. כואב טוב.

השיר הבא, "24 שעות", מחזיר לי את התחושה שאולי זה פשוט לא עובד ביני לבינה כשאנחנו לבד אבל "מול עצמך" שבא אחריו אומר לי להמשיך להקשיב, לראות לאן, יחסינו לאן. כשאני מגיע ל"אין כסף" אני נזכר ששמעתי אותו בהופעה של מור ב"תמונע" וכבר משמיעה ראשונה התחלתי לזמזם אותו, אני לא יודע אם זה דבר טוב, אבל זה גרם לי לחזור ולשמוע אותו שוב ולסמן אותו כעוד נקודת אור באלבום.

המשכתי לשמוע, להריץ קדימה, לחזור אחורה, לא לגעת, להפסיק ולחזור.

שוב ושוב מצאתי את עצמי מתחיל להקשיב לשיר, מחכה להתפתחות כלשהי, למשהו שידביק אותי, והנה חולפת לה דקה ועוד אחת והשיר נגמר. כמו צפייה בסרט, המתנה לרגע בו יהיה טוויסט בעלילה, שמשהו יקרה, שהבמאי יקח את זה למקום אחר, ובסוף כלום. אולי לא כלום, אבל זה פשוט לא היה זה.

כל פעם היה חסר לי משהו אחר. לפעמים המילים היו סתמיות מידי ("אחת ממיליון") ולפעמים זה היה הלחן שפשוט לא הצליח לעטוף את המילים היפות ולהרים את השיר לגבהים המרגשים באמת ("דיונות"). מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב לאותן רצועות שאהבתי כבר מההאזנה הראשונה ומדלג על אלו שעייפתי מלנסות.

לא יודע איך זה קרה. אלבום שמורכב מהקול האהוב של מור, הלחנים של בועז ריינשרייבר המוכשר (עוד שותף לפרויקט "1:1″) ומילים יפות, גם אם לא אחידות ברמתן, הפך בשילוב של כל אלו לעוד סימן שאלה ביחסים האינטימיים ביני לבין מור.

תמיד אמרו לי שיש לי בעיה עם אינטימיות, לא חשבתי שאני כל כך אוהב את זה בקבוצה, שנוכל להסתדר רק כשיש עוד אנשים אחרים סביבנו.

להאזנה: מור שטייגל - "על יד הים (חול אפסי)"

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

"למכירה. נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו"

את הסיפור הזה (כן, סיפור) כתב ארנסט המינגווי אי שם בשנות ה-20 של המאה הקודמת ולאחר מכן יתאר אותו כסיפורו הטוב ביותר אי פעם. אבל נחזור לסיפורים קצרצרים אחר כך.

לא חסרות כתבות ומאמרים שבאים להציג את הידרדרות תרבות הקריאה, הכתיבה והשפעתה של המילה הכתובה על היושבים בציון (בדרך כלל בדגש על חומרת הבעיה בחתך האוכלוסיה הצעירה אך לא רק). במיוחד בתקופה זו בה אל מול הגאות העולה של תוכניות הריאליטי, המתאפיינות בהעלאת סף הרגש לרמות קיצוניות עוד יותר, מתקיים שבוע הספר בנוכחות דלה, ללא ההתייחסות הראויה מצד כל שכבות וסוגי האוכלוסיה ותופס גוון של יריד שמתקיים לצורך פירסום רבי המכר המובילים ותו לא. את כוחה של המילה הכתובה בשבילי קשה לי לתאר בפוסט בודד זה אך לאחרונה נתקלתי בכל מיני כתבות, אירועים ושירים שגרמו לי לחשוב על הנושא שוב ושוב ובליל מחשבותיי מוצג לכם כאן.

בין אם זה החיבור בין המוזיקה לשירה הכתובה שנפוץ כל כך בתקופה זו במקרים כגון אלבומו של מיכה שטרית  "אלמליח-לרוז-שטרית" שמביא את מילותיהם של ר' יהודה הלוי, ר' ישראל נג'ארה וקטעים מפרקי אבות, שבע ברכות ועוד או אלבומם המעולה של ברי סחרוף ורע מוכיח "אדומי השפתות" שהלחינו  את שיריו של אבן גבירול ואשר מצורף אליו ספרון יפיפה המספר על שירתו של אבן גבירול וכולל פרשנות לשיריו ותמונות מחייו ואשר עומד כרגע בראש מצעד מכירות האלבומים ברחבי הארץ וזאת למרות הטקסטים המורכבים של אבן גבירול. ספק אם שני אלבומים אלו יכלו להתקיים בכל שפה אחרת ולהחיות את השירים מתקופות עבר אל תוך זמנים מודרניים אלו ולהפוך לאלבומים מוצלחים של אמנים מוכשרים אשר נמצאים במרכז העשייה המוזיקאלית בארץ ולא צלילי נישה למבינים בלבד.

אינני יכול לחשוב על חיבורה של המוזיקה לכוחה של המילה הכתובה מבלי להתייחס לפרויקט "אחד חלקי אחד" הנהדר בו חברו יחידו חברי להקת "דבק" ומור שטייגל אל מילותיו של ערן בר גיל בטרילוגיה שהחלה באלבום "אחד חלקי אחד" שבו הולחנו שירים מספר השירים המצורף של בר-גיל המשורר/סופר אשר עומד כספר שירים בפני עצמו ואף המילים אשר הורכבו לכדי שירים הם חיבור של מקטעים רבים ושונים מיצירתו של בר גיל אשר רוכזו לכדי סיפור אחד המסופר בחלקים. חלקו השני של הפרויקט, "ברזל", אשר הורכב מאלבום אשר נושא את השם וכן מספר נפרד פרי עטו של בר גיל אשר בו הורכבו השירים באלבום מהסיפורים אשר בספר אשר יוצרים תחושה בה קריאת הספר מגרה את אוזנו של הקורא לשמיעה חוזרת של הצלילים הבוקעים מהאלבום ואילו שמיעת האלבום דוחפת את המאזין ללכת ולקרוא את הסיפור המדובר אשר מסתתר מאחורי המשפטים המדהימים שהולמים באוזן. 

תמיד חיפשתי, תמיד התרגשתי , מהיכולת של משוררים, תמלילנים וכותבים ליצוק משמעות גדולה כל כך לתוך כמות כה קטנה של מילים. אותו משפט שאומר כל כך הרבה מבלי להגיד שום דבר מפורש, פתוח לפרשנות אישית ונהפך לאישי עוד יותר בזכותה. והנה נתקלתי בדיון שנערך בין כמה אמנים עכשווים בו הועלתה נקודה שדווקא הדור הצעיר, אותו אחד המתואר כמכור לאינטרנט ותוכניות ריאליטי, רווי אלימות, נטול דרך ארץ, חסר ערכים, ללא חיבור לעבר, למקורות, לספרים, לשירה, פרוזה, מוזיקה, לכל מה שנתפס כתרבות, הוא זה שייקח את השירה, בכל צורה מודרנית בה תתגבש, לרמה גבוהה יותר, לפרץ משוררים שטרם נראה בעבר. ואתם תשאלו מדוע???

אותו דור מדובר, מבוקר, מתנהל בימים אלו תוך כדי תימצות חוויות גדולות, רגשות עצומים ומציאות יומיומת לכדי מספר תווים קטן. אם זה בהודעת SMS לחברה, עדכון חשבון הטוויטר או הוספת שורת מחץ לחשבון הפייסבוק, הילדים האלה "נאלצים", מנסים, רוצים ויודעים היום לרכז דברים גדולים במספר מילים קטנות והרי זהו כוחו של משורר. להעביר חוויה, תחושה או תמונה רווית פרטים במספר קטן של משפטים הניתנים לפרשנות אישית אך בעלי אופי ודעה ייחודים משלהם.

לאחרונה הוכרזו זוכי תחרות הסיפור הקצרצר שערך מפעל הפיס. בתחרות זו היה על המשתתפים לשלוח הודעות טקסט עד 140 תווים ובה מסופר סיפור קצרצר. יותר מ-11 אלף סיפורים קצרצרים הגיעו אל חבר השופטים אשר היה מורכב מאנשי ספרות, אקדמיה, עיתונות ועוד ובחר את הזוכים או במקרה דנן, הזוכות. שני המקומות הראשונים שייכים לכותבות אשר זהו לא תחום עיסוקן וכל קשר לעולם הכתיבה הוא מיקרי בהחלט ולמרות זאת יצרו יצירות מדהימות אשר מגלמות בתוכן את היכולת להביע וליצור תמונה כוללת המלווה ברגשות, צבעים, צורות, עבר, הווה ועתיד במספר מועט של מילים. הנה הן מוגשות לכם כאן לשיפוטכם והנאתכם ונתחיל מהמקום השני:

"סבא לא זוכר את הילדות בפולין
 גם לא את המלחמה
הוא שכח כמה הוא התרגש כשהוקמה המדינה
ואיך בכה ביום שהפציצו את יד ושם.
אלצהיימר."

 והקצרצר הזוכה:

"מה בשבילך אבאל'ה?
שאל אותו החציליונר בשוק
מפשיטו באחת מהחיוך שכיסה על החלל הפנוי, המת
הגדל בבטנו מאז ראה את תוצאות ספירת הזרע שהגיש לו ד"ר מן"

אז מה בעצם אני רוצה להגיד? אני לא יודע אם באמת גדל בימים אלו דור גדול של משוררים או לחילופין האם המצב בארץ  בכל הנוגע לשירה ולמשמעותה של המילה הכתובה עגום כפי שמתואר לעיתים באמצעי התקשורת. אני כן יודע שאיפשהו בחיבור בין השפה העברית, התרבות העכשווית והמוזיקה, קיימות המון אפשרויות למשוך ולגרות את המחשבה של כל אחד ואחת מאיתנו להינות מהמילים בכל פעם מחדש ובצורה מעניינת ושונה מזו שקדמה לה. אם זה על ידי אמן חדש ששירתו ערבה לנו ודוחפת את המאזין לחיפוש אחר מילותיו וכתביו של אותו אמן, תחרות SMS כמו זו שתוארה קודם לכן או שילוב בין סיפור למוזיקה לסרט כפי שמתוכנן להיות חלקו השלישי של פרויקט 1:1. רק על ידי חשיפה תקשורתית גדולה של אלו תינתן הזדמנות אמיתית לאנשים להכיר ולהתחבר לכוחה של המילה שאין אף מילה כדי לתאר את כוחה.

שיר הערת שוליים - נתן אלתרמן

בכלל אפשר שרק מתוך הרגל
(ועקב מידה של זחיחות דעת)
אין השירה שואלת אם באמת תמיד שווה היא את החקר והעיון
בכל דיבור שהיא אומרת

אולי ראוי להם לא לדבר בה ברעדה
כאילו בכל קוצו של תג ובכל שינוי גירסה או מחיקה
בוראה היא עולמות או מחריבה אותם חלילה

יש, יש מקרים בהם כמו בוראה היא יש מאין והיא עולם מלא
כן, יש מקרים, וזאת דווקא בזמן שהיא כמעט שוכחת מה היא
בזמן שהמבנה או המקצב אשר לבית או משמעות האותיות-הקוליות, אינם העיקר
בזמן שהיא כולה עיניים או פה צועק, או דם אוהב, או פחד
או זרועות חובקות וחזקות ואמיצות, או ציפורניים נאחזות או כס משפט בראש חוצות
ישנן שעות שהיא כזאת

אבל מחוץ לכך ופרט לכך
ראוי להתייחס אליה ביחס מפוכח

סוף שבוע שהיה אמור להיות שקט, רגוע, מעורבב בין עבודה, שינה ומטלות אקדמאיות הפך להיות מוזיקאלי להפליא בעקבות הזמנות לשתי הופעות שנפלו בחיקי, מריונטה סול באוזן-בר בשישי בערב ו-1:1 ב"תמונע" בשבת בערב. עייפות כרונית ולוח זמנים צפוף עד בלתי אפשרי לא מנעו את ההתענגות על הצלילים בסיומו של כל יום.

מריונטה סול הם שם ששמעתי מספר פעמים בעבר אבל לא באמת שמעתי שום דבר שלהם. הזמנה להופעה שלהם הייתה בשבילי הזדמנות לשמוע אותם לראשונה ולהכיר במה מדובר. האזנות אקראיות באתר הלהקה או בדף החלל של הלהקה נתנו טעימה של משהו נעים שנראה שיתאים למידותיי.

אחרי עיכוב במועד תחילת ההופעה (פתיחת דלתות 21:30, הלהקה עלתה לקראת 11), כמה כוסות בירה והכרות מעמיקה עם התפריט החדש של האוזן-בר (שגרם לי לחשוק בצלוחית קטנה עם גבינת קשקבל בצמוד לבירה שלי, יעודכן התפריט לאלתר!) חברי מריונטה סול עלו לבמה. קהל השותים והסועדים עזב את מתחם הבר ועבר אל מול הבמה במן ערבוביה של ישיבה ועמידה ושמירת מרחק בטחון מהבמה (תופעה די נפוצה בהופעות המלאות לחציין, סוג של חצי מעגל מהבמה שכאילו אסור לחצות על מנת לא לייצר יחסי קירבה חמים מידי או להיראות גרופי נלהב. לא מובן לי). סקירה מהירה של חברי ההרכב והכלים גרמה לי להתמקד בבסיסט ולחשוב לעצמי "האם ייתכן שירמי קפלן, בגירסתו הצעירה אך לא המתולתלת קפץ בזמן לב"ש והצטרף למריונטה?" אכן מדובר בדמיון מדהים (תראו בעצמכם). במהלך ההופעה כבר שטתי לעצמי במחשבות וקולו של הסולן הזכיר לי את אסף אמדורסקי לעיתים, ואם הייתי מאלץ את זה מאוד אז המתופף היה הדבר הכי דומה לג'נגו שהיה על הבמה, וזהו, איחוד של תערובת אסקוט באוזן-בר שישי בערב, עם חילופי תפקידים קלים.

אבל לא, ממש לא. מריונטה סול מנגנים ביחד בצורה מהודקת ויפה, לחנים שלא מתפרעים יותר מידי ויושבים טוב עם המילים שגם הן מתחברות היטב לסיפור כזה או אחר ורוצות שתקשיב להן. זה החלק הטוב, יש גם חלק אחר.

אני לא יודע אם מדובר באירוע חד-פעמי, או סתם עניין של מצב רוח אבל הקול של הסולן פשוט לא מתחבר לי (וזה נאמר בצורה מאוד ברק אובאמית/פוליטיקלי קורקט) למילים ולהרכב שמאחוריו. יש שירים שזה פשוט נשמע לא טוב, כאילו השיר לא אמור להיות מושר על ידו או לא נכתב בשבילו. יש פעמים בהם היה בא לי שהוא יתחיל/ילמד לצרוח עם קצת כאב, שיתעורר קצת שיכניס רגש למה שיוצא לו מהפה, ויש פעמים שזה מתחבר ממש טוב, שנראה כאילו הוא באמת בתוך זה והכל יושב מעולה במקום. ברגעים האלו גם שמעתי קצת את אמדורסקי בקולו.

אני שוב מסיייג את דבריי, יכול להיות שזו פשוט הייתה הופעה לא טובה שלהם, או שסתם הוא לא הרגיש טוב (כל ההקלטות שיש ברחבי הרשת נשמעות בסדר גמור ואפילו יותר מזה), לא נשארתי לברר אחרי ההופעה. אבל בשישי בערב ההופעה הייתה לא אחידה, התחילה חלש בשני השירים הראשונים, השתפרה מאוד בשניים לאחר מכן ושבה והמשיכה בטלטלות לאורך הדרך. ביצועים מעולים של "עשור" (ופה בביצוע חי, הרבה פחות טוב), "היי" ו"עמום" היו תענוג כמו גם המתופף שהיה מעולה ומלא אנרגיה כמו שצריך להיות וחבל שלא גרר אחריו את שאר חברי הלהקה שנראו עייפים. אבל כשהסולן שר "זה רק הקול שלי, הקול שלי" באחד השירים, לא נשאר לי אלא להסכים.

אני בטוח שאני אתן להם עוד הזדמנות בעתיד והאלבום החדש שלהם ינוח על שולחני בקרוב מאוד לצורך המשך התעניינות, אבל אם צריך לסכם את זה אז מיום שישי יצאתי רק עם חשק לקשקבל.

ונעבור ליום שבת שהיה אמור להיות יום מנוחה אבל התחיל בעבודה בשעה מוקדמת ביותר שחס מלהזכיר אותה מעל דפי בלוג זה מפאת כבוד למקיצים בטבעיות. אבל במשך כל השבת חשבתי על ההופעה שמחכה לי בערב, מופע השקה לאלבום "ברזל" של ההרכב  1:1 אותם הכרתי מאלבומם הראשון ועוד קצת מהאזנות לחומרים עצמאיים של "דבק" ומור שטייגל שביחד פלוס תוספות מהווים את 1:1.

הגעתי לתמונע לקראת 11 (פתיחת דלתות מוצהרת ב-22:30), התמקמות מאחורי עמדת הסאונדמן, חצי הוגרדן והאורות כבים לתחילת ההופעה (ההרגשה של הגעת בדיוק בזמן להופעה, הצלחת לתפוס מקום ולהזמין שתייה הכל ברגע האחרון משווה תחושת ניצחון שרק נפוליאון או הצנחנים בכותל יכולים לחלוק איתי. או יותר נכון, יכלו לחלוק איתי).

על הבמה עולים 6 אנשים וכבר יש לי חיוך על הפנים. הרכבים מרובי חלקים זה תמיד סימן שאתה הולך לשמוע משהו שונה ולא עוד בס, תופים, חשמלית. האחדים פותחים עם "אבק אדם" ואני לא יכול שלא להיזכר במריונטה מאתמול בערב וממחשבותיי עליהם. ככה זה צריך להישמע, המילים יושבות במדויק על הלחן, הקול של הזמר פשוט מספר את הסיפור בדיוק וברגש שקשה להתעלם מהם וכל זה קורה עם מילים שנכתבו לספר (ע"י ערן בר-גיל) בכלל ולא על ידי ההרכב, מדהים. הליין אפ מונח לפני על עמדת הסאונדמן ואני יודע שיש לי עוד 15 שירים להתענג עליהם עד לסיום ההופעה.

ההופעה ממשיכה עם עוד שירים מאלבומם החדש "ברזל" שטרם יצא לי להאזין לו במלואו אבל חוסר ההכרות עם המילים לא מוריד מההנאה ומהידיעה שזה אלבום שהולך להתנגן לי בראש עוד הרבה זמן. לאחר מספר שירים הם עוברים לבצע שירים מאלבומם הראשון ופה אני כבר שולט ביד רמה, עוצם את העיניים ומרשה לעצמי לדמיין את מור שטייגל לוחשת לי את המילים לאוזן.

מור שטייגל. מור שטייגל אתמול הייתה תענוג לעיניים והאוזניים (את התענוג לאוזניים היא חולקת עם שאר חברי ההרכב, את החלק של העיניים אני מייחד לה). פשוט מדהימה על הבמה עם קול מלטף וכואב שהבהיר לי שאני לא רואה או מכיר מספיק זמרות שכאלו בארץ. נהניתי מכל קול שיצא ממנה מכל זעקה מכווצת עיניים שהדהדה באולם במאמץ להכאיב דרך גרונה. הערה לעצמי, לעקוב אחרי מור שטייגל לעקוב אחרי הופעות של מור שטייגל אם ישנן כאלה.

בהדרן הם ביצעו את "מלי בן שושן" שהרגיש ונשמע שונה מכל מה שהיה לפניו. מילים סיפוריות שמעלות חיוך ולחן מקפיץ שאי אפשר להישאר אדיש אליו. לאחריו חתם את ההופעה ביצוע לשיר הסיום מהאלבום הראשון, "שלג", והשאיר את כל הקהל בתמונע עם חיוך לתחילת שבוע וזמזום נעים באוזניים להירדם איתו בלילה.

*תודה להדר ולאלה מ-Ynet על הכרטיסים - תזכו למצוות ומוזיקה טובה