מתוך שעה וחצי של הופעה הייתי שעה עם חיוך דבוק לפנים, שאר הזמן התחלק בין מבט מזוגג בוהה בבמה בתחילת ההופעה ורגעים בהם הייתי עסוק בשחרור הרגליים שלא באו מוכנות לתפוסה מלאה של המקום.

יש הופעות שאתה לא בא מוכן אליהן. לרוב זה קורה לי כשאני הולך לשמוע איזה אמן חדש כלשהו שאני לא מכיר. אני מגיע ללא רבב, חף מהשפעות חיצוניות אולי למעט איזו המלצה או הערה כזו או אחרת שקראתי/שמעתי ממישהו/איפשהו. אבל זה לא המקרה דנן.

עיון בלוח המופעים של תאטרון "תמונע" חשף עמוק בין דפי התוכניה את השם "Alice in chains" ובבירור עמוק יותר התברר שמדובר בהופעת מחווה לאלבום האנפלאגד שהקליטו חברי ההרכב אי שם ב-96.

עכשיו בואו ניתן איזו מסגרת לסיפור הזה.

מדובר באחד האלבומים שליוו אותי לאורך תקופה ארוכה בחזרות אינסופיות במערכת ולאחר מכן במחשב, בצבא, טיולים בחו"ל, ישיבות לימודים אינסופיות בבית או סתם תחילתו של סוף שבוע. אין מישהו שהמלצתי לו על הדיסק ולא אהב, רבים נפלו עמוק לתוכו ומכירים כל תו, כל רגע, כל כיוון גיטרה וכל פתיחה של שיר. מדובר לפי דעתי בהופעת אנפלאגד שלא נופלת מזו של האלמותית של נירוונה. זו של נירוונה הרבה יותר דרמתית ומרגשת, יותר נועזת בבחירת השירים אבל המלודיות והקצב של אליס התאימו לי ליותר מצבים ורגעים מאשר אלו של נירוונה, קולו של ליין סטאלי הסולן לא נופל בייחודיות שלו מזה של קורט קוביין האדיר והמקצבים, קטעי הסולו ונגינת הגיטרות כמו גם המילים והלחנים של אליס הן מהטובים שנשמעו במסגרת הופעות האנפלאגד של MTV.

האזנה לאלבום התחלפה בחלוף השנים בצפייה בסרט של ההופעה מה שרק העצים את ההנאה ממנה. לראות את ליין סטאלי עולה לבמה, משקפי שמש לעיניו בשיער בלונד/ג'ינג'/ורוד שכזה וזוכה לתשואות מהקהל. לשמוע את נגינת הבס האקוסטי וקטעי הסולו של הגיטרות, הפספוס של המילים בתחילתו של "Sludge factory" שהוסרו מגירסת הדיסק ואת ליין סטאלי מסיר את משקפי השמש שלו וחושף עיניים מגולגלות לאחור במעין טראנס שכזה. כל הרגעים האלו חרוטים לי בראש ונשלפים מחדש בכל האזנה לאלבום.

והנה אני קורא שהולך להיות שיחזור של האלבום על ידי כמה חבר'ה מב"ש שלא שמעתי עליהם כלום עד אותו רגע. שיחת טלפון אחת וגייסתי איתי את אחד המכורים האחרים לאלבום וביחד נכנסנו ל"תמונע".

חלל ה"תמונע" מלא לגמרי, נרות ומנורות לאבה פזורות מסביב לבמה שעליה נמצאים כסאות ישיבה גבוהים כשיחזור לתפאורה של המופע המקורי. ארבעת חברי ההרכב עולים והצליל המוכר של "Nutshell" מתחיל לבקוע מהרמקולים בחלל ההופעה. שיר אחרי שיר ביצעו חברי ההרכב את האלבום במלואו ואני פשוט נסחפתי במחשובתיי כאילו אני נמצא בהופעה המקורית, זו שראיתי כבר כל כך הרבה פעמים בעבר על מרקע הטלויזיה. מסתכל על נגינת הגיטרה המדהימה של אלעד דוד (ספייס מומלץ) וזו על הבס של ירון יהודה ("הטרנטות","שירימשומשקום"), מקשיב לשילוב הקולות בין אסי קריספין ("הטרנטות") הסולן לזה של רון פלוינסקי על הגיטרה, מתופף על רגלי בתיאום עם יובל מלכא המתופף ונהנה מכל שניה.

ניכר שחברי ההרכב עבדו קשה על ההופעה וביקשו לשחזר, קרוב ככל שניתן, את ההופעה המקורית. הם לא באו לתת איזושהי הגשה מיוחדת, לשנות סדרי עולם או תצורה שונה לשירים, הם באו להחיות הופעה שעד אותו רגע חיה רק בראשם של הנוכחים באולם, על מסך הטלויזיה או המערכת הביתית. וטוב שכך.לא רציתי שישנו תו אחד, לא שום סדר שירים חדש, שקריספין יצעק במקומות הנכונים ושאלעד דוד לא יטעה באף סולו.

דמיינו לכם הופעה אחת של להקה או זמר שהייתם רוצים להיות בה, לשבת בקהל בזמן שהצלילים המדהימים שלהם מוקלטים אבל לא יכולתם ולא תוכלו לחוות אותה בחיים. הופעת האנפלאגד של אליס היא אחת שכזו בשבילי וביום רביעי האחרון הגעתי הכי קרוב שאני אוכל לדבר האמיתי, בהופעה חיה עם סאונד מעולה ובמרחק נגיעה ממני.