אלי רוזן - "כל המקומות האלה"

יצא לי לראות את אלי רוזן בכמה הופעות לפני שאלבומו "כל המקומות האלה" יצא ובכל אחת מהן לא הצלחתי להבין את הבחירה של "אנובה", הלייבל בו רוזן חתום. הלייבל שבו חתומים עמית ארז, "אטליז", "רוקפור", נועה בביוף ועוד היה אהוב עליי מרגע הקמתו והבחירה ברוזן היתה תמוהה מבחינתי. רוזן פשוט לא השאיר חותם בדמות הופעה כריזמתית, שיר שנחקק או הנאה גדולה ותמיד יצאתי מבלי החשק שיש לי מהופעות חדשות שגורם לי ללכת ולנבור ולמצוא עוד על האמן/הרכב שכרגע ראיתי ולחכות ליציאת האלבום הקרב ובא.

את התחושה לגבי ההופעות של אלי רוזן טרם יצא לי לבחון שוב אבל האלבום שלו שנחת על שולחני בהחלט הצליח לגרום לי להתייחס לדברים בצורה אחרת ולהוריד את הכובע בפני "אנובה" על עוד בחירה מוצלחת ומעניינת באמן שראוי שיישמע.

 זה לא שמדובר באלבום מושלם או כזה שיהיה אהוב על כולם וכנראה שהוא גם לא יעורר הדים גדולים והשם אלי רוזן ישאר שגור רק בקרב חובבי מוזיקה ישראלית "אחרת" (במובן הטוב של המילה).

וחבל שכך. חבל, כי "חולפים הימים" היא רצועה מעולה שכיף לשמוע שוב ושוב תוך כדי משחקי משמעויות עם המילים שרוזן שר. חבל, כי "בתים בעיר" הוא כל כך טוב שכבר בהאזנה הראשונה לשיר התלבש לו חיוך על פניי שרק חיכה שאני אגביר את הווליום חזק, חזק, רגע לפני שמתחיל הפזמון. "Where Is My Love" ו-"אי אפשר לכתוב שירה" הם גם חלק ממה שעושה את האלבום הזה לטוב וכזה שכדאי להאזין לו, לתת לו הזדמנות.

אבל יש רגעים שבהם נראה שרוזן מתאמץ מידי, שמילה אחת מצליחה להרוס לי שיר שלם. זה לא שהמילים "יאבאל'ה" (בשיר בעל אותו שם) או "טאבולה ראסה" (בשיר "צ'יינטאון") כל כך חורות לי כמו השילוב שלהם בלחן, בשירה, במוזיקה שיוצאת לי מהרמקולים, וזאת בניגוד מוחלט לדעתי לגבי המילים של אותם שירים שבקריאה והתייחסות נפרדת מרגשות, מפתיעות ובהחלט בין הטובות ביותר שקראתי בזמן האחרון.

 ואולי זה מה שמונע מהאלבום הזה להיות ממש ממש טוב ולא להיות כזה שאני לא יכול להפסיק לשמוע. אלי רוזן כותב שירים בחסד, מתאר אירועים, מקומות, שמחה וייסורים בצורה כל כך יפה שהייתי שמח אם היה נופל לידיי ספר שירים שלו שאוכל לקרוא, להתעמק, להתענג ולתת למילים שלו לרוץ בראשי. כשהוא עוטף את מילותיו בצלילים זה לא תמיד מצליח לו ולפעמים אפילו גורם למאזין לעבור לשיר הבא מבלי לדעת איזה עולם נפלא של כתיבה הוא כרגע פספס.

להאזנה: אלי רוזן - "חולפים הימים"

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

מור שטייגל - "מחשבות יכולות לשנות"

אני אוהב את מור שטייגל (אתר יפיפה + אפשרות להאזין לאלבום במלואו). אני אוהב אותה בגלל המתנה המוזיקאלית המדהימה הזו שנקראת "אחד חלקי אחד". אותו פרויקט מעולה שחיבר בין חברי להקת "דבק" (לשעבר?!?), מור שטייגל והסופר/משורר ערן בר גיל והוליד את שניים מהאלבומים האהובים עליי ביותר בשנים האחרונות "1:1″, ו-"ברזל". הכרתי את מור בהופעות של "1:1″ וכל כך נהניתי לראות אותה על הבמה ולשמוע את קולה כל כך קרוב בשירים שאני כל כך אוהב.

 אלבומה הראשון "עד המבול הבא" חלף לו לידי ללא התרגשות מיוחדת וגם כאשר חזרתי אליו לשמיעות חוזרות כדי לקבל עוד קצת מהקול שאני כל כך אוהב ב-"1:1″ לא הצלחתי להתחבר.

אלבומה החדש של מור שטייגל "מחשבות יכולות לשנות" העמיד את האהבה הזו למבחן שוב.

האלבום נפתח בשיר "על יד הים (חול אפסי)" (מילים: דליה רביקוביץ') במה שלפי דעתי היא הרצועה הטובה ביותר באלבום. מור מצליחה לספר את הסיפור שמאחורי המילים בצורה כל כך טובה שמולבשת על לחן שככל שהוא פשוט ויפה ככה הוא כואב. כואב טוב.

השיר הבא, "24 שעות", מחזיר לי את התחושה שאולי זה פשוט לא עובד ביני לבינה כשאנחנו לבד אבל "מול עצמך" שבא אחריו אומר לי להמשיך להקשיב, לראות לאן, יחסינו לאן. כשאני מגיע ל"אין כסף" אני נזכר ששמעתי אותו בהופעה של מור ב"תמונע" וכבר משמיעה ראשונה התחלתי לזמזם אותו, אני לא יודע אם זה דבר טוב, אבל זה גרם לי לחזור ולשמוע אותו שוב ולסמן אותו כעוד נקודת אור באלבום.

המשכתי לשמוע, להריץ קדימה, לחזור אחורה, לא לגעת, להפסיק ולחזור.

שוב ושוב מצאתי את עצמי מתחיל להקשיב לשיר, מחכה להתפתחות כלשהי, למשהו שידביק אותי, והנה חולפת לה דקה ועוד אחת והשיר נגמר. כמו צפייה בסרט, המתנה לרגע בו יהיה טוויסט בעלילה, שמשהו יקרה, שהבמאי יקח את זה למקום אחר, ובסוף כלום. אולי לא כלום, אבל זה פשוט לא היה זה.

כל פעם היה חסר לי משהו אחר. לפעמים המילים היו סתמיות מידי ("אחת ממיליון") ולפעמים זה היה הלחן שפשוט לא הצליח לעטוף את המילים היפות ולהרים את השיר לגבהים המרגשים באמת ("דיונות"). מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב לאותן רצועות שאהבתי כבר מההאזנה הראשונה ומדלג על אלו שעייפתי מלנסות.

לא יודע איך זה קרה. אלבום שמורכב מהקול האהוב של מור, הלחנים של בועז ריינשרייבר המוכשר (עוד שותף לפרויקט "1:1″) ומילים יפות, גם אם לא אחידות ברמתן, הפך בשילוב של כל אלו לעוד סימן שאלה ביחסים האינטימיים ביני לבין מור.

תמיד אמרו לי שיש לי בעיה עם אינטימיות, לא חשבתי שאני כל כך אוהב את זה בקבוצה, שנוכל להסתדר רק כשיש עוד אנשים אחרים סביבנו.

להאזנה: מור שטייגל - "על יד הים (חול אפסי)"

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

טוב, אז ככה. תקופה לחוצה, כזאת שאנשים לא יוצאים מהבית חודשים בגללה והדבר היחידי שמצליח להחזיק אותי שפוי במהלך הלימודים ובלילות שבסופם זו המוזיקה. הרעיון היה פשוט, לקחת חלק מפלייליסט של יום לימודים כלשהו, לסדר, לארגן, לכווץ, להעלות ולתת לכם לשפוט. את מה שיש בפנים תצטרכו לגלות לבד. אני מבטיח לכם שתמצאו שם לפחות עונג מוזיקלי אחד וזה כבר שווה הקלקה והורדה. תיהנו.

מתילפנידאט תוך אוזני - הורדה

והנה עוד כמה דברים שהחזירו אותי לשפיות בזמן האחרון.

(המשך…)

K אם רק היה לי תירוץ לתקופה רגשנית שכזו. זו חייבת להיות תקופה שכזו, קשה לי להאמין שפתאום נפלו עלי מעוררי אמוציות חזקים שכאלה. למרות שאני בטוח שכל מי שהקשיב לאלבום של עמיר לב "הכל כאן" לא יכול להישאר אדיש אליו, אבל הצמרמורת הבלתי נגמרת שרצה לי בגוף בכל פעם שאני שומע את "חולון" היא הרבה מעבר לנורמאטיבית אצלי. שלא נדבר על הלחלוחית בעיניים שהצטברה סתם כך פתאום בפעם המאה ששמעתי את "סוכריה" מהחדש של פורטיס והייתי בטוח שהוא גם הוא עוד רגע פורץ בבכי באמצע הפזמון. ואז ראיתי את "שבע נשמות" של וויל סמית' והייתי מהופנט, ו"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" ריגש אותי במשך 3 שעות בערך. והתחלתי לקרוא שוב את "אנשים נוטים למות" של בני בשן וגיליתי דברים שכאילו עד לאותו רגע ההסתתרו להם בין השורות. אז אולי אלו באמת הדברים מסביב שהיו מרגשים יותר מכרגיל ואולי זה סתם היה שבוע בו כמה חלקים השוכנים במקומות שונים בגופי החליטו לעשות חלוקת אחריות קצת אחרת. בתקווה שבהמשך השבוע אני אפרט יותר בנושא ואביא דוגמאות מוזיקאליות לעניין. בינתיים מפה והלאה אני מבטיח שהולך להיות יותר משעשע. תהנו.

K סבב טעויות אינטרנטיות משעשע עד מאוד: הידד לעורכים המשקיעים - גלובס כתבו על שלומי שבת אבל התמונה וחלק מהאיזכורים בכתבה הם בכלל של שלומי שבן. הידד לקוראים המוגבלים -  טעות קריטית בקריאה של הכתבה שגוררת תגובה משעשעת/עצובה. הידד לצופים המסכנים - חגיגות 100 שנה לתל אביב עם אורח מיוחד, דני רובס, החבר המיסתורי במוניקה סקס (1:06).

K אפשר לראות את  הסרטון הזה של הכלב שרץ תוך כדי שינה ולצחוק כל פעם מחדש. ואפשר לראות את שיחזור המקרה על ידי בחור מוזר עד מאוד ולהיות מוטרדים מאוד מכמה זמן פנוי יש לאנשים.

K יהוא ירון ממשיך במסורת ההופעות שלו באוזן-בר וממשיך לקצור מחמאות ושבחים. אם עוד לא יצא לכם לראות אותו בהופעה אז השבוע באוזן בר הוא יופיע עם נגה שלו (שהייתה מדהימה בפולקל'ה האחרון).

(המשך…)

שבוע עמוס בכל טוב בלילות והרבה דברים מציקים ביום עבר עלי בשבוע שעבר. סוף סוף הצלחתי למלא את חלל ההופעות החדש שנפער אצלי עקב השהות הארוכה/קצרה (תלוי את מי שואלים) באיזור המזרחי של כדור הארץ בין פרות קדושות וטיילים קצת פחות קדושים. אלי רוזן, עמית ארז ועמיר לב, אביב גפן וברט אנדרסון ולקינוח יאיר יונה הם אלו שאחראים על מצב הרוח המרומם שליווה אותי בשבוע שעבר. והנה סיפורם וסיפורי שלי.

יום ראשון-אלי רוזן-לבונטין 7

לפי המנטרה של "נותנים לך כרטיס חינם, סתום ת'פה ולך להופעה" (המון תודות לאחת שתמיד מעלה חיוך על שפתיי) מצאתי את עצמי אחרי יום עבודה מתארגן בזריזות ועף לכיוון הלבונטין. אלי רוזן, ראיתי אותו בחגיגות של Anova אי שם מתישהו בברזילי. אז הוא עלה ראשוןן אם אני לא טועה, לבד עם הגיטרה בעוד הקהל עדיין מתארגן לו בניחותא. כמה שירים לאחר מכן הוא כבר לא היה ולא השאיר אחריו אפילו זכרון קטן למשהו מעניין. אבל הפעם בלבונטין היה מדובר בהופעת הרכב. ואיזה הרכב מעולה זה היה. יאיר יונה (אליו עוד נגיע בהמשך) על הבס, איסר טננבאום המעולה (שמאז חיבתי החדשה למתופפים, תפס מקום של כבוד בצמרת התיפופיה) ואיתי זנגי על החשמלית ועל עוד כמה דברים. שלושתם ביחד היוו עטיפה נוצצת ומעולה לרוזן במשך כל ההופעה. אבל גם זה לא הספיק.

רוזן הוא פשוט לא פרפורמר טוב, לפחות בינתיים. הוא נשמע דומה מידי להרבה דברים טובים (בראשי שמעתי את איתי בלטר, שלומי שבן ואביב גדג' בגירסה לא טובה שלהם). אולי זו ההתרגשות שהלכה והתמעטה ככל שההופעה התקדמה או אולי זה משהו שעצור ברוזן. היו רגעים שרציתי שיצעק, שבמילים שלו ישמעו את הרגש כשהוא שר את הטקסטים התל אביבים שלו שמספרים מעשיות ולא מגיעים לשום מקום (לעיון בכתיבה אורבנית-תל אביבית ע"ע אסף ארליך).
ההופעה הסתיימה וגם הפעם למרות ההרכב והלחנים המצוינים, רוזן ירד ולקח איתו את הצלילים, כמעט כאילו לא היה.

עוד שתי קטנות:
* אנובה כבר פיתחו לעצמם שם בהחתמות של אמנים שמאחוריהם יש כבר לקט מאמינים (גם אם לפעמים קטן אך איכותי. ראה עמית ארז, אטליז, רות דולורס וייס ועוד). לא ברור החיבור בין רוזן לאנובה וכנראה רק לקוטנר ויונה שות' התשובות.
* למרות ההרכב, הביצוע הכי מרגש של הערב היה קאבר לשיר "גשם" (מילים ריימונד קארבר, תרגום עוזי וייל) שרוזן ביצע לבדו על החשמלית מלווה באפקטים וריפים חוזרים שקטונתי מלהסבירם אך יצרו יחדיו רגע אחד של יופי בערב הזה.

ובפינת הטעימות, אלי רוזן מבצע את אותו "גשם" שנשאר אצלי בראש מההופעה.

  יום חמישי-עמית ארז מארח את עמיר לב-פסטיבל הפסנתר-סוזן דלל

כל הסיפור נמצא בכותרת. עמית ארז, הוא ולא אחר, מארח את עמיר לב בפסטיבל הפסנתר העשירי. מי היה מאמין? עבר כבר הרבה זמן מאז ששמעתי את עמית לראשונה. אינספור הופעות שלו שהייתי בהם מהצוזאמן התל אביבי עד לסינדרום הירושלמי ולמופע ההשקה בבארבי תל אביב. והנה אני לפני הופעה של עמית בפסטיבל הפסנתר בסוזן דלל מסתובב בין כל האנשים שהגיעו אחרי יום עבודה, מחויטים בעדינות, בדרכם להופעה כזו או אחרת באווירה שתתואר בערב פסנתרי אחר כ"מסריח פה מקולטורה" (באווירה מחויכת). אולם מלא, עמית עולה בלבוש שחור ואלגנטי כמי שאולץ להתלבש בהתאם לאירוע, כמעט רועד מהתרגשות שהובילה להתחלת ההופעה פעמיים בגלל טעות בשיר הראשון. לקול מחיאות הכפיים התחיל עמית שוב ומשם והלאה הייתי צריך לעצור לעיתים, להסתכל מסביב ולשחרר את הלחיים שהיו כבר מקובעות במצב מחויך. הקהל מהופנט. מהופנט מעמית, מהופנט משירה שקד על הפסנתר שהפיחה חיים חדשים בשירים ששמעתי כל כך הרבה פעמים, מהופנט מיהוא ירון שכבר עיפתי מלדבר בשיבחו ומיעל שפירא על הצ'לו שלקחה על עצמה את הסולו המענג של "Highways" שהפך את השיר למרגש יותר מכל הפעמים ששמעתי אותו. והיה גם אחד, עמיר לב, שעלה וגרם לעמית לשיר בעברית ולי להיזכר בהקלטות מוקדמות של עמית כשהוא עוד שר בעברית ולרצות לשמוע עוד מעמית בשפת הקודש. ביחד הם ביצעו מספר שירים של עמיר לב שזרקו אותי לכל מקום באולם עד למלחמת הסולואים על האקוסטית שביצעו עמית@עמיר. שילוב הקולות שנראה מוזר בתוכניה היה מעולה ואני רק רציתי שזה לא יגמר. אבל זה נגמר, לקול תשואות הקהל, חלקו הלא מבוטל עומד ומריע לאמן אינדי ישראלי ששר באנגלית, שלא מושמע כמעט באף תחנת רדיו מרכזית, שהתחיל מכלום וחרש את הארץ בהופעות סולו ושבסיום הערב עמד, הסתכל על הקהל ולא האמין. גם אני לא האמנתי, אבל הייתי שם.

עוד שתי קטנות:
* מפגשים מקריים עם מכרים לאחר ההופעה הניבו את אותו סיכום, "אין לי מילים לתאר" אמרו כולם וצדקו.
* גם הפעם ביצע עמית את "Wish i could make it a story" בגירסה הבועטת והחדשה שלו כאשר יהוא אמון על האיצבוע הווירטואוזי על הקונטרבס. מתי כבר אנובה ישחררו את הגירסא לקהל הרחב.

ובפינת הטעימות, "Appollio" של עמית ארז. על הפסנתר, שלומי שבן.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

יום שבת-אביב גפן וברט אנדרסון-פסטיבל הפסנתר-סוזן דלל צוותא

התארגנתי, התלבשתי, נסעתי, אספתי את הגברת, הגענו לסוזן דלל, איפה ההופעה? לא פה. מה?!?! צוותא!!! קדימה לאוטו, חניה מהירה, סיגריה לפני ההופעה וקדימה נכנסים. הרבה בילבול עטף את הערב הזה וגרם לי להגיע למקום הלא נכון בזמן הנכון ולמקום הנכון כמעט בזמן הלא נכון. אבל הגעתי והתמקמתי לי בשורה השנייה, כמעט באמצע, מספיק קרוב בשביל להרגיש את חום הנרות מהבמה, לראות כל תו בפנים של העומדים על הבמה ולשמוע כל תו מנוגן מכל כלי על הבמה. ההופעה שהייתה הארוע המרכזי (מפאת גודל, מעמד ונוכחים) הכילה בתוכה שני צדדים שונים שלכל אחד מוקדש חלק אחר באהבתי המוזיקאלית. מצד אחד אביב גפן, שבחלוף השנים עדיין מצליח להחזיר אותי לגיל הטיפש-עשרה והרהורים על החיים, אהבות וכל מה שביניהם. נכחתי במספר הופעות פסנתר אינטימיות של גפן שלמרות כל גינוני אור הירח, האיפור, הקול המזייף והנרקיסיסטיות הלא נגמרת (רגע קומי/דרמטי נרשם כאשר אביב שיחרר הודאה שברט יותר מוכשר ממנו בהצגה שלו לפני העליה לבמה) תמיד תישמר לו פינה בלב בגלל המילים שהן רק שלו שמדוקלמות על ידי ללא רצון בצורה אוטומאטית, כאילו לא יוצאות מהפה אלא מאיזה חלל שנפתח רק אצלו. ומצד שני ברט אנדרסון שבגלגולו הקודם בסוויד לא הצליח לחדור לי מתחת לעור התוף אבל מאז אלבום הסולו הראשון שלו והביקור הקודם שלו בזאפה הצליח להיכנס לרשימת ההשמעה לזמנים קשים שלי. ההופעה התחלקה לשני חלקים כאשר בראשון אביב נתן את הטון בשירי הסולו שלו (הייתי מוותר על הביצוע ל"אור הירח" ושומע עוד פעם את "סוף העולם" שיתנגן לעד באוזניי עד לחורבן העולם בעיניים פקוחות בציפייה) ואלו שחיכו למר אנדרסון כמעט והתייאשו ובשני מר אנדרסון עלה (הגברת כמעט איבדה את הכרתה בנקודה זו) וביצע שירים מאלבומו החדש (מהפנט ב-"The Empress") עם טעימות מאלבומו הקודם ומסוויד ופשוט הדהים אותי עם הקול הכל כך נעים שלו שעטף את צוותא בקרירות מלטפת וכל כך נעימה. בהחלט מדובר בנקודת השיא של השבוע מבחינת ביצועים, רמה ואפילו סאונד. יחדיו אביב גפן וברט אנדרסון השאירו לי עוד חוויה שתיאורה במילים נשאר בגדר קשה, מבלבל ולא ברור אבל מלא בתחושה של נעים עמוק בפנים.

עוד שתי קטנות:
* איזה כיף לראות כרטיס נורמאלי להופעה ולא עוד קבלה עם מחיר.
* לעד יישאר הדיון לגבי איזו הופעה תהיה/הייתה יותר טובה כאשר יש שתי הופעות זהות באותו ערב אחת אחרי השניה. דעות בעד כל אחת מהאופציות יתקבלו בברכה.

ובפינת הטעימות, ברט אנדרסון בשיר "The Empress" מתוך האלבום החדש וקטעי צינור מההופעה בצילום ביתי פה ופה.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

יום שני-יאיר יונה-לבונטין 7

מי ידע שיאיר יונה לא שר?!?

הלבונטין מלא בחציו, כיסא על הבמה מוקף בארבע גיטרות שמחכות לאצבעות של מר יונה. ראיתי את יאיר מופיע בהרבה הרכבים ובאף אחד מאלה לא הורגשה טביעת אצבעותיו המוכשרות ברמה שכזו שתכין אותי לכשרון שהתפרץ ממנו באותו ערב. בקהל מעורבבים יהוא ירון, עומר הרשמן, רועי ריק, תומר רייויט (MadBliss) ועוד כל מיני חברים ומכרים של מר יונה. ההופעה התחילה ואני, אחד שקטעים אינסטרומנטאלים אינם הצד החזק שלו, מצאתי את עצמי הולך בסבך הצלילים הבוקעים מהרמקולים, נבלע בסיפורים המנוגנים על הבמה בלי מילה בחלל הלבונטין. קפצו לאירוח על הבמה יהוא ירון והקונטרבס ורועי ריק והמפוחית שנשמע יותר טוב ממה שאי פעם שמעתי ממנו וקולו רק הולך ומשתבח מאז ראיתיו לראשונה. ביחד הם סיפקו את מנת הקאברים המדויקת כפי שנרשמה על יד מר יונה. ההופעה עברה לי במהירות ואני רק ניסיתי לחשוב איך ישמע האלבום המיועד של יאיר (הקלטות מתחילות בדצמבר) אצלי במערכת ואילו רגעים בחיי ייזכו להתעטף בפריטה מענגת כל כך.

עוד שתי קטנות:
* חבל שבהופעה שכזו היו בעיות סאונד קשות בדמות רעשים סטאטיים ועיוותים.
* מסתבר שאותו עמוד מציק שנהיה כבר סימן ההיכר של הלבונטין יכול להיות לעזר רב כאשר הוא משמש כמשענת גב לשרפרף החורק עליו העברתי את ההופעה.

ובפינת הטעימות, פעמיים יאיר יונה.  "Remember" ו- "Russian Dance" פה למטה.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

כך חלף לו שבוע מרובה הופעות והפתעות. כן ירבו. תודה לכל מי שפינק והתפנק יחד איתי.
ואיפה אתם הייתם כל השבוע???

 חודש שלם לא כתבתי,התפזרתי לי לכל עבר. מבחנים,עבודה,לימודים ומחשבות על שטויות הביאו אותי לחוסר כתיבה פושע. אז קודם כל תודות: לכל אלו ששלחו מיילים,הגיבו,שאלו,עודדו,צעקו ואיימו כי רק ככה הצלחתי להושיב את עצמי ולחזור לעניינים.

שינויים קלים בבלוגיה. הפוסט הזה כפי שתראו אינו מתחיל על פי מיטב המסורת אלא ישר קופץ לעניינים שהצטברו אצלי בחודש האחרון ונשפכים לכם כאן לפניכם (שאני אומר נשפכים אני מתכוון לכמויות שטרם נראו,יותר מ-50 אייטמים וכמות לינקים שתספיק לכם לחודש). זאת ועוד,מדור "ארועי השבוע בכץרה" נפל חלל עקב העובדה שמלאכת העדכון שלי לא מתבצעת כראוי ולכן כל שנותר לי לעשות בעניין הוא להפנות אותכם למקומות ברחבי הרשת שיעזרו לכם להתמצא.(פורום מוזיקה ישראלית ב-Ynet,אטמי אזניים ועכבר העיר הם רק חלק). מדור "כץת טעימות" משנה כיוון ויעלה כפוסט עצמאי עם המלצות ולינקים להורדה ברגע שיהיה לי מה לחלוק איתכם (יש לי כבר מה לחלוק,אני פשוט בונה את המתח). כמו כן אני אשתדל להעלות את תדירות הכתיבה,מה שאומר שפוסטים נוספים בתצורות שונות יעלו ככל העולה על רוחי (כמה מהם כבר מתבשלים להם) ועליכם מוטלת האחריות לחזור לבקר פה לעתים יותר תכופות.

תקראו,תהנו,תגיבו ותכתבו כי עם כמה שאני נהנה לכתוב ולעשות,ההנאה מוכפלת כשאתם נהנים ואני יודע מזה. ואל תשכחו להמשיך לשלוח לינקים לכל שטות שעולה על רוחכם בכל שעה של היום או הלילה.

שבו בנוח,תרגעו,זה הולך להיות ארוך. (משרד החינוך,המדע והמין ממליץ לקרוא את הבלוגיה בחלקים לאורך מספר ימים על מנת למנוע משהו כלשהו שנגרם ממה שאתם עושים לא נכון,תהנו)

כל התמונות בפוסט הזה מתנת הפליקר של Orlyko שבו אתם מוזמנים לבקר,לראות ולא לגעת.

 תודה נוספת מוקדשת  ל"מישהי מפעם" על תרומתה לעריכת פוסט עמוס זה

(המשך…)