"למכירה. נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו"

את הסיפור הזה (כן, סיפור) כתב ארנסט המינגווי אי שם בשנות ה-20 של המאה הקודמת ולאחר מכן יתאר אותו כסיפורו הטוב ביותר אי פעם. אבל נחזור לסיפורים קצרצרים אחר כך.

לא חסרות כתבות ומאמרים שבאים להציג את הידרדרות תרבות הקריאה, הכתיבה והשפעתה של המילה הכתובה על היושבים בציון (בדרך כלל בדגש על חומרת הבעיה בחתך האוכלוסיה הצעירה אך לא רק). במיוחד בתקופה זו בה אל מול הגאות העולה של תוכניות הריאליטי, המתאפיינות בהעלאת סף הרגש לרמות קיצוניות עוד יותר, מתקיים שבוע הספר בנוכחות דלה, ללא ההתייחסות הראויה מצד כל שכבות וסוגי האוכלוסיה ותופס גוון של יריד שמתקיים לצורך פירסום רבי המכר המובילים ותו לא. את כוחה של המילה הכתובה בשבילי קשה לי לתאר בפוסט בודד זה אך לאחרונה נתקלתי בכל מיני כתבות, אירועים ושירים שגרמו לי לחשוב על הנושא שוב ושוב ובליל מחשבותיי מוצג לכם כאן.

בין אם זה החיבור בין המוזיקה לשירה הכתובה שנפוץ כל כך בתקופה זו במקרים כגון אלבומו של מיכה שטרית  "אלמליח-לרוז-שטרית" שמביא את מילותיהם של ר' יהודה הלוי, ר' ישראל נג'ארה וקטעים מפרקי אבות, שבע ברכות ועוד או אלבומם המעולה של ברי סחרוף ורע מוכיח "אדומי השפתות" שהלחינו  את שיריו של אבן גבירול ואשר מצורף אליו ספרון יפיפה המספר על שירתו של אבן גבירול וכולל פרשנות לשיריו ותמונות מחייו ואשר עומד כרגע בראש מצעד מכירות האלבומים ברחבי הארץ וזאת למרות הטקסטים המורכבים של אבן גבירול. ספק אם שני אלבומים אלו יכלו להתקיים בכל שפה אחרת ולהחיות את השירים מתקופות עבר אל תוך זמנים מודרניים אלו ולהפוך לאלבומים מוצלחים של אמנים מוכשרים אשר נמצאים במרכז העשייה המוזיקאלית בארץ ולא צלילי נישה למבינים בלבד.

אינני יכול לחשוב על חיבורה של המוזיקה לכוחה של המילה הכתובה מבלי להתייחס לפרויקט "אחד חלקי אחד" הנהדר בו חברו יחידו חברי להקת "דבק" ומור שטייגל אל מילותיו של ערן בר גיל בטרילוגיה שהחלה באלבום "אחד חלקי אחד" שבו הולחנו שירים מספר השירים המצורף של בר-גיל המשורר/סופר אשר עומד כספר שירים בפני עצמו ואף המילים אשר הורכבו לכדי שירים הם חיבור של מקטעים רבים ושונים מיצירתו של בר גיל אשר רוכזו לכדי סיפור אחד המסופר בחלקים. חלקו השני של הפרויקט, "ברזל", אשר הורכב מאלבום אשר נושא את השם וכן מספר נפרד פרי עטו של בר גיל אשר בו הורכבו השירים באלבום מהסיפורים אשר בספר אשר יוצרים תחושה בה קריאת הספר מגרה את אוזנו של הקורא לשמיעה חוזרת של הצלילים הבוקעים מהאלבום ואילו שמיעת האלבום דוחפת את המאזין ללכת ולקרוא את הסיפור המדובר אשר מסתתר מאחורי המשפטים המדהימים שהולמים באוזן. 

תמיד חיפשתי, תמיד התרגשתי , מהיכולת של משוררים, תמלילנים וכותבים ליצוק משמעות גדולה כל כך לתוך כמות כה קטנה של מילים. אותו משפט שאומר כל כך הרבה מבלי להגיד שום דבר מפורש, פתוח לפרשנות אישית ונהפך לאישי עוד יותר בזכותה. והנה נתקלתי בדיון שנערך בין כמה אמנים עכשווים בו הועלתה נקודה שדווקא הדור הצעיר, אותו אחד המתואר כמכור לאינטרנט ותוכניות ריאליטי, רווי אלימות, נטול דרך ארץ, חסר ערכים, ללא חיבור לעבר, למקורות, לספרים, לשירה, פרוזה, מוזיקה, לכל מה שנתפס כתרבות, הוא זה שייקח את השירה, בכל צורה מודרנית בה תתגבש, לרמה גבוהה יותר, לפרץ משוררים שטרם נראה בעבר. ואתם תשאלו מדוע???

אותו דור מדובר, מבוקר, מתנהל בימים אלו תוך כדי תימצות חוויות גדולות, רגשות עצומים ומציאות יומיומת לכדי מספר תווים קטן. אם זה בהודעת SMS לחברה, עדכון חשבון הטוויטר או הוספת שורת מחץ לחשבון הפייסבוק, הילדים האלה "נאלצים", מנסים, רוצים ויודעים היום לרכז דברים גדולים במספר מילים קטנות והרי זהו כוחו של משורר. להעביר חוויה, תחושה או תמונה רווית פרטים במספר קטן של משפטים הניתנים לפרשנות אישית אך בעלי אופי ודעה ייחודים משלהם.

לאחרונה הוכרזו זוכי תחרות הסיפור הקצרצר שערך מפעל הפיס. בתחרות זו היה על המשתתפים לשלוח הודעות טקסט עד 140 תווים ובה מסופר סיפור קצרצר. יותר מ-11 אלף סיפורים קצרצרים הגיעו אל חבר השופטים אשר היה מורכב מאנשי ספרות, אקדמיה, עיתונות ועוד ובחר את הזוכים או במקרה דנן, הזוכות. שני המקומות הראשונים שייכים לכותבות אשר זהו לא תחום עיסוקן וכל קשר לעולם הכתיבה הוא מיקרי בהחלט ולמרות זאת יצרו יצירות מדהימות אשר מגלמות בתוכן את היכולת להביע וליצור תמונה כוללת המלווה ברגשות, צבעים, צורות, עבר, הווה ועתיד במספר מועט של מילים. הנה הן מוגשות לכם כאן לשיפוטכם והנאתכם ונתחיל מהמקום השני:

"סבא לא זוכר את הילדות בפולין
 גם לא את המלחמה
הוא שכח כמה הוא התרגש כשהוקמה המדינה
ואיך בכה ביום שהפציצו את יד ושם.
אלצהיימר."

 והקצרצר הזוכה:

"מה בשבילך אבאל'ה?
שאל אותו החציליונר בשוק
מפשיטו באחת מהחיוך שכיסה על החלל הפנוי, המת
הגדל בבטנו מאז ראה את תוצאות ספירת הזרע שהגיש לו ד"ר מן"

אז מה בעצם אני רוצה להגיד? אני לא יודע אם באמת גדל בימים אלו דור גדול של משוררים או לחילופין האם המצב בארץ  בכל הנוגע לשירה ולמשמעותה של המילה הכתובה עגום כפי שמתואר לעיתים באמצעי התקשורת. אני כן יודע שאיפשהו בחיבור בין השפה העברית, התרבות העכשווית והמוזיקה, קיימות המון אפשרויות למשוך ולגרות את המחשבה של כל אחד ואחת מאיתנו להינות מהמילים בכל פעם מחדש ובצורה מעניינת ושונה מזו שקדמה לה. אם זה על ידי אמן חדש ששירתו ערבה לנו ודוחפת את המאזין לחיפוש אחר מילותיו וכתביו של אותו אמן, תחרות SMS כמו זו שתוארה קודם לכן או שילוב בין סיפור למוזיקה לסרט כפי שמתוכנן להיות חלקו השלישי של פרויקט 1:1. רק על ידי חשיפה תקשורתית גדולה של אלו תינתן הזדמנות אמיתית לאנשים להכיר ולהתחבר לכוחה של המילה שאין אף מילה כדי לתאר את כוחה.

שיר הערת שוליים - נתן אלתרמן

בכלל אפשר שרק מתוך הרגל
(ועקב מידה של זחיחות דעת)
אין השירה שואלת אם באמת תמיד שווה היא את החקר והעיון
בכל דיבור שהיא אומרת

אולי ראוי להם לא לדבר בה ברעדה
כאילו בכל קוצו של תג ובכל שינוי גירסה או מחיקה
בוראה היא עולמות או מחריבה אותם חלילה

יש, יש מקרים בהם כמו בוראה היא יש מאין והיא עולם מלא
כן, יש מקרים, וזאת דווקא בזמן שהיא כמעט שוכחת מה היא
בזמן שהמבנה או המקצב אשר לבית או משמעות האותיות-הקוליות, אינם העיקר
בזמן שהיא כולה עיניים או פה צועק, או דם אוהב, או פחד
או זרועות חובקות וחזקות ואמיצות, או ציפורניים נאחזות או כס משפט בראש חוצות
ישנן שעות שהיא כזאת

אבל מחוץ לכך ופרט לכך
ראוי להתייחס אליה ביחס מפוכח

(עקב תקלה טכנית, הפוסט התפרסם ללא כותרת ובכתובת שגויה. הכל תוקן הכל תקין הכל פיקס)

לפני שנה וכמה ימים כתבתי פוסט ששמו "שממת עולם, דממה של סוף". תחילתו של הפוסט, במתכונת העבר של הבלוג, עסקה באמן או להקה מסוימים, וזה הספציפי נכתב על גבריאל בלחסן. בעצם, הוא נכתב עליי, ערב לפני יום ההולדת שלי, על מה שעבר בראשי ועל תקופה אחרת שבה לא היה שקט. והנה חלפה לה שנה ולא חגיגות יום ההולדת שלי ולא של הבלוגיה שהתקיימו בשבועות האחרונים אוזכרו או נחגגו פה ועדיין גבריאל מתנגן לו ברקע, חוזר ועולה לו שוב בימים ובלילות ובתפילות בלי דרך. קראתי לפני מספר ימים את חוויותיה של מישהי מהופעה של בלחסן אשר הסתיימו בתהייה כיצד אנשים יכולים לקבוע תוכניות לאחר הופעה של גבריאל בעוד היא נאבקת בלגלגל את עצמה, שבורה ומרוסקת, אל מיטתה, אל מחשבותיה. למרות המזוכיזם שבדבר, רציתי להתחלף איתה באותו רגע. אז במקום לחגוג את האירועים שאוזכרו קודם לכן, נחגוג שנה לתקווה שבלחסן יחזור להופיע, שהאלבום החדש יראה אור ועד אז נהנה מכל הטוב שבא אלינו ועלינו. מאסף ארליך, מאביב גדג', מברי, אביתר, רונה ושאר האנשים שסבלם, אושרם וכישרונם העצום גורם לימים שלי לעבור יותר בכיף וללילות להסתיים עם חיוך ותקווה שמחר, גם מחר, יהיה בסדר.  תיהנו.

K אסף ארליך חוזר להופיע אחרי הפסקה ארוכה. זה יקרה ביום שישי הבא, 12 ליוני, בלבונטין 7 תל אביב. אני חושב שזו אחל'ה דרך לפתוח את מקבץ הכץה הזה.

K אביב גדג' סוף סוף משחרר סינגל ראשון מאלבום שאני כל כך מחכה לו (מישהו הבטיח סינגל ראשון אחרי פסח, אנחנו עוד נתחשבן על זה). "עיר בלי זיכרון" הוא בהחלט מנה ראשונה ראויה לאלבום שעתיד להיות עמוס ברגעים מעולים וזאת לפי החוויות מההופעות של אביב.

K ראיון אישי ומעולה עם עמיר לב התפרסם בבלייזר של החודש. לא רק מוזיקה אבל הרבה מאוד יצירה והרבה עמיר לב יש בתוך הראיון. כל משפט שהוא אומר נשמע לי כמו התחלה, אמצע או סוף של אחד מסיפוריו ששמעתי כל כך הרבה פעמים. רגע לפני סוף הראיון עמיר לב אומר בצורה כל כך אופיינית להתנהגותו, להופעותיו ולשיריו "יש משהו מסוכן מאוד בהתבסמות של אמן מעצמו…ויש משהו בריא מאוד בלקום בבוקר וללכת לעבודה." איזה מזל שיש לנו אותו.

(המשך…)