שבוע סוף
יום שבת, 22 בנובמבר, 2008
שבוע עמוס בכל טוב בלילות והרבה דברים מציקים ביום עבר עלי בשבוע שעבר. סוף סוף הצלחתי למלא את חלל ההופעות החדש שנפער אצלי עקב השהות הארוכה/קצרה (תלוי את מי שואלים) באיזור המזרחי של כדור הארץ בין פרות קדושות וטיילים קצת פחות קדושים. אלי רוזן, עמית ארז ועמיר לב, אביב גפן וברט אנדרסון ולקינוח יאיר יונה הם אלו שאחראים על מצב הרוח המרומם שליווה אותי בשבוע שעבר. והנה סיפורם וסיפורי שלי.
יום ראשון-אלי רוזן-לבונטין 7
לפי המנטרה של "נותנים לך כרטיס חינם, סתום ת'פה ולך להופעה" (המון תודות לאחת שתמיד מעלה חיוך על שפתיי) מצאתי את עצמי אחרי יום עבודה מתארגן בזריזות ועף לכיוון הלבונטין. אלי רוזן, ראיתי אותו בחגיגות של Anova אי שם מתישהו בברזילי. אז הוא עלה ראשוןן אם אני לא טועה, לבד עם הגיטרה בעוד הקהל עדיין מתארגן לו בניחותא. כמה שירים לאחר מכן הוא כבר לא היה ולא השאיר אחריו אפילו זכרון קטן למשהו מעניין. אבל הפעם בלבונטין היה מדובר בהופעת הרכב. ואיזה הרכב מעולה זה היה. יאיר יונה (אליו עוד נגיע בהמשך) על הבס, איסר טננבאום המעולה (שמאז חיבתי החדשה למתופפים, תפס מקום של כבוד בצמרת התיפופיה) ואיתי זנגי על החשמלית ועל עוד כמה דברים. שלושתם ביחד היוו עטיפה נוצצת ומעולה לרוזן במשך כל ההופעה. אבל גם זה לא הספיק.
רוזן הוא פשוט לא פרפורמר טוב, לפחות בינתיים. הוא נשמע דומה מידי להרבה דברים טובים (בראשי שמעתי את איתי בלטר, שלומי שבן ואביב גדג' בגירסה לא טובה שלהם). אולי זו ההתרגשות שהלכה והתמעטה ככל שההופעה התקדמה או אולי זה משהו שעצור ברוזן. היו רגעים שרציתי שיצעק, שבמילים שלו ישמעו את הרגש כשהוא שר את הטקסטים התל אביבים שלו שמספרים מעשיות ולא מגיעים לשום מקום (לעיון בכתיבה אורבנית-תל אביבית ע"ע אסף ארליך).
ההופעה הסתיימה וגם הפעם למרות ההרכב והלחנים המצוינים, רוזן ירד ולקח איתו את הצלילים, כמעט כאילו לא היה.
עוד שתי קטנות:
* אנובה כבר פיתחו לעצמם שם בהחתמות של אמנים שמאחוריהם יש כבר לקט מאמינים (גם אם לפעמים קטן אך איכותי. ראה עמית ארז, אטליז, רות דולורס וייס ועוד). לא ברור החיבור בין רוזן לאנובה וכנראה רק לקוטנר ויונה שות' התשובות.
* למרות ההרכב, הביצוע הכי מרגש של הערב היה קאבר לשיר "גשם" (מילים ריימונד קארבר, תרגום עוזי וייל) שרוזן ביצע לבדו על החשמלית מלווה באפקטים וריפים חוזרים שקטונתי מלהסבירם אך יצרו יחדיו רגע אחד של יופי בערב הזה.
ובפינת הטעימות, אלי רוזן מבצע את אותו "גשם" שנשאר אצלי בראש מההופעה.
יום חמישי-עמית ארז מארח את עמיר לב-פסטיבל הפסנתר-סוזן דלל
כל הסיפור נמצא בכותרת. עמית ארז, הוא ולא אחר, מארח את עמיר לב בפסטיבל הפסנתר העשירי. מי היה מאמין? עבר כבר הרבה זמן מאז ששמעתי את עמית לראשונה. אינספור הופעות שלו שהייתי בהם מהצוזאמן התל אביבי עד לסינדרום הירושלמי ולמופע ההשקה בבארבי תל אביב. והנה אני לפני הופעה של עמית בפסטיבל הפסנתר בסוזן דלל מסתובב בין כל האנשים שהגיעו אחרי יום עבודה, מחויטים בעדינות, בדרכם להופעה כזו או אחרת באווירה שתתואר בערב פסנתרי אחר כ"מסריח פה מקולטורה" (באווירה מחויכת). אולם מלא, עמית עולה בלבוש שחור ואלגנטי כמי שאולץ להתלבש בהתאם לאירוע, כמעט רועד מהתרגשות שהובילה להתחלת ההופעה פעמיים בגלל טעות בשיר הראשון. לקול מחיאות הכפיים התחיל עמית שוב ומשם והלאה הייתי צריך לעצור לעיתים, להסתכל מסביב ולשחרר את הלחיים שהיו כבר מקובעות במצב מחויך. הקהל מהופנט. מהופנט מעמית, מהופנט משירה שקד על הפסנתר שהפיחה חיים חדשים בשירים ששמעתי כל כך הרבה פעמים, מהופנט מיהוא ירון שכבר עיפתי מלדבר בשיבחו ומיעל שפירא על הצ'לו שלקחה על עצמה את הסולו המענג של "Highways" שהפך את השיר למרגש יותר מכל הפעמים ששמעתי אותו. והיה גם אחד, עמיר לב, שעלה וגרם לעמית לשיר בעברית ולי להיזכר בהקלטות מוקדמות של עמית כשהוא עוד שר בעברית ולרצות לשמוע עוד מעמית בשפת הקודש. ביחד הם ביצעו מספר שירים של עמיר לב שזרקו אותי לכל מקום באולם עד למלחמת הסולואים על האקוסטית שביצעו עמית@עמיר. שילוב הקולות שנראה מוזר בתוכניה היה מעולה ואני רק רציתי שזה לא יגמר. אבל זה נגמר, לקול תשואות הקהל, חלקו הלא מבוטל עומד ומריע לאמן אינדי ישראלי ששר באנגלית, שלא מושמע כמעט באף תחנת רדיו מרכזית, שהתחיל מכלום וחרש את הארץ בהופעות סולו ושבסיום הערב עמד, הסתכל על הקהל ולא האמין. גם אני לא האמנתי, אבל הייתי שם.
עוד שתי קטנות:
* מפגשים מקריים עם מכרים לאחר ההופעה הניבו את אותו סיכום, "אין לי מילים לתאר" אמרו כולם וצדקו.
* גם הפעם ביצע עמית את "Wish i could make it a story" בגירסה הבועטת והחדשה שלו כאשר יהוא אמון על האיצבוע הווירטואוזי על הקונטרבס. מתי כבר אנובה ישחררו את הגירסא לקהל הרחב.
ובפינת הטעימות, "Appollio" של עמית ארז. על הפסנתר, שלומי שבן.
יום שבת-אביב גפן וברט אנדרסון-פסטיבל הפסנתר-סוזן דלל צוותא
התארגנתי, התלבשתי, נסעתי, אספתי את הגברת, הגענו לסוזן דלל, איפה ההופעה? לא פה. מה?!?! צוותא!!! קדימה לאוטו, חניה מהירה, סיגריה לפני ההופעה וקדימה נכנסים. הרבה בילבול עטף את הערב הזה וגרם לי להגיע למקום הלא נכון בזמן הנכון ולמקום הנכון כמעט בזמן הלא נכון. אבל הגעתי והתמקמתי לי בשורה השנייה, כמעט באמצע, מספיק קרוב בשביל להרגיש את חום הנרות מהבמה, לראות כל תו בפנים של העומדים על הבמה ולשמוע כל תו מנוגן מכל כלי על הבמה. ההופעה שהייתה הארוע המרכזי (מפאת גודל, מעמד ונוכחים) הכילה בתוכה שני צדדים שונים שלכל אחד מוקדש חלק אחר באהבתי המוזיקאלית. מצד אחד אביב גפן, שבחלוף השנים עדיין מצליח להחזיר אותי לגיל הטיפש-עשרה והרהורים על החיים, אהבות וכל מה שביניהם. נכחתי במספר הופעות פסנתר אינטימיות של גפן שלמרות כל גינוני אור הירח, האיפור, הקול המזייף והנרקיסיסטיות הלא נגמרת (רגע קומי/דרמטי נרשם כאשר אביב שיחרר הודאה שברט יותר מוכשר ממנו בהצגה שלו לפני העליה לבמה) תמיד תישמר לו פינה בלב בגלל המילים שהן רק שלו שמדוקלמות על ידי ללא רצון בצורה אוטומאטית, כאילו לא יוצאות מהפה אלא מאיזה חלל שנפתח רק אצלו. ומצד שני ברט אנדרסון שבגלגולו הקודם בסוויד לא הצליח לחדור לי מתחת לעור התוף אבל מאז אלבום הסולו הראשון שלו והביקור הקודם שלו בזאפה הצליח להיכנס לרשימת ההשמעה לזמנים קשים שלי. ההופעה התחלקה לשני חלקים כאשר בראשון אביב נתן את הטון בשירי הסולו שלו (הייתי מוותר על הביצוע ל"אור הירח" ושומע עוד פעם את "סוף העולם" שיתנגן לעד באוזניי עד לחורבן העולם בעיניים פקוחות בציפייה) ואלו שחיכו למר אנדרסון כמעט והתייאשו ובשני מר אנדרסון עלה (הגברת כמעט איבדה את הכרתה בנקודה זו) וביצע שירים מאלבומו החדש (מהפנט ב-"The Empress") עם טעימות מאלבומו הקודם ומסוויד ופשוט הדהים אותי עם הקול הכל כך נעים שלו שעטף את צוותא בקרירות מלטפת וכל כך נעימה. בהחלט מדובר בנקודת השיא של השבוע מבחינת ביצועים, רמה ואפילו סאונד. יחדיו אביב גפן וברט אנדרסון השאירו לי עוד חוויה שתיאורה במילים נשאר בגדר קשה, מבלבל ולא ברור אבל מלא בתחושה של נעים עמוק בפנים.
עוד שתי קטנות:
* איזה כיף לראות כרטיס נורמאלי להופעה ולא עוד קבלה עם מחיר.
* לעד יישאר הדיון לגבי איזו הופעה תהיה/הייתה יותר טובה כאשר יש שתי הופעות זהות באותו ערב אחת אחרי השניה. דעות בעד כל אחת מהאופציות יתקבלו בברכה.
ובפינת הטעימות, ברט אנדרסון בשיר "The Empress" מתוך האלבום החדש וקטעי צינור מההופעה בצילום ביתי פה ופה.
יום שני-יאיר יונה-לבונטין 7
מי ידע שיאיר יונה לא שר?!?
הלבונטין מלא בחציו, כיסא על הבמה מוקף בארבע גיטרות שמחכות לאצבעות של מר יונה. ראיתי את יאיר מופיע בהרבה הרכבים ובאף אחד מאלה לא הורגשה טביעת אצבעותיו המוכשרות ברמה שכזו שתכין אותי לכשרון שהתפרץ ממנו באותו ערב. בקהל מעורבבים יהוא ירון, עומר הרשמן, רועי ריק, תומר רייויט (MadBliss) ועוד כל מיני חברים ומכרים של מר יונה. ההופעה התחילה ואני, אחד שקטעים אינסטרומנטאלים אינם הצד החזק שלו, מצאתי את עצמי הולך בסבך הצלילים הבוקעים מהרמקולים, נבלע בסיפורים המנוגנים על הבמה בלי מילה בחלל הלבונטין. קפצו לאירוח על הבמה יהוא ירון והקונטרבס ורועי ריק והמפוחית שנשמע יותר טוב ממה שאי פעם שמעתי ממנו וקולו רק הולך ומשתבח מאז ראיתיו לראשונה. ביחד הם סיפקו את מנת הקאברים המדויקת כפי שנרשמה על יד מר יונה. ההופעה עברה לי במהירות ואני רק ניסיתי לחשוב איך ישמע האלבום המיועד של יאיר (הקלטות מתחילות בדצמבר) אצלי במערכת ואילו רגעים בחיי ייזכו להתעטף בפריטה מענגת כל כך.
עוד שתי קטנות:
* חבל שבהופעה שכזו היו בעיות סאונד קשות בדמות רעשים סטאטיים ועיוותים.
* מסתבר שאותו עמוד מציק שנהיה כבר סימן ההיכר של הלבונטין יכול להיות לעזר רב כאשר הוא משמש כמשענת גב לשרפרף החורק עליו העברתי את ההופעה.
ובפינת הטעימות, פעמיים יאיר יונה. "Remember" ו- "Russian Dance" פה למטה.
כך חלף לו שבוע מרובה הופעות והפתעות. כן ירבו. תודה לכל מי שפינק והתפנק יחד איתי.
ואיפה אתם הייתם כל השבוע???
