הפוסט הבא נכתב ביום גשום, ימים ספורים לאחר הפסטיבל. סופהשבוע החמים התחלף בימים קרירים ובבריזה מצוינת (ובריח של גשם טרי!). כבר יומיים שיורד גשם ואני יושבת במרפסת הבית שלי ורואה פרקים של "עקרות בית נואשות" ו"נמלטים" וקופאת מקור. לא נורא, אני מתכרבלת בשק"ש המצוין ששירת אותי נאמנה באינדינגב. כמה קר היה שם בלילה. הספקתי לשכוח מה זה כשהשיניים נוקשות. הסופ"ש החמים והנעים היו רצוף עבורי רעידות נפשיות קלות וכבדות כאחד, ועכשיו, אחרי כל זה, עם בוא הגשם, אני יכולה להרשות לעצמי להירגע ולתת לעצבות להישטף ממני קצת.

הגענו לאתר באדיבותו של הדר היקר. למזלנו לא היו לנו לא בעיות כרטיסים ופקקים שהיו מנת חלקם של רבים מבאי הפסטיבל. התברכנו (תודות לזוהר ב.). ההפתעה הייתה שאתר הקמפינג היה עמוס אוהלים לעייפה, כל מטר רבוע התהדר בשני אוהלים ובמקרים קיצוניים אף הסתפחה לשני האוהלים גינה, להלן, שטח אדמה יקר, עליו נפרסה מחצלת ענק ששימשה למנגלים ולמשחקי טאקי.

אני.. אני יש לי בעיה עם צפיפות. זה מביא לי חררה. מצאתי את עצמי בלילה מגיעה לאכסניה נטושה בקיבוץ הסמוך, ועל כך בהמשך.

הגענו בסביבות שתיים בצהריים לערך. פספסתי את גורביץ' הזמיר ולצערי הרב עד מאוד גם את אנטיביוטיקה שקיבלה מיקום מבעוסי לגמרי בליין-אפ, על הצהריים בשישי. קראתי עליהם שהם להקה אפלה, ממשיכי דרכם של הקליק. חבל, אבל היום והפסטיבל עוד היו רחוקים מלהסתיים.

אחרי התארגנות קלה במתחם, שתיית סנגריה באוהל של בועז (יא אללה המשקיעים האלו שבאים עם שתיות, קוקטיילים, ויסקי, מיליון בקבוקי מים ואוכל. שמוליק, אהלן) הלכתי לחפש את עצמי מול הבמה המרכזית. בדרך חלפתי על דוכן פיתקית המבורך (מספרים שנמכרו המון דיסקים, הידד), על דוכן של חולצות מעולות, כולל החולצה הרשמית של האינדינגב (אזלו כבר לקראת סוף היום הראשון!!) וכמובן על הבר (ג'יימסון ב-20 ש"חים, גם אליו נגיע).

מרוב הסאטלה, אל תהרגו אותי (נשבעת, לא עישנתי כלום) פספסתי את רועי ריק. מי יושב באוהל כשרועי ריק מופיע. אבל אני לא טרחתי להתעדכן בסדר ההופעות. עכשיו, רועי ריק הוא אחד האנשים האהובים עליי. אחד המוזיקאים שעושים לי נעים בפופיק, אחד האנשים שמוקפים בהילת שמחה סביבם, לפחות כשהם מופיעים. אוהבת כאלו. שמחה כשאני מקבלת למייל את הפוסט של ה"קולקטיב" הכולל עדכוני חדשות ופוליטיקה (זה טוב לי, אני לא רואה חדשות ולא קוראת עיתון), כתיבה חכמה ורהוטה משובצת בפניני הומור וכמובן עדכונים על ההופעות של עידן רבינוביצ'י, של רועי ריק בעצמו ושל הקולקטיב המהולל. על הפספוס של ההופעה שם אני מלקה את עצמי, ומי שפוגש אותי בימים הקרובים מוזמן לתת לי פלאק לפנים.

ההופעה הראשונה שראיתי היתה של "Mad Bliss". אני לא זוכרת כלום מההופעה הזאת. אני מדגישה, שוב, אני עדיין לא שותה. מאד בליס במדבר זה אידאלי. יש לקול של תומר, הסולן, מידות התרחבות ורחיפה אדירה על חולות הנגב.

ההפתעה של הפסטיבל היתה מבחינתי יהוא ירון. הבחור השקט הזה שמתחבא מאחורי הקונטרבס שלו ליד הפסנתר של רות דולורס ומוסיף מדי פעם פם-פם-פם ברקע, דפק הופעה מרתקת ולא צפויה בעליל. אחרי שיר אחד בלבד בליווי הלהקה והקונטרבס, זנח יהוא את הקונטרבס בצד, והופיע רק עם מיקרופון. ציפיתי ממנו לשירים יותר רומנטיים אולי, למשהו יותר מלודי, שקט כזה, בלדות קורעות לב. אבל ההופעה היתה קצבית, יהוא רקד, ולצערי התאורה היתה מחורבנת, כך שלא יכולתי לתעד את המאורע בצורה ראויה אבל זה לא גרע מההנאה וההפתעה מההופעה המעולה הזו. קיצור, בלי בלבולי ביצים מיותרים, דחוף ללכת לראות את ההופעה שלו.

חברי "Pits" היקרים הולכים ומשתבחים מהופעה להופעה ומתהדרים במתופפת יפיפיה כטליה פרי (שהסתבר לי אחרי הפסטיבל שהיא חברה גם באייפרונס שהופיעו בבמה האקוסטית. שוב, להרביץ לעצמי שהפסדתי) שהולכת ומרוויחה עם הזמן נוכחות חזקה עם קול שהיה פעם עדין ונשמע בקושי, והיום מורגש היטב ומעמיק יותר ויותר.

פה כבר הגיע הויסקי. הוא היה מצוין. כל כך מצוין שהוא פירק לי את המעיים.

קפץ לי הלב כשראיתי שיש פסנתר. אני דמיינתי לי את ההופעה של רות דולורס כמו אז בכפוסתא בפלורנטין, רק יהוא וקונטרבס ורות ותוף מרים. וזה היה מספיק. וזה היה מקסים. אבל פה היה גם פסנתר. יש בה משהו, שעוד לפני שהיא שרה.. אני לא יודעת, או שזו העדינות שלה, או שיש בה משהו שנשפך החוצה ואני לא יודעת מה זה בדיוק, אבל זה גורם לי לבכות. זה גורם לי לבכות ברמות שאני לא יודעת מה הכה בי. זה ממלא אותי באהבה. זה עושה לי תחושה שמבינים אותי. מתחשק לי לחבק אותה ולהגיד לה שאני אוהבת אותה. מתחשק לי להתפרק ולהתרפק עליה. אני חושבת שאני יודעת מה זה. זה הטוהר שלה. זה ההריון שלה.

אחרי "קיץ" ו"I love this blue life of mine" שמרחו אותי על הרצפה כבר לא ראיתי שום דבר. העיניים שלי התחילו לטבוע, ומזל שמיכל בדיוק באה, כי יכולתי להתייפח לה על הצוואר דקות ארוכות מאוד. אולי עד סוף ההופעה של רות. 

אחרי רות עלה גבע אלון שהופיע בתוך מסך עשן (רבאק, באף הופעה לא היה כל כך הרבה עשן) ועשה את מיטב להיטיו האקוסטיים. ("In my head", לשמוע ולחתוך ורידים) אני לא ממשיכה להלל כעת את גבע אלון. בשעה זו ניסיתי לייבש את הדמעות מההופעה של רות וכבר הייתי אפופה לא רק בעשן אלא גם באדי ויסקי כבדים. היה מדהים כרגיל, לא הגיוני כרגיל, מפחיד ומרתק כרגיל. הנגינה שלו מפילה אותי לקרשים (להרחבה בנושא).

אחר כך עצבות כבדה נחתה על שפחתכם. זו מצאה את עצמה נודדת מכאן ולשם, שוקלת את צעדיה. מחפשת מזור לנפשה ומזון לגופה. הדוכנים של האוכל היו לא רעים בכלל. איש עם נוצות בשיער מכר קופונים לרעבים (ארוחה ב-25, פיתה עם לבנה או פיצה מהממת ב-15). הלכתי על ארוחה. אורז עם פויקה. היה טוב. ישבתי ואכלתי בחברתו של כלב שישב לידי על מזרון זרוק. נוודים הצטרפו אליי גם. אלו היו הרגעים המוזרים ביותר בפסטיבל. שלושה אנשים שלא מכירים אחד את השני (וכלב) יושבים ואוכלים ושותקים, מעשנים כל אחד סיגריה ומתחפפים לבסוף כל אחד לדרכו. מרחוק נשמעו זעקותיו של גלעד כהנא שאיים להתאבד והתלונן על זה שאין לו סקס כבר 18 חודשים. הוא הצחיק אותי כשהדמעות המשיכו לזלוג לי, כמו שאני תמיד אומרת, אחת- אחת, זוגות ושלשות שהופכות לנהר. לא מצאתי את עצמי מול הבמה עד ההופעה של הפקינז הטיבטי (קרדיט לכלבת היהלומים), הלא הוא אסף אבידן.

יש לי בעיה איתו. למה? או. מעבר לתספורת הבואש, שאיתה דווקא די הסתדרתי בהתחלה, בהופעה הראשונה שלו שראיתי, החימום למוריסי, הייתי די בשוק. הפרצוף שלו במסך היה די מגניב, התספורת שלו היתה מעניינת והקול שלו משך אותי באוזניים. עם המוג'וס הוא בכלל נשמע אמריקה. השירים התיישבו לי אחלה באוזן. אממה, עם הזמן, אחרי "חוצמזה 2″, אחרי כל הבלאגן שהוא עשה ברדיו ואחרי כל האוהדים המטורפים שלו (שקנו, אגב, המוני דיסקים שלו בדוכןן של פיתקית, שמכר גם דיסקים של אמנים אחרים שהופיעו בפסטיבל. אני יודעת, כי שרצתי שם) השטיקים שלו כבר נהיו לי שחוקים. העוויות של הקול התחילו לעצבן. תשיר רגיל, יש לך קול מצוין. כל האנחות והאנקות הג'ניס ג'ופליניות שלו מביאות את הסעיף, והמוזיקה שלו התחילה לטחון לי, ורק חיכיתי שייגמר כדי שאהוביי היקרים - הלא הם הפיקוקס + הגיישות יעלו כבר. רק שאז נהייתה הפסקת חשמל, והוא סוף סוף נדם. אלא מה, כשהחשמל חזר, הוא עלה לסיים את ההופעה. לדעתי הוא הופיע שעתיים, אלא אם כן תחושת הזמן שלי השתבשה קשות עקב עצבים וציפייה לפסיכופטים האהובים עליי. 

אוי אבל כשגיישה עלו. ליסטן חביבי… הטריט של הערב. בשלב זה כבר הייתי מאושרת למדי, הדמעות יבשו, החיוכים התפזרו לכל עבר והידיים הונפו באוויר. גיישה והפיקוקס עשו הופעה משותפת, שקצת התפזרה לי, כי כל להקה עשתה שיר לסירוגין, התערבבות מוחלטת עד קבלת שייק משגע - הפלסטיק פיקוקס, שהוביל לשיר המעולה "Blank" . שיר רצחני, יוחזר לאלתר להופעות של הגיישות. ירון מהפיקוקס התגלה כזמר מצוין ופרפורמר עוד יותר מצוין בלי הבס שלו. זו היתה ההפתעה השניה של הפסטיבל. ובכן, הפיקוקס עלו עטויים במסכות של חזירים וחיות אחרות, והאיש עטוי המסכה שאני לא סגורה על איזו חיה היא מייצגת, החזיק את הזרנגול התרנגולי והמסיבה החלה. מאז כיתה י"ב לא השתתפתי בריקודי פוגו, גם לא הפעם האמת, אבל זה היה קרוב. יקירותיי הבנות (גדוד מצומצם של אוהדות הפיקוקס והגיישות) חטפו כאפות אול אובר וגם החזירו, כראוי לדבילים המשתוללים.

על הבמה התנהלה מסיבת שיכורים, כל להקה הפריעה לרעותה להופיע והאיש עטוי מסכת החזיר רץ סביב הבמה שיכור כלוט. גיישה לא עושים לצערי יותר את "Oblivious inc" וגישושים בנושא העלו כי נמאס להם ממנו ושיש שירים חדשים. לא תירוץ בשבילי, אבל שוין. אפילו את קיטצ'ן הם לא עשו … עם זאת זה היה תענוג ענק. שמחתי שחזי שוחט הטריח את עצמו עד הנגב. הפרצוף שלו תמיד עושה לי טוב על הלב, והבטן הבולטת שלו הזאת, והוא נורא מצחיק אותי. רקדנית הבטן המהוללת גם הטריחה את עצמה ורקדה בקור הכלבים המדברי בתלבושת החושפנית והנוצצת שלה. "Indian sun" סגר את ההופעה, שהיתה חייבת להסתיים. תודות למשטרת ישראל.  (למי לעזאזל אנחנו מפריעים?!! אנחנו באמצע המדבר!!) וההופעה היתה עתידה להמשך עד השעה 2:30 בלבד… היינו חייבים להתפנות מהמתחם באופן מיידי.

בשלב זה הייתי די מרוטה והייתי חייבת למצוא פינה לישון. מסתבר שמקום לאוהל לא היה במתחם, אלא אם כן הייתי מוכנה להרחיק קילומטר. לשמחתי הציעו לי שינה באכסניה נטושה בקיבוץ גבולות (זוהר היקר, תודות!) זה הבטיח לי שינה שקטה ורגועה ללא ריחות משונים, ללא דיבורים ברקע ושירות של "הוטל קליפורניה". אני כבר לא בגיל הזה. ואם אני אשמע את השיר הזה עוד פעם, אני פשוט אירה במישהו. הייתי באכסניה הזו (שפעם היתה בית ילדים) עם עוד מישהי שהכרתי באותו היום, אחרת זה היה הופך להיות קריפי לגמרי. (עשרה חדרים נטושים, רצפה מאובקת וקירות צהובים). אבל גולת הכותרת שם היתה מקלחת חמה (!!) זה היה תענוג. צנחתי לשק"ש שלי כמו לתוך ענן וישנתי שינת ישרים עד 12:00 בצהריים. אל תצעקו עליי, אני יודעת, פספסתי הרבה דברים טובים שהיו על הבוקר….

כמו למשל "Buffalo boots" שרציתי (בהמלצתו של זוהר) לראות והופיעו ב-10 בבוקר (!!!) (ביום חול אני לא קמה בשעה כזו!!), אלי לס, פאניק אנסמבל, שלא לדבר על הבמה האקוסטית - יאיר יונה, הדס בלאס והדס קליינמן, האזרח צודרוב והשפנפן (ידוע לי שעל ההופעה הזאת לפחות, מר כץ יפליק לי על שפספסתי). אני חושבת שפספסתי יותר הופעות ממה שכן ראיתי.

התעוררתי בנחת, אחרי שהבחורה שישנה איתי בחדר התחפפה די מוקדם, עישנתי לי סיגריה ועשיתי את דרכי אל הפסטיבל. כבר היה חמים בחוץ, והגעתי ישר לבר (לא ויסקי הפעם) לכוס קפה. ההופעה של דיוויד בלאו יקירי עמדה להתחיל, ושמחתי שבאתי בדיוק בזמן. בחוצמזה האחרון התעלפתי עליו וההופעה הפעם לא נפלה מקודמתה.

נדמה לי שזה היה במהלך ההופעה של נדב אזולאי שלמדתי לעשות ג'אגלינג עם שלושה כדורים.

אביב מארק סיפר שחבר מבום פם נסע על האופניים וחתך את השפה, כך שההופעה שלהם בוטלה. אי לכך, העבירו את עמית ארז מהבמה האקוסטית לבמה המרכזית במקום בום פם. נראה לי שזה יצא לטובה, כי הקהל שלו היה די גדול, וכולם פצחו בשירה, הרבה בחורות עם עיניים נוצצות.. זאת היתה הופעת שקיעה כיאה להופעה של עמית ארז, ורגיעה מצוינת אחרי היום וחצי הלא פשוטים שעברו על שפחתכם.

את רם אוריון שמעתי רק מרחוק, כי הלכתי לחפש לי איזו פיתה עם לבנה (מי שמכיר משהו יותר טעים מפיתה עם לבנה וזעתר, שיקום עכשיו!). אוהבת את ההרמוניות של רם. קלטתי אותו מסתובב יומיים תמימים בפסטיבל, שלא כמו הרבה חבר'ה שבאו להופעה של עצמם והתחפפו מיד אח"כ לחיים השלוים שלהם בעיר או בפרבר. זה מחמם לב ונעים לראות מישהו שאכפת לו, שאוהב את האווירה עד כדי כך שהוא מסתובב בין הופעות ונהנה מהאנשים ומהמדבר, וההופעה של עצמו כנראה היתה בשבילו הממתק של היומיים האלה.

אחרי רם עלו איטליז האדירים. במקום שפלן בא הדר כלשהו, שעשה מילוי לא רע למקומו של השפלן. אפילו שר את "Big Fish". לי טריפון היתה מטריפה כתמיד, ואף שאני מעדיפה גברים דווקא, לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים. כל כך יפה, מהפנטת חושים, מוחצנת וזוהרת. וגם השירים היו מצויינים, גם שם היתה שירה בציבור, במיוחד ב"Attractive", ולצערי הסתובבה שם מצלמת וידאו שצילמה בקהל ואני חוששת שנקלעתי לפריים, שרה. אם מישהו מכיר את האיש שאוחז בצילומים האלה, מתבקש לצוות עליו להשמיד אותם לאלתר או לא להשתמש בהם לעולם. אבוי לפדיחה. מבחינתי איטליז סגרו את הפסטיבל. התחלתי לקפוא מקור מחדש. 

אבל ערן צור עמד בפתח. והטרמפ שלי תל אביבה רצה להישאר להופעה. התחלתי להתענות.

כשאומרים "ערן צור", יש לי ויז'ואל מאוד לא ספציפי בראש. יש לי מערבולת ירוקה. אולי זה העיניים שלו הבהירות, אולי זאת לטאה. כן, ערן צור מזכיר לי איגואנה. לא יודעת, הוא מזכיר לי משהו שובב במובן הרע של המילה. הוא עושה לי בחילה. אני ממש יכולה לדמיין אותו עושה חיוך חנטרישי כזה ומשרבב את לשון הנחש שלו החוצה. שירים כמו "הג'ינס הנמוכים" מביאים לי מבוכה וגועל, ואני לא בחורה שמרנית מי יודע מה. הוא גס וברברי מידי בשבילי בטקסטים שלו. נכון, אי אפשר להתעלם מהכשרון שלו כי מצד שני יש לו שירים מבריקים כמו "קיץ", "פרפרי תעתוע", כל הכרמלה גרוס וגנר שלו, "פרח שחור", "עיוור בלב ים" הענק ועוד. אבל בכל זאת.

דוד פרץ הופיע איתו וגם רם אוריון (מסתבר שהוא מלווה אותו בהופעות כעת). אבל לא הצלחתי להבין איך דוד פרץ קשור לע. צור. בהופעה צור סיפר שדוד התקשר והציע לו להופיע יחד. ולי עלתה השאלה הקשה האם גם בפנטזיות של דוד פרץ יש נשים אמריקאיות ממוצא ברזילאי שלובשות ג'ינס נמוכים והוא זומם לבוא אליהן בין הישבנים? לא הייתי מצמידה לדוד פרץ מישהי ממוצא ברזילאי. ולמען האמת, גם לערן צור לא, אבל לך תתעסק לבנאדם בפנטזיות שלו.

עוד אינדינגב הסתיים בקול תרועה. גם אני רוצה להגיד תודה לאסף ומתן הצדיקים, שעשו יופי של הפקה (עם יופי של תפאורה, אגב!!), אחלה סאונד ועמידה מופתית בלוח זמנים וארגון.

ד"ש לאביב מארק. וווואהההההה!!!

וכן תודה לשמוליק היקר ששיבץ אותי כאן ונתן לי במה לזיוני שכל. חן-חן.

 נ.ב.
לאחר תהייה, יש דברים יותר טעימים מפיתה עם לבנה:

1. הסביח של פרישמן.
2. פשטידת בטטה של אמא שלי.
3. השקשוקה של אבא שלי.
4. השקשוקה של שמוליק.
5. פשטידת גבינה של אמא של דרור, השותף שלי.

*הבלוגיה, שמוליק ושאר אנשים שלא באמת קיימים רוצים להודות לגברת עם זקן היקרה על מילוי חלל אינדינגב 2008 אשר נבצר מהם להגיע אליו. כל הנאמר, נכתב וצולם בפוסט זה נעשה על ידי גע"ז בלבד ועל כך, אלפי תודות.

תגים: geisha no, midnight peacocks, pits, אטליז, אינדינגב, אסף אבידן, גבע אלון, גברת עם זקן, גלעד כהנא, דןד פרץ, יהוא ירון, עמית ארז, ערן צור, פיתה עם לבנה, רועי ריק, רות דלורוס וייס, רם אוריון

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום שבת, 1 בנובמבר, 2008 בשעה 10:34 pm תחת הקטגוריות שמוליק מארח. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.