שמוליק מארח: מישהי מפעם, אמונה של פעם
(Faith No More בהופעה - 01.09.09 - מאת "מישהי מפעם")
(צילום: "גברת עם זקן")
(מסוקס: מייק פאטון)
מהרגע שהחלטתי לכתוב את ה"סיקור" הזה של ההופעה ניסיתי להזכר איך בעצם הכל התחיל, אך לשווא. כל מה שאני זוכרת זה שתי ילדות בנות 13 בערך שיושבות בחדר של אחת מהן בקיבוץ ומקשיבות לקלטת של מה שאז נדמה להן כמו סוג של רוק כבד, מנסות להתרגל למה שהולכת להיות אחת האהבות הגדולות שלהן בשנים הבאות. בתקופה ההיא חרשנו את Angel Dust. צד וחצי של קסטה הספיק לכל הדיסק, ואת השאר מילאו עוד פעם אחת Midlife crises, Easy ועוד קצת Pixis ו- The man who sold the world של נירוונה. את הקטע של הצרחות עוד לא למדנו לגמרי להעריך, אז Caffeine היה חתוך מההקלטה, ואפילו היום כשאני שומעת את הדיסק, כשנגמר Land of sunshine אז בראש שלי מתחילים התופים של Midlife. היינו כל כך צעירות אז, שחשבנו שיש שני סולנים ופשוט לא הבנו שאדם אחד שר גם את Land of sunshine וגם את RV, או את שני הקולות ב-Midlife לצורך העניין.
השנים עברו, ההערצה גדלה ודיסקים נוספים נכנסו למערכת. בזכות דיסק הופעה חיה Live at the Brixton Academy התוודענו ל Epic ובעקבותיו גם חזרנו אחורה למעשה ל-The Real Thing. אחר כך היה גם King For a Day ו- Album of the Year ואז… אז הם הגיעו לארץ.
קשה לי שלא לעשות השוואה של אז מול היום.
אז הייתי ילדה בת 16 שהולכת עם אותה חברה מהקיבוץ (נקרא לה חיה) ברגל לסינרמה, לובשת מכנסיים שחורים וד"ר מרטינז. היום אני בת 28, הולכת ברגל עם בעלי לגני יהושע (החברה מהקיבוץ מחכה כבר ליד השערים), לובשת ג'ינס וכפכפים.
אז עמדתי מאחורי שרון מולדבי והשתדלתי נורא לצרוח לו את כל השירים באוזן, מתוך איזו מחשבה פנטזיונית שהוא יכתוב בטור שלו על איזו ילדה בהופעה שידעה את כל המילים (אני וחיה עדיין נלחמות על זכויות היוצרים לזיכרון הזה…). היום אני עומדת מאחורי סתם בחור גבוה, שמתחלף בבחור עם שיער ארוך ודביק, אבל אני עדיין יודעת את כל, טוב…. את רוב המילים.
בפעם ההיא השארתי את המשקפיים בבית כי לא רציתי להראות חנונית וכתוצאה מכך, לא ממש ראיתי משהו. היום אני 3 שנים אחרי ניתוח לייזר, מה שלא שינה את העובדה שלא ממש ראיתי משהו.
אז ציפיתי להופעה הזו כל כך, כל כך! היום - האמת שגם היום.
אין לי שום כוונה להרחיב בכתיבה על הופעות החימום שהיו, בעיני לפחות, מיותרות כמו השמועות על כך שג'סטין טימברלייק מגיע להופיע עם מדונה (כאילו מה, לא מכרתם מספיק כרטיסים? אני אשכרה מכירה אנשים שהלכו שוב להופעה רק בגלל 4 דקות…) הדבר היחידי שיש לי לומר עליהן זה שבאזניים שלי מה שהלך שם נשמע גרוע. אולי כי עמדנו קרוב לדוכן הבירה באותו זמן והסאונד מאחור ידוע כגרוע. אולי כי אני לא מכירה את החומרים ואולי כי זה באמת לא היה זה, אבל מצאתי את עצמי צועקת לחיה באוזן את המשפט הכי זקן שיכולתי להגיד: "זה נורא רועש!".
אבל האווירה בכללותה הייתה מגניבה. קנינו בירה בתחנת דלק, התור בקופות לא היה נורא (מזל שאין הרבה אנשים ששם המשפחה שלהם מתחיל ב-ס'-צ'), ואפילו השירותים היו נורמליים לחלוטין (פעם ראשונה בחיי שנתקלתי במצב ששירותי הבנות ריקים ומחוץ לשירותי הבנים משתרך תור אימתני…).
חיכינו להם המון זמן, אמרו שיעלו בחצות אבל גם השעה הזו חלפה. בסופו של דבר הם הגיעו. התחילו בשיר Reunited, שלי לא היה ממש ברור, אבל מה זה כבר שינה באותן דקות? את הפתיחה האמיתית היווה מבחינתי השיר השני- From out of nowhere. צרחתי כמו שלא צרחתי שנים. אחריו Be aggressive שלימד אותי איך מאייתים אגרסיביות, Caffeine שלמדתי להעריך עם השנים, ו- Evidence שמסתיים בספרדית, כי עזבו אתכם מעברית. אנחנו באופוריה. אז מה אם חם, מזיעים ונשבר הצוואר מלהסתכל על המסכים, כי כמה כבר אפשר לעמוד על קצות האצבעות ולנסות לראות את הדבר האמיתי שועט על הבמה? אחר כך עוד איזה שיר צרחות ואחריו סוג של רגיעה, בהנחה שלשיר בקול את המילים מכל הלב והגרון זה דבר שמרגיע אתכם בדרך כלל. דווקא ברגעים שהרגשתי אבודה בתוך שיר שלא לגמרי הכרתי, אז הייתה לי הזדמנות להסתכל מסביב על כל ההמון הזה, אלפים קופצים באחידות מופלאה לפי הקצב, עיניים עצומות וידיים באוויר מתופפות לכיוון התקרה. הצטרפתי בחזרה לאחידות הזו ב- Midlife crises האהוב, אותו סיים הקהל בשירה היסטרית ונהדרת של הפזמון, כפול בערך 4 פעמים.
בין השירים פאטון לא שכח להמשיך את המסורת עם מגוון מחוות נעימות לעין ולאוזן כמו יריקה על הבמה, בליעת המיקרופון תוך צרחות לתוכו ואפילו גיפוף עצמי קל. אין מה לומר, גם כשתלוי לו שביל של רוק מהפה הוא אחד הגברים הסקסיים בעולם. המשכנו עם Epic, שכמו לפני 12 שנים גם היום אני וחיה הסתכלנו אחת על השנייה כשהוא התקרב לסיום ותהינו אולי הוא יסיים אותו כמו באותה הופעה ב-Brixton Academy, בגירסתו המהממת של פאטון לפזמון של Pump up the jam. וכמו אז גם היום שרנו אחת לשנייה בשקט "I don't want a place to stay get your boody on the flour tonight make my day…", שנייה לפני שהפסנתר מסיים את תוויו האחרונים. על I started a joke הייתי מוותרת, תמורת שיר אחר כמובן, ו-Gentle art of making enemies חירפן אותי לגמרי כי זה אחד השירים האהובים עליי ללא ספק ופשוט שמחתי שהכניסו אותו להופעה. מעולם לא הרגשתי כל כך חיה (Alive, לא החברה). לקראת הסוף, כשפאטון מילא את האולם ב-Just a man ממש הצטערתי שאני לא מכירה את השיר הזה הרבה יותר טוב, וידעתי שהייתי צריכה לעשות קצת יותר שיעורי בית (לשמוע את Angel Dust בריפיט לא נחשב, ומסתבר שגם לא ההאזנה לספיישל ברדיו ת"א שהיה בשישי שלפני…)
וכאן מגיעה נקודת המשבר של ההופעה מבחינתי, ולא רק בגלל שהיא קרבה לסיומה. כשהם ירדו מהבמה התעצבתי שההופעה מסתיימת בשיר שאני לא לגמרי מכירה אבל ידעתי שאפשר לסמוך על ההדרן, מה שלצערי התברר כטעות. החזרה לבמה של מייק עם שיר הקאובוי הייתה נחמדה, בעיקר כי ידענו שיש אחרי זה המשך. Stripsearch היה כמובן נהדר (זה שהם בחרו להתחיל אותו עם מרכבות האש… נו, בסדר), ובדיעבד, מבחינתי היה אפשר לסיים שם, כי We care a lot היה מלא אנרגיות אמנם, אבל עדיין לא שיר לסיים איתו הופעה בעיניי. פיללתי להדרן שני. מענה לתפילותיי לא איחר לבוא, אבל בצורת שיר שקט ומבאס שלא שמעתי בחיי. חיה הסבירה לי במהלכו שהוא נקרא Pristina ושזה השיר האחרון בערך מ Album of the Year, ושהיא שונאת אותו. גם אני.
כשהם ירדו מהבמה בפעם האחרונה, למרות שעוד חיכינו כבר הבנו שבזה זה נגמר, וכל מה שנשאר לי זה איזה טעם חמוץ קצת של אכזבה. נכון, היה מעולה. נכון, צרחתי את גרוני. נכון, מייק פאטון הוא מהמם ומדהים והיכולות הקוליות שלו גם בגיל 40 פלוס, שלא נדבר על האנרגיות ועל כל שאר התופינים (מילה משמוליק: "תופינים זה שלי, לא של פאטון"), הן פשוט לא מהעולם הזה, אבל למה לסיים ככה הופעה? מילא הופעה, סיבוב הופעות??
בדרכינו לאוטו בשתיים בלילה, נורא ניסיתי להלחם בתחושה הזו של האכזבה. אמרתי לעצמי שהיה מעולה, שאני באופוריה, שלהקת ילדותי-בגרותי הגיעה לכאן שוב ושאני זכיתי לראות אותה, שוב, ושנהניתי מכל רגע. אבל באותו זמן גם ניסיתי להשתיק איזה קול קטן שמלמל שחשבתי שיהיה קצת יותר, שיגמר קצת אחרת.
אבל יש סוף טוב לסיפור. כי היום, ממרחק כמה ימים מההופעה הנהדרת הזו (כבר יותר משבוע אבל מי סופר…), אני משחזרת את החוויה ותחושת האכזבה כבר לא שם. אני מסרבת לתת לשיר אחד או שניים להעיב על הופעה שלמה של אחת הלהקות הבודדות שבאמת אהבתי בחיי. בסופו של דבר זכיתי להיות בת 16 שוב, אפילו אם לזמן קצר, ומה שנשאר לי מזה זה זיכרון שמח, ותמונה אחת בפלאפון של אושר מטושטש.
* ובנימה אישית משמוליק: יש דברים שנשארים איתך מפעם ומעצבים אותך היום. תודה לך.
תגים: faith no more, הופעה, פיית' נו מור
9 בספטמבר, 2009 בשעה 12:01 pm
מישהי מפעם (אני מתחברת לשם הזה..כמובן רק במובן החיובי), כתבת ממש יפה, אולי תמשיכי?
שמחה לקרוא שתחושת האכזבה עברה, בדר"כ בדיעבד זוכרים את הדברים הטובים (וטוב שכך)
תודה שהכרת לי את הבלוג הזה..אחד הטובים!
ו..אני המגיבה הראשונה!! yey!!…
ד"ש לחיה
9 בספטמבר, 2009 בשעה 5:48 pm
ציפיתי וחיכיתי ובסוף הבאת אותה בסיקור! תודה
קראתי והתרגשתי שוב כאילו רק אתמול התקיימה ההופעה ולא לפני שבוע.
המצחיק הוא שגם אני פיללתי שיסיים את EPIC עם PUMP UP THE JAM כמו שעשה בערב…עד כדיי כך שהתחלתי לשיר את זה בעצמי וסחפתי איתי עוד כמה מסביבי….
לגביי ההדרן השני עם PRISTINA
אוליי את לא זוכרת, אבל כך הםפ גם סיימו את ההופעה בסינרמה ב-97.
השיר, לדעתך כמו לדעת רבים, הוא די מעפן גם לדעתי, אבל נראה כי הלהקה עצמה מאד אוהבת אותו כיוון שהם מקפידים להופיע איתו כל פעם.
אז בהתחשב בעובדה שגם הם לא מחסירים את EASY המבחיל והמאוס מאף הופעה למרות שדי ברור עד כמה הם מתעבים אותו כשהם שרים, אז בואי ניתן להם ליהנות גם אם זה שיר שרק הם אוהבים…סה"כ הם סיפקו סחורה ובענק!!!
ומי בכלל זוכר שבאותו זמן בדיוק מעבר לכביש התקיימה עוד הופעה של איזה זקנה מחומצנת שעושה מעצמה צחוק ומסתובבת עם גיטרה עליה כאילו היא יודעת לפרוט יותר מאקורד וחצי (שתמשיך להגיד את זה לעצמה, אוליי בסוף היא תאמין לזה…)
הייתי בהרבה הופעות בחיי, כולל 3 של פיית נו מור.
זו היתה הטובה מכולן.
AS SIMPLE AS THAT.
9 בספטמבר, 2009 בשעה 6:02 pm
וואו, שמוליק, איך לא תיקנת לי את השם של השיר?? (pump up the jam)… בושה וחרפה, לשנינו.
ברגר - גם אנחנו שרנו את זה, אבל אחת לשניה, ומאוד בשקט, ככה שלא נראה לי שמישהו מסביב נסחף, אבל איזה כיף שיש עוד שציפו לזה.
אני לא זוכרת איך הסתיימה ההופעה ב-97, הייתי שיכורה מדי מאושר כנראה מכדי לשים לב, אבל בסדר, אני הולכת איתך, אחרי הכל זו הופעה שלהם אז מותר להם להחליט מה יהיה בה (I guess…)
סתם חבל שנגמר, באופן כללי.
9 בספטמבר, 2009 בשעה 9:30 pm
אגב אני מקווה שהבחור הגבוה שהסתיר לך את כל ההופעה לא היה אני….
9 בספטמבר, 2009 בשעה 10:54 pm
מישהי, היה תענוג לקרוא..!!
היה מדהים באמת, הדבר היחיד שאני מצטערת עליו הוא שלא הייתי בתוך הקהל כחלק מתוך כל המהומה והידיים המונפות… טוב, כי הייתי בפאקינג שורה ראשונה!!!!!!!!!! אאאאאאאאא!!!
ובשבילי, בתור אחת שלא היתה בשורה ראשונה עד ההופעה של קורנל (שורה2) זו היתה סגירת מעגל מדהימה לנעורים ההם. אז מה אכפת לי שעמדתי עם ילדים שם! אף אחד לא הסתיר, אבל- HELL, תמיד היה הסיכוי שאיזה מוחטה תגיע אלי! גם כמעט נמחצתי למוות, אבל זה היה שווה כל רגע. מייק פאטון בגודל טבעי ממש לנגד עיני. לא מסכים ולא נעליים, אם כי עפו לידי הרבה נעליים של אנשים (רבאק, לא הבאתם מה לזרוק לבמה אז זרקתם את הנעליים?)
לצערי הייתי טיפשה מכדי ללכת אז ב-97.. אתם יכולים לתת לי כאפה אם תראו אותי ברחוב במקרה, אבל קיבלתי הזדמנות לתיקון. היה לי העונג לחוות את ההתרגשות האדירה של לראות להקה שאני באמת אוהבת, ואני חייבת לציין מעבר למידלייף קרייסיס שהעיף לי את המוח וכמעט בכיתי כשכולם שרו ביחד, את ג'אסט א מאן האדיר (הגרסה המוקלטת פשוט ממוטטת לי את החיים כל פעם מחדש).. איזה דבר זה היה!!
אגב, שמעתי ממישהי (לא מפעם, מישהי אחרת) שאמרה לי על "איזי" שהיא פשוט התבעסה רצח שהוא לא שר ממש לפני הסולו גיטר את ה- "איוווווווווווו" כי זה בשבילה מה שעושה את כל השיר. אני זוכרת את הימים שהקליפ היה כל כך חרוש ב-MTV וכל פעם היינו מגבירים את הסאונד (אביעד, זה היה איתך??) והיינו מתיישבים כזה באוויר יחד איתו וצורחים- "איווווווווווו!!!!!!!!!!!!!!!!!" ושרים את הסולו - תה נה נה נה איי! תנה נה נה הייי, תה נה נה נה נה תי נה תנה נה נה הההה (עזבו, נו, דמיינתם) אני חייבת להצטרף ולהגיד - זה היה כל כך חסר!!!!!
מעבר לזה - כל שנייה של פאטון על הבמה היתה מהפנטת. אי אפשר להוריד ממנו את העיניים, ומעבר לכריזמה המטמטמת שלו, לקול האדיר ששום דבר מהשנים שחלפו לא פגע בו, הוא באמת סקסי ברמות קשות לתיאור. אפילו לי. הא הא.
מי שלא שמע, לא ידע וכו' וכו', כותבת שורות אלו התגלגלה איכשהו ליד אחורי הקלעים, מצאה את הוואן האדום של הלהקה והמתינה בלב רוטט יחד עם עוד (אולי 15 חבר'ה - איך היו רק 15? ציפיתי לגדודים!! טוב, העונג היה כולו שלי, פשוטו כמשמעו) לאליל פאטון אחרי ההופעה.
תסלחו לי על המשפט הגרופי הבא, אבל - יש לי תמונה עם מייק!!!! יש לי תמונה עם מייק!!!
9 בספטמבר, 2009 בשעה 10:55 pm
אגב, שמול, אהבתי את הקולאז' למעלה!
יצא מצוין.
9 בספטמבר, 2009 בשעה 11:32 pm
מישהי - איך את מעזה עוד לבוא אליי בטענות לגבי תיקון טעויות. פשוט ביזיון. איפה הימים שלקחתי אותך כיועצת הלשונית שלי. אבל תוקן, ונצרף בתור בונוס את פאטון הצעיר ממקסס את הפומפ של הג'אם .
גברת - תמונתך עם פאטון תיחרט לדורות. זה נראה כאילו את זו שירדה מההופעה בעוד הוא היה ביציע המכובדים והפלצנים.
ברגר - ציפייה לבלוגיה תמיד משתלמת.
איפה חיה……
10 בספטמבר, 2009 בשעה 7:33 am
ברגר - רק אם חיבקת איזה בחורה בגובה מטר וחצי, do tell!
גברת - יש לי רק מילה אחת שיכולה לתאר אותך כרגע: זונה.
סתם, הקנאה השתלטה עליי לרגע, הנה, עבר (לא, זה עוד פה אבל אני מנסה להתנהג בבגרות).
איזה כיף לך!!!!! יאללללה…
שמוליק - עורך או לא?
וחיה, חיה פרסמה קישור לבלוג שלך בפרצוף-ספר, אני אמסור לה שתבוא להוכיח את קיומה גם כאן.
10 בספטמבר, 2009 בשעה 9:18 am
כן, הרבה אומרים לי את זה. זה בסדר.
עם זאת אני יכולה לספר לך על מישהו שגם ישב איתם בבר של מלון דן אחרי ההופעה. ואז הוא בכלל יהיה ג'יגולו מההסרטים, ואני סתם אהיה כזאת מעפנה מפינת הרחוב.
איך זה?
10 בספטמבר, 2009 בשעה 2:37 pm
גברת את, מעפנה מפינת הרחוב, לעולם לא תיהי!
10 בספטמבר, 2009 בשעה 3:02 pm
אני לא מבין איך מישהו עם אהבה כל כך גדולה ללהקה קורא לSurprise, you're dead "עוד איזה שיר צרחות" ולא מכיר את Just a man שגם בגירסת האלבום מפציץ ברמות (עם להקת גוספל).
ממליץ לך בחום לשמוע את King For A Day וAlbum of the year. אני דווקא מכיר הרבה שפיללו לPrisitna. לדעתי זה היה סיום הולם בהחלט. אם היית מכירה את השיר אני מניח שהיית מזדהה איתי
10 בספטמבר, 2009 בשעה 3:45 pm
אוקי אוקי אני פה!
כמו שמישהי אמרה, אכן פרסמתי קישור בפייסבוק כי נורא התרגשתי.
להגנתי אני יכולה להגיד, שאמרתי לה עוד בהופעה שאני הולכת לעשות את זה, מיד אחרי שהיא אמרה שהיא כותבת סיקורון על ההופעה.
וההופעה הזאת…. ממש לא האמנתי שזה קורה לי.. כ"כ חיכיתי לזה וזה עבר בשניה
נהנתי בטירוף, צרחתי את כל המילים של השירים בטירוף, הזעתי בטירוף (והזיעו עלי) ונהרס לי הפאן אבל זה היה שווה כל שניה.
ומילה קטנה ל-Kahero,
אני מכירה טוב מאד את פיית' (להקת חיי) אבל גם אני שונאת את השיר פריסטינה…
לדעתי הוא חרא של שיר וחרא של סיום לערב המדהים הזה
זהו
10 בספטמבר, 2009 בשעה 6:56 pm
kahero - לא שאני חשה צורך להתנצל על משהו ממה שכתבתי או על רמת ההיכרות שלי את שירי הלהקה, אבל המונח "שיר צרחות" דווקא נטבע פה באחת משרשרות התגובות באחד הפוסטים הקודמים , ויוחס בכלל לשיר אחר (Caffeine אם אני לא טועה…), ואין בו בכדי לרמז שום דבר רע בנוגע לשיר זה או אחר, להיפך. לא נראה לי שאפשר לקרוא ל Gentle art of making enemies שיר שקט במיוחד וכפי ששמת לב יש לי חיבה רבה אליו, כמו גם לרבים אחרים. ועם זאת, זהו סוג של "שיר צרחות", באם אתה מתחבר לכינוי הזה או לא, כי עובדתית מייק צורח בו.
אין מה לעשות, לכל זמר/להקה שאחד מעריץ יש גם את השירים הפחות מוכרים או אהובים על אותו אחד, וזה, לדעתי לפחות, יותר מלגיטימי. אני בטוחה שגם לזמר/להקה עצמם יש את השירים שהם פחות מחבבים, או יותר מחבבים (כמו שברגר הסביר יפה בתגובתו על נושא pristina).
תודה על ההמלצה.
חיה - טוב שבאת, אני בטוחה ששמוליק ישמח שתישארי. love you.
12 בספטמבר, 2009 בשעה 3:12 am
איך יכול להיות שהקטע הזה לא קיבל את הכבוד הראוי לו !
וואו, פשוט מעולה.
13 בספטמבר, 2009 בשעה 9:46 am
הממ, שמול, אני דווקא הזכרתי את זה.
היה אדיר.
ויצאת פג שלא באת. פג!!
13 בספטמבר, 2009 בשעה 10:01 am
איזה כיף היה לי לקרוא את הפוסט הזה. מלא רגש והומור -החזיר אותי לתקופת היסודי… קלטת עם פיית' בצד אחד ואליס בשלשלאות בצידה השני + עוד קצת גראנג' שנחתך בפתאומיות בשיר Ocaen Size של ג'יינס אדיקשן. הקלטת עדיין קיימת. הטייפ הלך פארש.פיית' נו מור עברו למיני דיסק, לדיסק מקורי ואח"כ לאם פי 3… לעומת זאת הזכרונות והחוויות שלי מהם לא החליפו טכנולוגיה.
לאחרונה ציינתי בפני חברי, עמרם500, שלדעתי אחת הסגולות הנדירות שיש לפיית' נו מור, שאין לרוב להקות הרוק שפעלו בעיקר בניינטיז, טמונה ביכולת שלהם להיות באמת ובתמים אחת הלהקות הכבדות ביותר שאני מכיר (גם בין הרכבי מטאל, ניו ווייב, פאנק, whatever) ובו בזמן לא להיסחף אל מין פרסונה מקובעת של קשוחים חסרי חיוך. לא, ממש לא, פיית' נו מור הם הלהקה מלאת שמחת חיים והומור בריא בראש חולה. פשוט מעולה.
14 בספטמבר, 2009 בשעה 8:59 pm
אני חושב שאת, מישהי מפעם, ואני, היינו אלה שהתחילו את המושג "שיר צרחות" אכן בהקשר של CAFFEINE לפני כמה חודשים בבלוג של כריס קורנל (עם מאיה והוויסקי שלא שעתה לחיזוריי). וזה היה לחלוטין בהקשר חיובי (מילותיי המדויקות, אם אני לא טועה, היו "ומי שלא ראה את CAFFEINE בלייב, לא ראה שמחה מימיו")
לגביי KAHERO - אני גם ממליץ על האזנה לשני האלבומים האחרונים, במיוחד לאור העובדה שכמה שאנג'ל דאסט טוב - הוא די לעוס כבר לעניות דעתי.
באופן אישי KING FOR A DAY הוא האלבום האהוב עליי דווקא משום שהוא משלב סגנונות בצורה מדהימה, הבאים לידי ביטוי במיוחד בסדר השירים - לדוגמה כש-THE GENTLE ART OF MAKING ENEMIES מצוי צמוד ל-EVIDENCE וזה יוצר איזשהו סוג של שלמות מנוגדת (אם יש דבר כזה).
ALBUM OF THE YEAR הוא גם אלבום מצויין, אני פשוט לא אוהב את השיר PRISTINA באופן אישי מכיוון שלדעתי לא היתה בו שום "בשורה" שהייתה בהרבה שירים אחרים של פיית'.
ובכל זאת - כולנו בסופו של דבר נהנינו בטירוף.
מה זה נהנינו? לא עברו לי עוד האנרגיות המטורפות האלה, וכבר עברו כמעט שבועיים!
לפני שהגבתי עכשיו, עשו לי חשק כל התגובות האלה לראות קצת OLD SKOOL FAITH (הטעות בכתיב מכוונת, לכל ה-SMARTASSES שמסתתרים פה ולא מגיבים, אתם יודעים מי אתם
)
וצפיתי לי ביוטיוב בוידאו עטור הפרסים של FALLING TO PIECES…
18 שנה אחורה…איזה צעירים כולם (כולנו) היו…
14 בספטמבר, 2009 בשעה 9:00 pm
ושמוליק, באמת יצאת פג על שלא באת!
בושה.
15 בספטמבר, 2009 בשעה 7:19 pm
חחח, אולי שמוליק פג, אבל הוא כבר רואה שחורות מוסמך!
שמוליק, בתור רואה שחורות אתה יודע לסדר את השחורות ללבנות?
אפשר כבר להעביר לטיפולך את ענייני הכספים של העסק השוקע שלי?
15 בספטמבר, 2009 בשעה 7:33 pm
מה הקטע הזה עם הפג? יעני שמוליק נולד טרם זמנו או שאתם משווים אותו לכלב הכי מכוער שקיים? תסבירו, שגם אחרים יוכלו להנות…
ברגר - כנראה שכשכתבתי ל KAHERO "תודה על ההמלצה" הציניות לא הייתה ברורה מספיק. ז'תומרת, ברור שהאזנה לאלבומים אלה מומלצת ביותר, אבל למה נראה לך (או לו לצורך העניין) שזה לא משהו שעשיתי כבר פעמים רבות (אלבום השנה היה למעשה אלבום הספונג'ה של שישי שלי… לך תבין). האם זה רק בגלל שכתבתי שחבל שאני לא מכירה את JUST A MAN קצת יותר טוב? אני מודה של- KING FOR A DAY פחות התחברתי בהתחלה (עבר לי) ולכן יש בו מספר שירים שאני פחות נהנית מהם, אבל מותר לי (אני חושבת…), כמו שלך מותר להגיד שלדעתך ANGEL DUST כבר די לעוס.
ואולי גם אני בכלל סוג של פגה?
15 בספטמבר, 2009 בשעה 9:01 pm
ועל זה אמר הפג: "עלאק את עשית ספונג'ה בחיים שלך"
ואני גם מוחה על האמירה שזה הכלב הכי מוכוער שיש, את מסוגלת להגיד שהקטנה הזו (גם אם היא לא עונה, בניגוד לכמה בחורות שאני מכיר, להגדרה של כלבה, אלא יותר צעצועית) היא לא אחת החמדמודות שיש?? יש לי חתיכת בוק שלה והיא אפילו לא שלי.
15 בספטמבר, 2009 בשעה 9:33 pm
בטח חמודה, בטח.
ועל זה אמרה מישהי: "היופי הוא בעיני המתבונן, וכנראה שגם החמדמדות".
מה נראה לך, שיש לי עוזרת?
15 בספטמבר, 2009 בשעה 11:18 pm
צודקים.
הסבר: פג- אחד שהוא טמבל, מעפן, עקום. לשון נקבה- פגה.
אני חושבת שיש איפשהו שימוש בזה לפני שמנס ריי המציא את זה..
דוגמה-
"חמודי ג'ק דניאל זה וויסקי………….XD
יש לך פוסטרים של זה בחדר ואתה לא יודע ? מה אתה פג?
אפילו רשום לך וויסקי על המצית XD
".
שימוש במשפט- הכי טוב להגיד - "יצאת פג". רוצה לומר - יצא מעפן.
16 בספטמבר, 2009 בשעה 11:33 am
אני יותר מתחברת ל "אל תאכלי סרט"
16 בספטמבר, 2009 בשעה 11:35 am
אוי אוי מישהי…לא הבנת אותי נכון
זו היתה תשובה ל-KAHERO ולא לך, שכנראה הסיק ממה שכתבת שאנחנו כאלה שמאזינים רק לאנג'ל דאסט, אז עניתי שממש לא. וחיזקתי את דברייך שכמה שאני אוהב את ALBUM OF THE YEAR אני עדיין לא סובל את PRISTINA
לגביי הספונג'ה בשישי - מרוב שאני שונא לעשות את זה הז'אנר היחיד שמרגיע אותי תוך כדיי זה THRASH METAL או אם הספונג'ה קשה והרצפה סרבנית - אז אני ממש עובר ל-GROWLING עצבני…
זה אשמתכם הקטע עם הפג!!! עד לפני חודש אני בחיים לא השתמשתי בזה!
16 בספטמבר, 2009 בשעה 11:36 am
וללא קשר - הנה תפוצת שמוליק לבדיחה המוסיקלית שסיפרתי בשישי האחרון:
אם רק מאמא קאס היתה מתחלקת בסנדוויץ' ההוא עם קארן קרפנטר…שתיהן עדיין היו איתנו היום….
מוהאהאהאהא!!!
16 בספטמבר, 2009 בשעה 2:57 pm
אז גם אכלתי סרט וגם יצאתי פגה?
20 בספטמבר, 2009 בשעה 12:32 am
[...] « שמוליק מארח: מישהי מפעם, אמונה של פעם [...]