אחד חלקי אחד - אוזןבר

דברים טובים, סופם לפרוץ החוצה. אני לא בטוח כמה המשפט הזה נכון, אבל ביום שני שבוע שעבר הרגשתי שדברים טובים, סופם בכך שהם גורמים לנו להוציא דברים החוצה. פרויקט אחד חלקי אחד שכבר שיבחתי פעמים רבות בעבר, הופיעו באוזןבר בתל אביב. נכנסתי בדיוק עם תחילת ההופעה לאוזןבר מלא באנשים. הופתעתי. כבר הייתי בהרבה הופעות של אחד חלקי, ותמיד היה קהל, אבל היה גם הרבה חלל. כמו בהכוונה ממקום לא ידוע, אמרתי לעצמי שהפעם אני אתפוס מרחק, לא אשתמש בטריקים למודי הנסיון שלי באוזןבר כדי להגיע למיקום אסטרטגי למרגלות הבמה. תפסתי את הכסא בכוך שליד עמדת הסאונדמן, זה שנסתר מכל הנוכחים, כסא לבן בכוך שחור ואפל, לאלו שכאילו מבקשים שלא יידעו שהם שם.

ישבתי שם, רואה את העומדים על הבמה רק לעיתים רחוקות, ופשוט הקשבתי למילים. הקשבתי אפילו יותר לרחש המילים שדוקלמו על ידי כל הנוכחים. שיר אחרי שיר. לא בהתלהבות, בצעקות, בהסחפות רגשית ותזזיתית אלא בהכנעה, בצעקה חרישית, בהבנה, בהזדהות, ביופי של המילים של אחד חלקי אחד והמאסטרו שמאחוריהם, ערן בר-גיל. המוזיקה של אחד חלקי היא מהדיסקים שאתה מביא לאדם אהוב ופשוט אומר לו "תשמע את זה", וזה מצליח. הם שובים את המאזינים אחד, אחד. לא בדימויים סבוכים ומטאפורות לא ברורות אלא במקטעי חיים, כואבים, שמחים וכאלו שתלויים במהופך ושחשבת שהם רק שלך, ואז הם באים ומספרים את זה בצורה כל כך פשוטה, כל כך יפה, וכולנו שרים איתם. או שבעצם, הם איתנו.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

פסטיפונץ' - תאטרון "תמונע"

ראיתי את הפרסום לפסטיפונץ', שהתקיים ברביעי-חמישי של השבוע, כחודש לפני ההופעה ולמרות שאני רחוק מלהיות מעריץ של פונץ' או של סולנה יוסי בבליקי (מפאת חוסר ידע ולא בגלל חוסר אהבה) ידעתי שאני רוצה להיות שם. כמו אורח לא מוזמן, תפסתי את מקומי בחלקו האחורי של אולם "תמונע", משאיר את הבמה, ההתלהבות והקירבה לאותם אלו שלוקחים איתם חתיכה של בבליקי ופונץ' כבר שנים רבות.

הערב הראשון הוקדש ליציאתו מחדש של "אלבום המצעדים" של בבליקי. זה היה החלק המרגש יותר מבין השניים. הייתה אווירה של כבוד נוסטלגי והמון עוצמה באויר. גם בגלל הופעת הישיבה, גם בגלל החברים בקהל שהגיעו לחוות (שלום גד, אביב גדג' ועוד ועוד) והרבה בגלל ההתרגשות של בבליקי באותו ערב, "20 גרם של התרגשות" הוא קרא לזה. זה הרגיש כמו 2 טון של התרגשות שנעטפו בהמון המון אהבה מהקהל.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

הערב השני כבר היה חגיגת פונץ' אמיתית, עם קהל על הרגליים (מזל שלא חשבו לעשות את זה בישיבה), יותר רעש, פחות התרגשות, המון כיף, וסט שנמשך ונמשך ולא נתן לחברי הלהקה לנוח. פאק! השעה הייתה אחת וחצי כשהערב נגמר. איזה כיף להתחיל את הסופ"ש ככה. בבליקי, נראה כמו סטנדאפיסט מחוץ למרחב הנוחות שלו, חצי מנסה לרקוד, עם קול לא מוסבר, לפעמים עם הידיים בכיסים, מתבייש, אבל ענק, כל כך ענק. כל הערב רק רציתי שיגבירו את הווליום שאשמע יותר חזק, הרבה יותר חזק, שהמילים יתפוצצו. מאז מתנגן לי פונץ' באוזניים בכל מקום שאליו אני הולך. לא הכרתי מספיק, פשוט לא ידעתי. "דנה ראתה עב"מ", "פינוקיו בירושלים", "יש לך מקום", "סוויטת יום העצמאות" ועוד. גם אם עברו בין אוזניי מתישהו, אחרי הערב הזה הכל נראה אחרת. לא רק מדף הדיסקים שלי שמעוטר בעוד כמה כותרים חדשים שנרכשו בהופעה, גם החיים קצת משתנים אחרי סט הופעות שכזה, אחרי המילים האלו שאתה פתאום מקשיב להם לראשונה כמו שצריך. איזה כיף לגלות משהו שתמיד היה שם, ואני, אני רק עכשיו צולל כמו שצריך.
 

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

 ערן צור - תאטרון "תמונע"

בשישי בערב חזרתי שוב ל"תמונע". חבר אוהד ערן צור חזר לארץ אחרי סיבוב מזרחי, ואני ישר צורפתי להשלמת פערים עם ערן צור. חוויותי הקודמות עם צור היו נחמדות פלוס בתקליטיו האחרונים, ונחמדות מינוס בהופעותיו האחרונות שנכחתי בהן. קשה מידי. לא יודע להסביר. אבל ביום שישי קיבלתי בדיוק, אבל בדיוק את מה שאני אוהב מערן צור. כשנכנסנו הוא כבר היה על הבמה עם שי ברוך על התופים והוא על הבס, וזהו. ולא צריך יותר כלום. ולאחר מכן תוספת של פסנתר בלי התופים, ואז תופים ופסנתר, אבל מעל לכל, גיטרת הבס והשליט שלה שיורים שיר אחרי שיר, ישר לחלק בראש שלי שמערבב הנאה וכאב, כעס ואושר. ובשביל זה אנשים יקרים, בשביל זה יש מוזיקה. כי כשזה זה טוב, אז גם שירים מהאלבום הבא שנשמעים בפעם הראשונה, נשמעים מעולה, וגם שירים רועשים ששינו גירסה ועודנו, מרגישים רועשים בפנים כמו שצריך. פתאום גם אפקט השירה בציבור כשהזמר שר בלחש, נשמע כל כך נכון, ופתאום אני עם חיוך במשך הופעה שלמה של ערן צור ורק מתפלל שמישהו הקליט את הערב הזה, כי ככה אני רוצה אותו.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

הם באים שוב!!!!!!!!!!!!!

הספייס של WHY מצהיר על הופעה בבארבי תל אביב ב-29 באפריל (הפרסום ירד אבל נראה לי שיש מקום לאופטימיות. לפחות זו סיבה טובה לשים את הקליפ המעולה שפה למטה) יש אישור, יש הופעה, 29 באפריל. לכל הסקפטים, לכו חפשו מי ינענע אותכם, אם שמוליק אומר אז זה קורה.  לא עברה שנה מאז הפעם האחרונה שהם היו כאן והנה הם חוזרים. הנושא טרם אושר על ידי גורמים רשמיים אבל לא אכפת לי, אני כבר הולך עם חיוך על הפנים. אם זה אות הפתיחה למה שהולך להיות ב-2010 (בצירוף יו-לה-טנגו שגם באים) אז ייתכן ש-2009 הקסומה ופוערת החורים בכיסים אולי תוותר על מקומה כשנת ההופעות המעולה ביותר שזכורה בחתיכת האדמה הקטנה הזו במזרח התיכון.

1:00 - חזרתי מהופעה, חזרתי מבית החולים

ערב קודם לכן שכבתי לי במיטה, מחשבות רצו בכל מיני כיוונים. חשבתי להפסיק לכתוב בבלוג, להפסיק לנהל את הפורום, להפסיק ללכת להופעות, להפסיק לדבר על מוזיקה ולקרוא על מוזיקה כל הזמן. די. מספיק. שים גלגל"צ ושים הכל מאחוריך. אתה בוגר תואר ממוסד אקדמי מכובד, יש לך עבודה של גדולים, דירה, כלב, רכב. קדימה, לעלות על המסלול הנורמאלי, לזנוח את כל השטויות האלה של המוזיקה והכתיבה, להתעסק רק בחוסר המהות. לזרום. לשים את הלב בניוטרל מלא ולנסות משהו אחר.

ישבתי על הבר לפני ההופעה עם מבקרת מבירתנו הקרירה, השלמנו פערים, דיברנו על החיים, דיברנו על המוות.

זו הייתה ההופעה שגורמת לי להתפרק ולהשתחרר פעם בכמה זמן, כזו שאני אוהב ללכת לבד, לא לפגוש אף אחד שאני מכיר. להציף את עצמי באלכוהול, להתמסר לגיטרה, לקולות, לרקוד כאילו אף אחד לא רואה אותי. או לפחות אף אחד שאני מכיר. הרצון להפיץ את התענוג מהצלילים שהתנגנו באותו ערב, בצירוף זמן רב שעבר מפגישתנו האחרונה, שיכנע אותי לצרף אליי את הגברת (למרות העדיפות למצב בדד בערבים שכאלו) שכבר שמעה בעבר במה מדובר ומאוד רצתה להצטרף.

הוא הורידה אותי בבית החולים. אבא שלו מאושפז כבר כמה ימים וזו תקופה ארוכה שהמצב לא נראה טוב. רציתי לבוא לבקר אותו, לראות מה קורה. דיברנו כמעט כל יום מאז שהוא אושפז, אבל רציתי לראות, בעיניים, להיות קרוב אליו. נכנסתי לבית החולים בשעה מאוחרת. שקט. זה כמעט והרגיש לי נעים להיות שם. אתה מרגיש את הסבל, את העצב, את הבדידות באוויר. זה נראה, זה הרגיש, כאילו זה נלקח מאיזשהו סרט. שומע כל פסיעה שלי במסדרונות.

"רד", אמרתי לו. נגמרו כבר הביקורים והאחיות מעיפות את כל מי שהוא לא משפחה.

ישר הדלקנו סיגריה. עישנו את שתי הסיגריות האחרונות שלי. אין איפה לקנות סיגריות בבית חולים.

"כבר איבדתי תקווה. רק שלא יסבול" הוא אמר והמילים הדהדו לי בראש. "לא יודע מה יהיה אחר כך. עם אמא שלי, אחיות שלי, איתי. אני עצבני כל היום. כועס". לא היה לי מה להגיד. דיברנו עוד כמה דקות, קצת סיפורים, קצת עדכונים. צוחקים, כמו שאנחנו תמיד עושים. "איך אתה חוזר?" הוא שאל. "נתפוס איזו מונית שירות או משהו".

ליוויתי אותו למעלית, נפרדנו לשלום. כשהתחבקנו הרגשתי שאני כבר מוצף.

יצאתי מבית החולים, שמתי את האוזניות ולחצתי פליי. הגרון שלי כמעט התפוצץ מעומס ומחנק ממש כמה צעדים אחרי שיצאתי. אחרי רבע שעה עצרתי להסתכל איפה אני, לאן הגעתי ואם אני בכלל בכיוון הנכון. אנשים חלפו על פניי, מסתכלים עליי מבתי הקפה או מצידו השני של הרחוב, או שזה רק היה נדמה לי. המשכתי ללכת וצללתי לתוך הצלילים, והרגשתי. הרגשתי עצוב, כועס, אבוד. הרגשתי איך אני כמעט מנסה לסחוט עוד רגשות החוצה כדי לשחרר את הכל.

הרגשתי כל צליל, הרגשתי כל מילה. הרגשתי אהבה ענקית לאותו חבר. הרגשתי חי.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

(צילום:נועה מגר)

לא צריך לאהוב את המוזיקה של עמיר לב, בעצם, לא צריך אפילו לאהוב את עמיר לב בשביל לאהוב את הסיפורים של עמיר לב. כל מי שאי פעם נתקל בעמיר לב בהופעה, בראיון, או בכל הזדמנות אחרת, שמע לפחות סיפור אחד של לב. הם תמיד מתארים סיטואציות מהחיים, דברים שקורים על הדרך ורובם לא בהכרח קשורים לשירים שבאים מיד אחריהם. הם קשורים לאותו טיפוס שהוא עמיר לב, לקהל שמלווה אותו, לחיים בארץ, לחיים בכלל.

כשיש הזדמנות לקבל ערב שמוקדש כולו לסיפורים של עמיר לב, מטובל בשירים שאני כל כך אוהב, הייתי חייב להיות שם.

הערב הזה היה בהחלט שונה. נכון, היו שם את אותם הומור וטרגדיה שמעורבבים תמיד יחדיו בסיפוריו של עמיר ואפילו הכרתי חלק מהדמויות מסיפורים ששמעתי בעבר, אבל הפעם הסיפורים כולם הוקדשו לשירים.

"היינו חבורה כזו מחולון…הולכים להופעות של 'תמוז' בבית יד לבנים…אני אהבתי את אריאל זילבר…היה לנו ברור שנקים להקה בהמשך…כולם עזבו עם הזמן…רק אני נשארתי בארץ…משהו שקרה במלחמה…חבר שנהרג…מעל הקבר הבטחנו שנקליט את השירים שלו…לא הקלטנו מעולם".

 "אחד קוסם, אחד פושע, אחד נהרג בלבנון, אבל אף אחד, לא נשאר בחולון" ("חולון")

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

"הייתי בעיר, הלכתי בתל אביב…התחיל גשם…נכנסתי לכניסה של בניין…היה שם אולפן הקלטות…'כמה עולה להקליט?'…'תבוא בערב'…פעם ראשונה שאני מקליט…סיימנו ב-11 בבוקר…בערב קיבלתי הודעה 'תשמע, המפולות, ההרים, זה…זה…'"

"מפולות בהרים, חשבו זה יקרה באיזה יום עצוב, ארמונות נוצצים, הפכו בשניות לאיזה חור עלוב" ("אריה רותי")

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

(צילום: נועה מגר)

תמיד רציתי, תמיד רצינו, כל הנוכחים באותו ערב ועוד הרבה שלא זכו להיכנס ולהיות נוכחים, לשמוע מה עומד מאחורי המילים של עמיר. ולב לא הלך מסביב, לא עייף בקלישאות דוגמת "כל אחד יבין לפי מה שהוא חושב", "אני רוצה להשאיר את זה פתוח", "סיטואציה כללית", לא. הכל מתחבר לרגע, לארוע, מקום, זמן. יש חותמת כמעט על כל דבר. כמו כשנשאל מי הן הנשים ב"המים הכחולים"? ("הן ישבו על החוף במפרץ אחרי יפו, הן היו הרבה יותר עצובות במציאות" ענה לב), מי הוא "הכנר הטורקי"? ("מי שאני רוצה להיות כשאני מנגן, זה כשהוא מתחיל לנגן, הוא עשה את זה בכזו קלות, וכולם מתרגשים") והאם האיזכורים לשירים של אחרים כמו לו ריד, נעשו במתכוון? (לב ענה שהוא לא הכיר בזמנו את היצירות של לו ריד, לאונרד כהן ורבים וגדולים אחרים. הם היו רגועים מידי לטעמו, שקטים, והוא רצה רעש).

כל השאלות הרגישו כל כך אישיות. אישיות לשואל ואישיות למשיב. שניהם פתחו את ליבם וחלקו. ואז עוד שיר כי הקהל ביקש, ועוד סיפור שלא היה מתוכנן, ואני עם חיוך שממלא אותי עד עכשיו.

מכל הסיפורים ששמעתי של עמיר לב בשנים האחרונות, תמיד נוצרה לי ההרגשה של אדם שחי חיים שמובלים מהרגש, מאמוציות, מרצונות ודחפים. אדם שתמיד הלך אחרי הלב שלו. אנשים כאלו מגיעים לאותם מקומות שלא ניתן להגיע אליהם בשום דרך אחרת. קארמה, אנרגיות, השגחה עליונה, לא משנה מה ואיך תקראו לזה, זה שם. זה גורם לדברים להראות אחרת. הייתי שם פעם, באותה תקופה שהצלחתי להשיל מעליי את כל שכבות האבק והלכלוך שעוטפות את חיינו, את חיי. ועשיתי בלי לחשוב, רק להרגיש, והכל פתאום הסתדר, הכל נראה יותר טוב. הייתי שם ביום שבת, כשלרגע היה נדמה לי שזה שוב אפשרי.

(צילום: נועה מגר)

"רבנו, שנינו בחדר השינה, וזהו, נגמר. הייתה שידה נמוכה עם בגדים צמודה לקיר. היא התכופפה לארוז את החולצות שהיו במגירה התחתונה ואני עומד מאחוריה, מסתכל עליה מכופפת עם הכתפיים הקטנות האלה שכאילו צועקות 'חבק אותי, חבק אותי חזק'. ואני לא יכול, אסור, כי אז נתחבק ונשלים ונחזור לאיפה שהיינו, אבל רק לפני רגע סיימנו וסיכמנו והחלטנו שזהו, נגמר. והיא אורזת ואני מסתכל עליה ובראש כבר רצות לי המילים של השיר 'חבק  אותי, חבק אותי חזק את אומרת'"

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

תודה ענקית לנועה מגר על הצילומים

(גבע אלון - בארבי תל אביב - 03.12.09)

בהתחלה בכלל הכרתי את אחותה, היא התאימה הרבה יותר לסגנון שלי, למה שאני אוהב. שקטה יותר, לא אוהבת מקומות הומי אדם, אינטימית. נפגשנו כמה פעמים ולמרות שלא עפו ניצוצות באוויר, בכל זאת היה נחמד ואמרנו שנפגש שוב בקרוב.

ביום חמישי האחרון אותה אחות הייתה הראשונה לבוא ולהגיד שלום. היה אירוע גדול והיא הייתה אחת מאורחות הכבוד. לשנינו היה יותר קל לפתוח שיחה כי כבר הכרנו בעבר. וגם הפעם זה היה נחמד, למרות שלפעמים המחשבות שלי נדדו למקומות אחרים בזמן שהיא דיברה, מסתכל על אלו שמסביב, בוחן את חברותיה שבאות להגיד שלום. ולמרות התזמון הלא מדויק בעליל (בכל זאת, ערב לכבודה ולכבוד משפחתה) חשבתי שאולי זה יהיה זמן טוב לחתוך את הקשר ולהשאיר רק את אותם רגעים ומחשבות שנחרטו  בזיכרון ומהווים את תמצות החוויות היפות של מפגשינו.

The people back home know everything there is to know about me
I can be gone for years and they'll know where I've been
I read an article in the paper about people like me
Thought I'd outrun them by now but then back home
They always see everything that I see before me

ואז היא אמרה שהיא חייבת ללכת לרגע ואני שוב חשבתי "טוב, גם הערב הזה יעבור". חבר סימן לי מצדו השני של החדר לבוא ולעמוד לידו ואני התחלתי לחתוך את החדר, מתעלם לגמרי מכל הנוכחים.

"שלום" היא אמרה וגרמה לי לסובב את הראש לכיוון הבמה. היא עמדה שם, מלאה בביטחון ועוצמה שהעלו קצה של חיוך על שפתיי. לא יפיפייה טיפוסית, ממש לא אחת  שכל אחד ברחוב יסובב את הראש אחריה ברחוב. משהו בה מושך את העין, מסקרן את המוח לחקור ולבדוק מה שונה, מה מיוחד, לנסות להתאים למסגרת, להגיד "היא דומה להיא" ו"היא מזכירה את זו" אבל ללא הואיל.

"שלום" שוב אמרה והציגה את עצמה. וכמעט מבלי לחכות, החלה לספר על החברים מהבית, על זיכרונות, על דברים שרצים לה בראש, על רוחות שנשאו תקוות, על רוצחים פסיכוטיים, על קרבה, שלווה ועל עוד כל כך הרבה דברים.

The people back home tell every story there is to tell about me
And the stories they come up with are most of the time true
But me, I get confused by looking in the mirror
The only time I recognize myself is when I look at my dad
And get nervous from having to grow old without him

ואני הייתי מהופנט, מסתכל עליה מדברת, ולא מבין איפה הייתי כל הזמן הזה, איך לא הכרתי אותה כל השנים כשהייתה כל כך קרובה. ופתאום כל אשר סבב אותי, האורחים, המשפחה אפילו האחות שלפני רגע הלכה, נראו יותר יפים, יותר מעניינים, נראו חלק מהקסם שעטף אותה.

אני לא יודע כמה זמן עבר. אני פשוט עמדתי בוהה בה. המילים היו כולן מוכרות, חתך הדיבור אינו כזה  שבהכרח ישאיר כל קהל מרותק, אבל שפת הגוף שלה, המבט שעובר על כל הנוכחים באולם, הרגש שיוצא ממנה והשלווה שלעיתים מגיעה רגע אחד לאחר מכן, תפסו לכל הנוכחים באולם את אותו איבר לא מוסבר, שמתכווץ במרכז הגוף ומתקשר עם האוזניים שמזדקרות, העיניים שנעטפות לחלוחית, העור רדוף העקצוצים והלב שנפתח ורק רוצה עוד.

People back home are sometimes more than I can handle
When there's peace in my life they come forward and say, what's wrong?
There's no filth upon their sidewalks
So naturally they see yours
There's a corner in my heart for the folks back home

היא סיימה את דבריה וירדה מן הבמה. האחות המוכרת עלתה לאחריה כדי לספק את צימאונו של הקהל. ניכר כי הסגנון שונה אולם הקסם של המשפחה נגע גם בה באותם רגעים ואפילו הרעתי לה כשסיימה את דבריה בנימה אישית ללא הגברה בה סיפרה על אהבות רחוקות בימים שטופי שמש.

האחות ירדה ונתנה את האות למילות הפרידה האחרונות של האהבה החדשה שלי. אני שומר אותן אצלי, חוזר ושומע אותן שוב ושוב. לפעמים הן גורמות לי לחייך ולצחוק, לפעמים הן שולחות אותי ללילות ללא שינה. אבל הן תמיד מזכירות לי אהבה חדשה, כזו שהגיעה מהמקומות הכי לא צפויים.

And my daddy says I should always remember my story
'Cause there will come a time when all the folks back home will die
And that one day I will sit my children down
And tell them everything there is to tell about the folks back home
How they knew everything there was to know about me
And I'll look at them and hope that one day they could say the same

גבע אלון - "The Folks Back Home"

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.