5 תגובות לפוסט "למה? למה? למה? - אבל בקטע טוב"

1. מאת טל:
   9 במאי, 2009 בשעה 10:54 am

   מדובר בבשורה משמחת ביותר!

2. מאת jezabelle:
   11 במאי, 2009 בשעה 11:25 pm

   מה שאני עומדת לכתוב כאן לא קשור ולו בקצת למה שכתוב בבלוג, אך מאחר והשעה שעת לילה מאוחרת, נפל בחלקך שמוליק היקר, העונג הנדיר של להוות מקום לפורקן עבורי (חוויה מעוררת השראה, בכל מובן).
   קמתי היום בבוקר לבוקר של אחרי.אחרי דפש מוד.
   התובנות הגיעו רק במהלך היום הזה שעבר עלי, לאט לאט, כמו טיפות של גשם שמטפטפות כל היום אבל לא מתפתחות למבול המצופה. איך מעכלים הופעה של להקה שגודלים עליה? לא הלכתי להופעה כי אני אוהבת את שלושת הלהיטים הנטחנים בגלגלצ, לא כי זה נראה לי מגניב, ולא כי חבר שלי קנה לי כרטיס ביציע ליומולדת. הלכתי כי מהיום שבו אחי הגדול נתן לי את הקסטה (TDK CHROME בצבע כחול) שבצד אחד שלה היה Depeche mode singles 81-86 ובצד השני מצעד הפזמונים השנתי לשנת 1986 של רשת ג'- ליוותה אותי הלהקה הזאת כמו פסקול לחיי. הבנתי את זה רק היום. יום אחרי. ואיך נפלה עלי התובנה אתה שואל?? תודות לציבור של בורים-מתלהבים- מאזיני גלגלצ- עוכרי ישראל (ואני מתנצלת מראש בפני חברי הטובים שנכללים ביניהם). כל אותם יואב-קוטנרים קטנטנים שלפתע צצו להם, וביקרו את הסאונד/ המסכים/ הפלייליסט, כאילו יש לשירים האלה איזשהי משמעות בשבילם מלבד עוד שיר לקפץ לו במסיבה ולגרום להם להרגיש שקיבלו חזרה את ערכם של 400 השקלים…מצאתי את עצמי כל היום נעה על הציר שבין אופוריה לבין הגנה על ההופעה שהייתה. כאילו זאת הלהקה שלי.
   אבל אז ויתרתי על המאמץ. כי הבנתי.
   הבוקר שאחרי הופעה כזאת, הוא בוקר קסום. זה לא שההופעה הייתה ככ מדהימה ושהשירים שהם שרו היו רק הלהיטים האהובים עלי. כי זה לא מה שהיה. זה להרגיש את הצלילים באויר ולשמוע את דייב גאהן שר עם הקול המצמרר הזה שלו, את master and servants ששמעתי לראשונה בווקמן של פנסוניק בכיתה ב', או את walking in my shows, מתוך הדיסק הראשון שאי פעם קניתי, או לשמוע ולראות אותו מבצע את it's no good- תזכורת לזעם גיל ההתבגרות.
   לכל שיר שהם ביצעו הותאמה במוחי הקודח סצינה כלשהי מתקופות שונות בחיי.
   אז נכון, לא היה shake the desease או just cant get enough או השיר שנתן לי לגיטימציה להסגר בחדרי שעות כשגיל ההתבגרות היכה בי בעוצמה barrel of a gun, אז מה. אבל הם היו שם.ואני הייתי.
   אז לא ראיתי אותם כל הזמן על הבמה, או על המסכים.
   אז מה, אבל הם היו שם. ואני הייתי.
   ויותר מלראות או לשמוע- הרגשתי.

3. מאת שמוליק כץ:
   12 במאי, 2009 בשעה 10:53 am

   איזבל היקרה, אין לי מילים כדי לתאר את התעונג המופלא שגרמת לי להרגיש בפיתחו של יום.
   הבלוגיה פה על מנת לפרק, לפרוק, ולהתפרקן עליה, איתה או אותה. תחשבי עליה כתחליף לבוקס עצבני בקיר (כי חבל על היד)/צווחת ייאוש (כי חבל על השכנים)/פשיטה על המקרר (כי חבל על הפיגורה)/שימוש בנרקוטיקה (כי…כי.,.שכחתי) , וכל המרבה לפרוק הרי זה משובח.
   לא יודע מדוע זכיתי בכבוד (ושלא יהיה ספק, מדובר בכבוד גדול) והיכן פרקת את מחשבותייך עד כה (כי פה טרם היית) אבל אני מחכה בסבלנות לפורקנך. (הידעת?! - "וְיַצְמַח פּוּרְקַנֵה" = ויצמח ישועתו. אין כמו ארמית)

   נקודה למחשבה- למה זה תמיד האח שמביא את הקסטה (מכיר הרבה מיקרים כאלה) ולא אחות שמביאה לאח? ולמה הדבר היחידי שאני קיבלתי מהאחים שלי היה כאפות (לא זוכר את הדגם, אבל זה בטוח השאיר כחול).

4. מאת jezabelle:
   12 במאי, 2009 בשעה 10:57 pm

   קודם כל, שמחה לשמש כתענוג בפתחו של בוקר, מחמאה לכל הדעות (אני מקווה בשבילך שיש לך גם תענוגות לא וירטואלים בבקרים שלך..)
   כנראה שפשוט הבלוגיה ושמוליק היו בזמן הנכון ובמקום הנכון בשבילי אתמול ( אני בטוחה שאני לא הבחורה הראשונה שאומרת לך את זה), ואני חייבת לציין שנרשמה הקלה בכוחותינו היום.
   אני אשמח לפקוד שוב את המקום, אבל בוא ניתן לקצת מתח מוסיקלי להצטבר (עניין של כמה שעות מול VH1 או 88 ,עדיף אחרי סשן עם הפסיכולוגית ככה שיהיה חומר איכותי להרהר עליו)
   עד אז…

5. מאת הבלוגיה על פי שמוליק כץ - מוזיקה ושאר תופינים:
   5 ביוני, 2009 בשעה 10:55 pm

   [...] אם לא היה מספיק ש-"Why" מגיעים לארץ אז גם חברי " M83 " באים ובזמן שמדונה לוקחת 500 [...]

לכתוב תגובה