יש רגעים שאתה מרגיש כאילו העולם הזה משחק איתך משחקים ומנסה לשמור אותך מאוזן אבל לא לפני שהוא ירסק אותך למטה וידרוך עליך ואז ירים אותך למעלה, גבוה גבוה לראות את הכל מעל כולם ולבסוף לחזור לנחיתה מאוזנת בשגרת יומך. רק לפני כמה דקות התבשרתי שאין כרטיסים נוספים להופעה שתכננתי לראות במשך זמן רב, אחרי שכבר קבעתי עם חברים, אורגן לוח זמנים מסודר לפי אילוצי העבודה של כל אחד מאיתנו ודובר רבות עליה. ככה בשניה, בשיחת טלפון אחת הצליחו להשבית לי יום שרק לפני כמה דקות התחיל ביקיצה טבעית עדינה ומפנקת. באותה שניה אתה מתמלא עצבים על למה לא הזמנת כרטיסים קודם, איך זה שאין עוד מקומות, מריץ מחשבות על ספסרים מיוחדים של הופעות קטנות שרק מחכים לאנשים כמוך ואולי כדאי להגיע למקום בכל מקרה לבדוק אם יש כרטיסים, שולח הודעות ומתקשר לאנשים מקורבים שאולי יכולים לעזור, מתכנן סיפור קורע לב אותו תספר למפיקה ברגע שהיא תענה לטלפון שלך ואולי היא תרחם עליך ותשאיר איזה שני כרטיסים למקומות עמידה מעל יציאת החרום משמאל למטף מתחת למזגן המטפטף, רק שיהיו כרטיסים!

כלום. זה מה שקיבלתי. לא כרטיסים ולא מטפים. בלב כבד, סיגריה בפה ועצבים רופפים שוטטתי לי ברחבי הרשת מנסה להיאחז בהופעת חרום אחרת שתיגאל אותי מיסוריי. משוטט בין לוחות ההופעות, מבטיח לפרגן לעצמי כרטיסים לכל ההופעות מחו"ל בחודש הקרוב ולעזאזל הכסף, אומר לעצמי שאני אלך להופעה הראשונה שתקפוץ לי מול העיניים ולא אכפת לי גם אם זו קרן פלס מארחת את מרגלית צנעני בהשתתפות אורחים במופע הצדעה ל"כוכב נולד" השנים הראשונות. איזה עצבים.

נשבע לכם שבחלומות הוורודים ביותר שלי לא דמיינתי את מה שקרה לאחר מכן. אני עובר על רשימת ההופעות בבארבי תל אביב בשבוע הקרוב, מנסה להמשיך לרפרף במורד הרשימה אבל העין קופצת לה למעלה בעקשנות לאותה שורה שנראית לא הגיונית, לא קשורה, לא אמיתית.

 " 13/09/2008 - 22:00 - הכוכב הלבן חוזרים להופיע"

לא יודע אם ועד כמה השם הזה, "הכוכב הלבן", אומר לכם משהו, אבל הנה מה שהוא בשבילי.

אוגוסט 2003, קשמיר, הודו. אני כבר אחרי 9 חודשים של טיול ברחבי תת היבשת הזו, יושן בבית סירה מפואר על אגם "דאל" עם ידידה מהארץ שפגשתי פה וחברות שלה, חופשי מדאגות, שמש הודית מפנקת אותי כל בוקר וכמות של חומרים מעוררי רגשות שהיו גורמים לד"ר הופמן ז"ל לשלוח אותי להסתכלות. כחלק מהנוהל התקין כאשר אני חולק חדר עם אנשים חדשים שאני לא מכיר, פשיטה על מארז הדיסקים שלהם היא בין הדברים הראשונים שאני עושה (אף פעם לא הייתי איש של שיחות קטנות, למה להרבות במילים כאשר הצלילים שמלווים בן-אדם מעידים עליו הרבה יותר. בעצם אולי זה בגלל שאני סתם לא נחמד). בין חתיכות הפלסטיק העגולות הונח לו עותק צרוב עם הכותרת "הכוכב הלבן". עבדכם הנאמן, סקרן מוזיקה טבעי, הכניס את הדיסק לשמיעה לחץ על כפתור הפליי וכל מה שנשאר לו זה להתמכר לזעקה, לשכב אחורה על השטיח, לחייך מאוזן אוזן ולהודות שיווה על העונג הצרוף הזה.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

עד כמה אהבתי את הדיסק הזה? אהבתי אותו כל כך שלמרות שבדיסק הצרוב היו רק את ששת הרצועות הראשונות, שמעתי אותו מיליון פעמים. אהבתי אותו כל כך שכל מי שטייל איתי מאותו רגע מכיר כל מילה ומילה מכל שיר שלהם ונפרד ממני לשלום לא לפני שצרב לו עותק משלו. אהבתי אותו כל כך שחיכיתי להגיע לארץ ולהשיג את האלבום המלא יותר משחיכיתי למקלחת חמה/עם זרם מים או אוכל של אמא. אהבתי אותו כל כך שאפילו שחבר לטיול שחלק איתי חדר שמע את הדיסק הזה ורק את זה כל יום, כל היום, כל הזמן, לא יכולתי לכעוס עליו. אהבתי אותו כל כך שמאז שחזרתי רק חיפשתי עוד חומר על הצמד הזה.

ואין שום דבר, אין מידע, אין דף חלל, אין אתר. כמה קטעים קצרים באתר כזה או אחר אבל שום דבר עדכני. ומאז פעם בכמה זמן עולה בי המחשבה אולי אני אצור איתם קשר, נשכנע אותם להופיע, אני מוכן להתחייב לקהל של 100 איש לפחות, אני אשלם להם אם צריך. לפני כשבועיים, בדיון שערכתי עם עצמי, הגעתי למסקנה שאני חייב לעשות את זה ולארגן הופעה חד-פעמית. דיברתי עם חברים שכמובן חשבו שאני משוגע (למרות שכל אחד מהם היה מתייצב ברגע האמת) אבל כמו הרבה רעיונות גדולים, גם זה נפל מטעמי עצלנות כאלו ואחרים. אבל כנראה ששאול מזרחי מהבארבי החליט לעשות בשבילי את העבודה.

אתם מבינים, זה לא שהם הלהקה הכי טובה שקיימת בעולם, זה לא שהם עושים משהו שלא נשמע פה מעולם. אבל יש שירים/אלבומים שאתה מכניס לתקופות או רגעים שהם הרבה יותר מסך הצלילים שבוקעים מהמערכת כשאתה שומע אותם. "הכוכב הלבן" הוא כדור הזאנקס שמעולם לא לקחתי. גלולה של אושר, הרגעה ואנחת רווחה שמאפסת אותי מול כל העולם בזמנים לא מתוכננים. הדיסק פשוט מוצא את עצמו במערכת פתאום ומול העיניים אני רואה את קשמיר שוב, חוזר לחופי גואה השקטים, נזכר בנסיעות אוטובוס ארוכות עד אינסוף ובתקופות שהיה לי חיוך על הפנים בלי סיבה מיוחדת, נקי מכל שכבות האבק המכסות את שגרת ימינו.

ביום שבת הקרוב הם חוזרים להופיע. אין לי מילים להגיד מה אני מרגיש על זה כי זה פשוט שלי, אישי, לא נתפס מבחינתי. אני יודע שחלקכם בוודאי חושבים שאני מגזים או סתם מבלבל את המוח. אבל אני בטוח שחלק ממכם מבינים אותי ויודעים על מה אני מדבר וגם לכם יש להקה, זמר או זמרת שמעיפים אותכם לאלף עזאזל מהתו הראשון שמתנגן.

פרטים טכנים נוספים על מי הם הכוכב הלבן, מה הם ולמה אפשר למצוא פה בפרסום של הבארבי (כדאי ומומלץ לקרוא). אפשר גם לקרוא על האלבום היחיד שלהם בביקורת במומה. בינתיים תורידו את האלבום ותהנו.

תגים: אין כרטיסים, בארבי, הודו, הכוכב הלבן, קשמיר

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום שלישי, 9 בספטמבר, 2008 בשעה 7:00 pm תחת הקטגוריות שמוליק בדרכים. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.