סוף שבוע שהיה אמור להיות שקט, רגוע, מעורבב בין עבודה, שינה ומטלות אקדמאיות הפך להיות מוזיקאלי להפליא בעקבות הזמנות לשתי הופעות שנפלו בחיקי, מריונטה סול באוזן-בר בשישי בערב ו-1:1 ב"תמונע" בשבת בערב. עייפות כרונית ולוח זמנים צפוף עד בלתי אפשרי לא מנעו את ההתענגות על הצלילים בסיומו של כל יום.

מריונטה סול הם שם ששמעתי מספר פעמים בעבר אבל לא באמת שמעתי שום דבר שלהם. הזמנה להופעה שלהם הייתה בשבילי הזדמנות לשמוע אותם לראשונה ולהכיר במה מדובר. האזנות אקראיות באתר הלהקה או בדף החלל של הלהקה נתנו טעימה של משהו נעים שנראה שיתאים למידותיי.

אחרי עיכוב במועד תחילת ההופעה (פתיחת דלתות 21:30, הלהקה עלתה לקראת 11), כמה כוסות בירה והכרות מעמיקה עם התפריט החדש של האוזן-בר (שגרם לי לחשוק בצלוחית קטנה עם גבינת קשקבל בצמוד לבירה שלי, יעודכן התפריט לאלתר!) חברי מריונטה סול עלו לבמה. קהל השותים והסועדים עזב את מתחם הבר ועבר אל מול הבמה במן ערבוביה של ישיבה ועמידה ושמירת מרחק בטחון מהבמה (תופעה די נפוצה בהופעות המלאות לחציין, סוג של חצי מעגל מהבמה שכאילו אסור לחצות על מנת לא לייצר יחסי קירבה חמים מידי או להיראות גרופי נלהב. לא מובן לי). סקירה מהירה של חברי ההרכב והכלים גרמה לי להתמקד בבסיסט ולחשוב לעצמי "האם ייתכן שירמי קפלן, בגירסתו הצעירה אך לא המתולתלת קפץ בזמן לב"ש והצטרף למריונטה?" אכן מדובר בדמיון מדהים (תראו בעצמכם). במהלך ההופעה כבר שטתי לעצמי במחשבות וקולו של הסולן הזכיר לי את אסף אמדורסקי לעיתים, ואם הייתי מאלץ את זה מאוד אז המתופף היה הדבר הכי דומה לג'נגו שהיה על הבמה, וזהו, איחוד של תערובת אסקוט באוזן-בר שישי בערב, עם חילופי תפקידים קלים.

אבל לא, ממש לא. מריונטה סול מנגנים ביחד בצורה מהודקת ויפה, לחנים שלא מתפרעים יותר מידי ויושבים טוב עם המילים שגם הן מתחברות היטב לסיפור כזה או אחר ורוצות שתקשיב להן. זה החלק הטוב, יש גם חלק אחר.

אני לא יודע אם מדובר באירוע חד-פעמי, או סתם עניין של מצב רוח אבל הקול של הסולן פשוט לא מתחבר לי (וזה נאמר בצורה מאוד ברק אובאמית/פוליטיקלי קורקט) למילים ולהרכב שמאחוריו. יש שירים שזה פשוט נשמע לא טוב, כאילו השיר לא אמור להיות מושר על ידו או לא נכתב בשבילו. יש פעמים בהם היה בא לי שהוא יתחיל/ילמד לצרוח עם קצת כאב, שיתעורר קצת שיכניס רגש למה שיוצא לו מהפה, ויש פעמים שזה מתחבר ממש טוב, שנראה כאילו הוא באמת בתוך זה והכל יושב מעולה במקום. ברגעים האלו גם שמעתי קצת את אמדורסקי בקולו.

אני שוב מסיייג את דבריי, יכול להיות שזו פשוט הייתה הופעה לא טובה שלהם, או שסתם הוא לא הרגיש טוב (כל ההקלטות שיש ברחבי הרשת נשמעות בסדר גמור ואפילו יותר מזה), לא נשארתי לברר אחרי ההופעה. אבל בשישי בערב ההופעה הייתה לא אחידה, התחילה חלש בשני השירים הראשונים, השתפרה מאוד בשניים לאחר מכן ושבה והמשיכה בטלטלות לאורך הדרך. ביצועים מעולים של "עשור" (ופה בביצוע חי, הרבה פחות טוב), "היי" ו"עמום" היו תענוג כמו גם המתופף שהיה מעולה ומלא אנרגיה כמו שצריך להיות וחבל שלא גרר אחריו את שאר חברי הלהקה שנראו עייפים. אבל כשהסולן שר "זה רק הקול שלי, הקול שלי" באחד השירים, לא נשאר לי אלא להסכים.

אני בטוח שאני אתן להם עוד הזדמנות בעתיד והאלבום החדש שלהם ינוח על שולחני בקרוב מאוד לצורך המשך התעניינות, אבל אם צריך לסכם את זה אז מיום שישי יצאתי רק עם חשק לקשקבל.

ונעבור ליום שבת שהיה אמור להיות יום מנוחה אבל התחיל בעבודה בשעה מוקדמת ביותר שחס מלהזכיר אותה מעל דפי בלוג זה מפאת כבוד למקיצים בטבעיות. אבל במשך כל השבת חשבתי על ההופעה שמחכה לי בערב, מופע השקה לאלבום "ברזל" של ההרכב  1:1 אותם הכרתי מאלבומם הראשון ועוד קצת מהאזנות לחומרים עצמאיים של "דבק" ומור שטייגל שביחד פלוס תוספות מהווים את 1:1.

הגעתי לתמונע לקראת 11 (פתיחת דלתות מוצהרת ב-22:30), התמקמות מאחורי עמדת הסאונדמן, חצי הוגרדן והאורות כבים לתחילת ההופעה (ההרגשה של הגעת בדיוק בזמן להופעה, הצלחת לתפוס מקום ולהזמין שתייה הכל ברגע האחרון משווה תחושת ניצחון שרק נפוליאון או הצנחנים בכותל יכולים לחלוק איתי. או יותר נכון, יכלו לחלוק איתי).

על הבמה עולים 6 אנשים וכבר יש לי חיוך על הפנים. הרכבים מרובי חלקים זה תמיד סימן שאתה הולך לשמוע משהו שונה ולא עוד בס, תופים, חשמלית. האחדים פותחים עם "אבק אדם" ואני לא יכול שלא להיזכר במריונטה מאתמול בערב וממחשבותיי עליהם. ככה זה צריך להישמע, המילים יושבות במדויק על הלחן, הקול של הזמר פשוט מספר את הסיפור בדיוק וברגש שקשה להתעלם מהם וכל זה קורה עם מילים שנכתבו לספר (ע"י ערן בר-גיל) בכלל ולא על ידי ההרכב, מדהים. הליין אפ מונח לפני על עמדת הסאונדמן ואני יודע שיש לי עוד 15 שירים להתענג עליהם עד לסיום ההופעה.

ההופעה ממשיכה עם עוד שירים מאלבומם החדש "ברזל" שטרם יצא לי להאזין לו במלואו אבל חוסר ההכרות עם המילים לא מוריד מההנאה ומהידיעה שזה אלבום שהולך להתנגן לי בראש עוד הרבה זמן. לאחר מספר שירים הם עוברים לבצע שירים מאלבומם הראשון ופה אני כבר שולט ביד רמה, עוצם את העיניים ומרשה לעצמי לדמיין את מור שטייגל לוחשת לי את המילים לאוזן.

מור שטייגל. מור שטייגל אתמול הייתה תענוג לעיניים והאוזניים (את התענוג לאוזניים היא חולקת עם שאר חברי ההרכב, את החלק של העיניים אני מייחד לה). פשוט מדהימה על הבמה עם קול מלטף וכואב שהבהיר לי שאני לא רואה או מכיר מספיק זמרות שכאלו בארץ. נהניתי מכל קול שיצא ממנה מכל זעקה מכווצת עיניים שהדהדה באולם במאמץ להכאיב דרך גרונה. הערה לעצמי, לעקוב אחרי מור שטייגל לעקוב אחרי הופעות של מור שטייגל אם ישנן כאלה.

בהדרן הם ביצעו את "מלי בן שושן" שהרגיש ונשמע שונה מכל מה שהיה לפניו. מילים סיפוריות שמעלות חיוך ולחן מקפיץ שאי אפשר להישאר אדיש אליו. לאחריו חתם את ההופעה ביצוע לשיר הסיום מהאלבום הראשון, "שלג", והשאיר את כל הקהל בתמונע עם חיוך לתחילת שבוע וזמזום נעים באוזניים להירדם איתו בלילה.

*תודה להדר ולאלה מ-Ynet על הכרטיסים - תזכו למצוות ומוזיקה טובה

תגים: 1:1, אחד חלקי אחד, אסף אמדורסקי, ברזל, דבק, ירמי קפלן, מור שטייגל, מריונטה סול, ערן בר-גיל, תמונע, תערובת אסקוט

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום ראשון, 21 בספטמבר, 2008 בשעה 7:56 pm תחת הקטגוריות שמוליק בדרכים. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.