דירק החצוצרן/קולות/כלים שלאף אחד אחר אין כח לסחוב להופעות עולה על הבמה בברזילי ומפנה את הקהל למסך מעל עמדת הסאונד שם תתחיל בעוד רגע הקרנת הבכורה לקליפ החדש והראשון של פאניק לשיר "Jewish Women". כך התחילה ההופעה הראשונה של פאניק אנסמבל שראיתי.

ואיזו התחלה זו הייתה, קליפ יפהיפה ומושקע לשיר מעולה לא פחות שגרם לכאב הראש והמעיכות שהגעתי איתם מהבית להיעלם עוד לפני שנוגן התו הראשון על הבמה.

סוף הקליפ, מחיאות כפיים, הקהל מסתובב ופונה לבמה ומולנו עומדים כל חברי פאניק על שלל גווניהם המוזיקאלים והערב מתחיל.

כבר כמה ימים עברו מאז ההופעה אבל היא עוד רצה לי בראש ולא בגלל שהיא הייתה מדהימה (והיא הייתה..), לא בגלל מבול הסגנונות המוזיקאלים שפאניק מייצרים שנע בין קברט לוואלס, נגיעות מזרחיות, שמחה אירית ורוק (בניצוחו של עומר הרשמן חביב הח"מ), לא בגלל ההפתעה של לראות את יהוא ירון עם איזה כלי קטן ומאוזן שתלוי על צווארו ("לזה אתם קוראים בס?!?, תיכף תראו מה זה בס." אמרו פניו של יהוא)  ואת האלטר-אגו של יהוא שמשתלט עליו ברגע שהוא עובר לנגן על הקונטרבס האימתני ומלא האישיות שלו ומוציא את שלל הבעות פניו שלעיתים נדמה כאילו הן עוד כלי על הבמה המרכיב את מכלול הצלילים שקוראים לו פאניק אנסמבל, זה אפילו לא בגלל שתי גברות הפאניק שעמדו בקדמת הבמה, עדינות לעתים, משוגעות לפרקים, מתוקות ומלאות בקולות שמעלים אותך גבוה גבוה וזורקים אותך לצניחה חופשית רק כדי לעצור אותך רגע לפני ההתרסקות על הרצפה, זה לא בוריס שהיה מעולה על האקורדיון (אבל נדמה שהיה מאופק יותר משאר חברי פאניק) וגם לא צלילי הקלידים שהיו רחוקים מעיניי (בחירת מיקום לא אופטימאלית שלי בברזילי) אבל עמוק באוזניי לאורך כל הערב וזה גם לא הדיסק המעולה שרץ לי בכל מערכת אפשרית מאז ההופעה.

ההופעה עוד מתגלגלת לי בראש בגלל כל התמונות שרצות לי בראש. לא תמונות מההופעה, אלא התמונות שהצלילים של פאניק יוצרים אצלך בראש.

זה קרה ממש בתחילת ההופעה, ששאריות הקליפ עוד בראשי, זה התחיל ברעיון לא מגובש של סרט קצר שפאניק הם הפסקול שלו. לא פסקול מוגדר לרגעים מסוימים בסרט אלא שני מדיות רצות במקביל, וידאו ומוזיקה, כל אחת מספרת את סיפורה עד להתנגשויות קליימקסיות בנקודות עמוסות רגש, חזיון וסאונד. סוג של גרסה ארצישראלית-פאניק אנסמבלית-אינדי עצמאית לשילוב בין "Dark side of the moon" והקוסם מארץ עוץ (תעבירו לדקה 4:04 לדוגמית).

אחרי ההופעה, כשהרוחות בראשי נרגעו קצת עם כמה כוסות בירה ועוד שניים-שלושה צ'ייסרים מאזנים הרעיון התעדן וקיבל פרופורציות יותר נורמאליות ומאז הוא הופך לי את הבטן לפחות פעם ביום.

ההופעה של פאניק צריכה וחייבת להיות מלווה בוידאו-ארט שנתפר למידותיה בלבד.

ההרכב, הדמויות שמרכיבות אותו, הצלילים שלהם, הדינמיקה ביניהם והסיפורים שבין המילים פשוט גדולים מידי לפעמים על מנת לקבל לקבל את הביטוי הראוי להם דרך האוזניים בלבד. אני רואה את התמונות והצבעים שיכולים לרוץ על מסך גדול מאחוריהם ולהשלים את החוויה שקשה להישאר אדיש אליה.

לא מבינים על מה אני מדבר?

תראו את הקליפ (חדש חדש ברשת) המדובר עם אוזניות צמודות חזק חזק לאוזניים ותראו את הקולות והמראות מתחברים להם בצורה הזויה וכמעט מהפנטת (כל הבובות הקטנות שמתרוצצות שם שנראה לי שלנעה גולנדסקי יש השפעה לשיתופם בקליפ-ראה דף חלל, התלבושות, אנשי פאניק על שלל הבעותיהם והמוזיקה שמעלה ומורידה, שמחה ומותחת באותה נשימה) או שפשוט תלכו להופעה של פאניק וברגעים מסוימים תעצמו את העיניים ותראו מה מוקרן בצד האחר של העפעף שלכם. הנאה מובטחת.

 סטודנטים לקולנוע, וידאו וסאונד אמצו את הרעיון וקחו את הפרויקט למקומות שדמיינתי כי אני פשוט לא יודע איך.

 סינמסקופאניק - בקרוב בסינמטקים הקרובים אליכם.

תגים: Jewish women, ברזילי, יהוא ירון, נעה גולנדסקי, פאניק אנסמבל

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום שבת, 8 בנובמבר, 2008 בשעה 5:26 pm תחת הקטגוריות שמוליק בדרכים. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.