13 תגובות לפוסט "שבעה קקטוסים וצבר אחד מתארח"

1. מאת אלון:
   21 באוגוסט, 2009 בשעה 1:19 am

   הייתי בבארבי, ויומיים אחרי אני עדיין מחויך מאושר מהחוויה.

   אני כל כך מסכים עם המשפט שלך "האנשים שעשו לי כל כך טוב באותו ערב, עם זיכרונות מהסוג שפסיכולוגים ממליצים לחזור אליהם כדי להירגע ולהתנקות".

   שלחתי לך הודעה דרך YouTube ואשמח אם תוכל לענות לי לגביה.

   ממש תודה על הסרטונים, הם מעלים בי אושר רב.

   אלון

2. מאת SHIFRAJ:
   21 באוגוסט, 2009 בשעה 5:19 pm

   תודות מעומק הלב המפזז והמתרגש על הצילומים על תיעוד הרגעים המשמחים שהיו שם .
   גם לי המופע הכביר הזה היה תרפיית שמחה וחיוכים ועונג. אני כל הזמן מחייכת שרואה מול עיני את חיוכיו של ג'ואי ברנס.

3. מאת שני:
   21 באוגוסט, 2009 בשעה 7:06 pm

   שמוליק,אתה עושה מצווה עם המצלמה שלך-איזה יופי!!

   אבל הקליפים לא יצליחו באמת להעביר את הרעידות והשמחה שהייתה שם…
   הם היו מקסימים באוזן אבל זה לא הכין אותי בכלל לקראת מה שהיה ברביעי בבארבי. עברו יומיים ואני עדיין לא מפסיקה לחייך כשאני נזכרת בחבורה הסופר מוכשרת הזו על הבמה, נותנת את כל כולה למשך כמעט 3 שעות ולא נמאס-לא להם ולא לקהל. ראו שגם להם,כמו לנו, היא קשה להיפרד ולסיים את הערב הנפלא הזה.

4. מאת נמרוד:
   22 באוגוסט, 2009 בשעה 12:49 am

   אני בדיוק כותב את הפוסט שלי על ההופעות של קלקסיקו. ראיתי אותך מצלם בהופעה (לא ידעתי שמדובר בך), וכיוון שעמדתי ממש במרכז השורה הראשונה, אני מבליח מספר פעמים בוידאו שלך (את לחיצת היד ההיסטורית ביני לבין ברנז לא תפסת, לצערי). רק שאלה אחת - לא מפריע לך לחוות את כל ההופעות האלו מבעד לעדשת המצלמה שלך? אני אפילו בצילומי נוף בטיולים מתקשה, בגלל שאני מרגיש שאני מחפש יותר את ההזדמנות לצלם מאשר את ההתחברות לחוויית הטיול.

5. מאת שמוליק כץ:
   22 באוגוסט, 2009 בשעה 3:48 am

   נמרוד - לא הבנתי איך ראית אותי אם אני בכלל צילמתי מאחור ואתה היית בשורה הראשונה ולחצת ידיים לכל המי ומה, אבל סבבה.
   לגבי חווית ההופעה דרך המצלמה. ובכן, התשובה מתחלקת למספר נקודות:
   1. את רוב הסרטים לא אני מצלם אלא האיש היקר הידוע בכינויו "הדוקטור", הידוע גם בכינויו האחר "הבעלים החוקיים של המצלמה המדוברת".
   2. יחד עם זאת, מרוב פעמים שיצא לי לצלם, כבר יש מיקומים די קבועים וטכניקות צילום לעצלנים שמאפשרות לי להיישיר מבט לבמה, לנוע, לעשן, לשתות בירה ועדיין לצלם בכיף.
   3. אני תמיד אומר שנביא את המצלמה, אולי נצלם איזה שיר או שניים אם נתפוס משהו טוב. בפועל, הרצון לתעד ולתת לאנשים אחרים, וגם לי, הזדמנות לראות את הקטעים האלה שוב ושוב, הוא יותר חזק וגורר אותי לצילומים ממושכים. התגובות האוהדות וההערכה לנושא (תודה שני, שיפרה, אלון וכל המגיבים בטיוב), גורמים לי לחזור לאותה מחשבה ממקודם ולהתחיל את המשפט מהתחלה.
   4. והכי חשוב. כל אחת מההופעות, למרות שגם הייתי עסוק בצילומים, הייתה מהנה עד כאב. אפשר להינות, לסבול, לצחוק, לבכות, לשתות, לעשן ועוד המון דברים תוך כדי צילום. נו באמת, אתה לא רואה "מחוברות" ?!?!

6. מאת נמרוד:
   22 באוגוסט, 2009 בשעה 12:08 pm

   אם זה לא היה מובן, הוידאו שהתכוונתי אליו הוא זה מהאוזן - ראה את Vicotr Jara's Hands בין 1:40 ל-1:45 - הפרצוף עם החיוך המטופש הוא שלי. אני מניח שאתה היית זה שעמד ליד הבמה מימין עם מצלמה קטנה.

   בבארבי עמדתי מאחורי הסאונדמן וביום רביעי - כך שמן הסתם בוידאו הזה אני לא מופיע…

7. מאת שמוליק כץ:
   22 באוגוסט, 2009 בשעה 3:09 pm

   מה ?!? זה אתה?!
   צ'מע, אתה לוקח בקלות את תואר "הבן אדם שהיה הכי מאושר מההופעה של קלקסיקו באוזן למרות שהיה נראה כאילו הוא בכלל לא בהופעה אלא מרחף לו בקינג ג'ורג' פינת דיזנגוף יחד עם ג'ואי ברנז" .

   ונראה לי שיש לי את הלחיצת יד פשוט ערכתי אותה החוצה מהסרט.

8. מאת נמרוד:
   22 באוגוסט, 2009 בשעה 4:12 pm

   עמדתי להגיד ש"זה הדבר הכי יפה שאמרו לי אי פעם", ואז הבנתי שלא כל כך הבנתי מה שאמרת… אבל הצחקת אותי כהוגן!

9. מאת יהוא ירון 1, קלקסיקו 2:
   22 באוגוסט, 2009 בשעה 5:17 pm

   [...] בחצות, שעה אחרי מועד ההתחלה המתוכנן, הגיעה ההודעה כי הלהקה, שנחתה בארץ באיחור לפני כשעה, תעלה בעוד מספר דקות על הבמה. להודעה, שלא במפתיע, הייתה תוצאה הפוכה מהרצוי – כשרבים בקהל פירשו "מספר דקות" כשעה וחצי והחלו לנהור החוצה. והנה, חמש דקות מאוחר יותר נחצה קיר האנשים לשניים, ובחרבה עברו קלקסיקו בהרכב מצומצם ועלו לבמה. השירים של קלקסיקו אולי מאבדים הרבה מעוצמתם כשמצמצמים אותם להרכב של שתי גיטרות ותופים, אך המגע האישי היה יותר מפיצוי הולם על כך – מעולם לא הייתי במרחק כל כך קצר מאמנים כל כך אהובים כמו באותה הופעה באוזן בר. ההרכב, מצידו, בחר שירים שהתאימו היטב להרכב המצומצם, כולל Victor Jara's hands עם הפזמון ההימנוני, וגירסא אקוסטית של Not Even Stevie Nicks שהפכה לגירסא עקומה ומקסימה של Love Will Tear Us Apart. ולמי שהפסיד – וידאו של מרבית ההופעה הקצרה, כולל הבלחות מרגשות של פרק היד המתנופף של עבדכם הנאמן, תוכלו למצוא אצל שמוליק כץ. [...]

10. מאת עמי:
    25 באוגוסט, 2009 בשעה 7:44 pm

    אני? בן 56 עוד מעט והלכתי בחדווה לראות את הלהקה הנהדרת הזו שגרמה לי לקפץ במקום שלוש שעות כמעט (לא דבר של מה בכך בגילי המופלג…) ולהתקע על חיוך מטופש לאורך כל ההופעה, חיוך שהמשיך להמרח לי על הפרצוף גם בימים שאחרי ההופעה. אני אוהב רוק, אוהב קאונטרי ומת על צלילי המריאצ'יס במכסיקנים האלה שקלקסיקו מנפקים בחפץ לב ואשר גרמו לי להזיע מהתרגשות. התקף לב בגילי ממש לא מומלץ אבל אם למות, אז למות ככה.

11. מאת בלוז סוף חופש»הבלוגיה על פי שמוליק כץ - מוזיקה ושאר תופינים:
    29 באוגוסט, 2009 בשעה 6:05 pm

    [...] עוד שאריות מההופעה המדהימה של קלקסיקו. טאפאס וטאפאס כותב על ההופעה ועל מפגש המעריצים המקדים [...]

12. מאת אביהוא שבאוזניים»הבלוגיה על פי שמוליק כץ - מוזיקה ושאר תופינים:
    29 באוגוסט, 2009 בשעה 6:10 pm

    [...] שבעה קקטוסים וצבר אחד מתארח שוב חוזר הניגון [...]

13. מאת המוסף לחגים - שנהיה לכץ ולא לדץ»הבלוגיה על פי שמוליק כץ - מוזיקה ושאר תופינים:
    20 בספטמבר, 2009 בשעה 10:54 am

    [...] לבד, אבל בואו רק נגיד שמי שנמצא במקום הראשון אחראי על אחד הערבים השמחים ביותר שהיו לי בשנה [...]

לכתוב תגובה