מופע ההשקה של בני בשן לאלבומו השלישי שנערך אמש נגמר בשבילי הרבה אחרי שיצאתי מהזאפה, אי שם בשעות הבוקר המוקדמות כשחזרתי הביתה. רק כשהחניתי את הרכב מתחת לבית, סובבתי את המפתח חלקית כדי שהמנוע יכבה אבל הצלילים האחרונים של "מים" שבוקעים מהמערכת ימשיכו עד לסופם הטבעי. עליתי הביתה והלכתי לישון.

כל הפור-פליי לפני ההופעה היה שונה הפעם. האווירה המלוקקת משהו בזאפה, אווירת מסעדה עם במה מלפנים ובר מאחור, יותר מידי מקומות ישיבה ערוכים ומסודרים לארוחה. הקהל של בני שנבצר ברובו/חלקו מההופעה והוחלף במבקרים חד פעמיים, משפחה, חברים, אנשי טלוויזיה ובידור ואפרת גוש. הופעת חימום של "חיה מילר" שהייתה מיותרת לגמרי לו רק בגלל הסאונד האיום שליווה אותה (בספק אם היה מישהו על הסאונד בזמן הזה, נדמה לי שראיתי את אביב מארק עדיין מסתובב במהלך ההופעה)  ולא חיממה אלא עייפה. הכל היה שונה.

אפילו בני עלה במיטב מחלצותיו והשאיר את מכנסי הטרנינג ונעלי ה-NB בבית ועטף את עצמו בז'קט חגיגי (שבשלב מאוחר יותר יוסר לקול צווחות הקהל ואפרת גוש באקט שווה לערך להורדת וסט העור של דייב גהאן ערב לפני, אצטדיון רמת גן, 50 אלף צופים) ואורחים חגיגיים לא פחות בדמות עוזי פינרמן ("בום פם") על גיטרה מלווה, שני בשנים אחרים העונים לשמות עופר (האח של בני) ואורי (הבן של יגאל), שביצעו שירים שלהם ללא בני  (מלבד ביצוע יפה ל"כסף לגלידה" של בני שבוצע על ידי בני ואחיו עופר) וגרמו לי לבדוק שוב שאני בהופעה הנכונה ולרחם על חברי הלהקה (המעולים!) שישבו בחושך על הבמה וחיכו שנחזור לתכנית העיקרית (אני עדיין תוהה אם אורי בשן באמת היה על הבמה או שסתם נכנס לי משהו לעין) וההפתעה החביבה עליי בערב, רמי הויברגר מבצע ביחד עם בני ואיתמר רוטשילד את "חבלי משיח" של נעמי שמר בביצוע שהיפנט את כל הנוכחים תוך כדי שקט מופתי שנקטע רק במחיאות הכפיים הסוערות בסיומו. 

בסריקה מהירה טרם ההופעה של רשימת השירים בדיסק גיליתי שאני מכיר כבר כמעט חצי מהדיסק מהופעות קודמות. הפלייליסט היה דומה להופעות האחרונות של בני וכלל ביצועים משלושת האלבומים (כולל אחד שלא יצא לי לשמוע הרבה בהופעות "העולם יפה יא בני זונות" שמתברר שנכתב בתקופת כהונתו הקודמת של ביבי, חפשו את ההקשר במילים) בתוספת של האורחים שצוינו קודם. הסאונד שהיה גרוע בהופעת החימום היה מצוין לכל אורך ההופעה והקהל היה אוהב אבל עדיין היה משהו שונה בהופעה.

בדרך כלל ההופעות של בני מעבירות אותי בין שלל רגשות ומחשבות, השירים שהוא מקריא בין אלו שהוא שר תמיד מחזירים אותי לרגע להתמקדות בבמה כהכנה לקראת הקטע הבא. ההופעות תמיד עטופות בהרגשה של כמעט ערב הקראת שירה. והמילים, המילים של בני מצליחות לקחת את תשומת הלב מהמנגינה שברקע או אולי זוהי להקת הליווי שלו שמצליחה לתת את הבמה הראויה למילים. ואילו בזאפה, אווירת האירוע והמקום הצליחו לגרום לכל אלו להיעלם ולהופעה לחלוף מבלי שתשאיר חותם. ואז נכנסתי לאוטו.

אחרי חצי שעה של סיבובים ואירגונים ברחבי תל אביב הכנסתי את הדיסק למערכת. אחרי השירים המוכרים ("שקט", " 67 " ו"בדרכים" המעולה) הגיע "בכל הכוח" ולאחריו השיר/מס' אשראי " 5326100303091080 "  שגרמו לי להתאהב בבני מחדש בשירים שמהווים סוג של שילוב בין שני האלבומים הקודמים עם שלל דימויים וביטואים שמזכירים את האלבום הראשון (כמו "רק לא לשכוח להתעורר, נמר", " הערב אני רוקי 9, 10, 80 ") ולחנים נעימים לאוזן כמו באלבום השני.

בשיר הבא כבר נתקעתי. "מים" מתחיל בפריטת גיטרות עדינה ובבחורה ששואלת "אתה יכול לשיר איתי פעם ראשונה?". משפט שבכל שמיעה חוזרת של השיר קיבל משמעות אחרת. שילוב הקולות בינה (מאיה פינגרמן) לבין בני בדו שיח מוזיקאלי בו נדמה כי כל צד מדבר לעצמו ולא שומע את האחר תפס אותי משמיעה ראשונה שהובילה לשניה, השלישית וכן הלאה.

"תעזבי מנגינה
תחבקי את השקט
עולם שלם נפתח
אני אותך" ("מים")

"ולא" שממשיך את האלבום הוא סוג של חתימה מוזיקאלית לאלבום השלישי. מאפיינים "בני בשניים" מובהקים בדמות המילים והלחן עטופים בסאונד והפקה שמייחדת את האלבום הזה. לאחריו מגיע "אחת, שתיים, שלוש" שהוא כולו בני בשן הארדקור. שיר לחובבי ומכרי בשן בלבד, לא כזה שתכניס באוסף שנועד להיכרות עם עוד כמה "זמרים שרק אתה מכיר" בלשון מכרייך. שניהם התנגנו להם ברקע במהלך שיחה שניהלתי ברכב והרגישו כאילו רק אני שומע אותם, שהם שלי.

המשכתי לשמוע את כל האלבום וחתימתו של בני בכל שיר גרמה לי לעונג כל פעם מחדש. הוא הסתדר לי עם המחשבות, הסיפורים שלו הצליחו לצייר לי סיטואציות בדמיון עמוסות בדמויות שלכל אחת מהן יש עבר ואופי וסיפור משל עצמה. "בני הוא מבחינתי קודם כל משורר" אמר אחד המברכים בהשקת סיפרו של בני "50 גיטרות קטנות" ולא התכוון בכך לעוד זמר שמצליח לתת משמעות אמיתית למילותיו אלא ליכולת של בני לספר סיפור תוך כדי שימוש מופלא במילים. הקטעים בהם בני מקריא את שיריו ממחישים זאת היטב כי בני לא באמת מקריא אלא מספר את המילים כמו בשיחה קולחת שמתנהלת בראשו ובמקרה יוצאת החוצה, מול קהל, על הדף, באלבום.

המשכתי להסתובב ברחבי העיר, עשן המדורות עטף את העיר וחשבתי על סיטואציה מוזרה בה כמה חבר'ה צעירים יושבים סביב שאריות מדורה בפיתחו של הבוקר, גיטרה אחת מנגנת שיר של בני וכל היושבים מכירים את המילים ומצטרפים בשירה, מספרים את הסיפור בדרכם. מעניין אם הייתה כזו מדורה באותו ערב? חבל שלא הגעתי אליה.

(בני בשן - מופע השקה לאלבום "מעשה באדם" - 11.5.2009 - זאפה תל אביב)

תגים: 50 גיטרות קטנות, 67, אורי בשן, אחת שתיים שלוש, אפרת גוש, בדרכים, בני בשן, העולם יפה יא בני זונות, ולא, זאפה, חבלי משיח, חיה מילר, כסף לגלידה, מאיה פינגרמן, מים, מעשה באדם, עוזי פיינרמן, עופר בשן, רמי הויברגר

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום שישי, 15 במאי, 2009 בשעה 3:04 pm תחת הקטגוריות שמוליק בדרכים. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.