‫תגובות לפוסט: "ללא מילה"‬

‫מאת: שמוליק כץ‬

‫שמוליק כץ‬ — Wed, 08 Jul 2009 16:04:06 +0000

יעל - אפשר לשאול את אותה שאלה על קהל רוכשי הדיסקים של ברי ומוכיח משירי אבל גבירול או גילם של חברי "1:1″ וערן בר-גיל וכו'. הנקודה היא שיש משהו אחר והוא מצליח ומגיע לאנשים. ומתוך עשרות אלפים שסימסו לצרצרפיס והאלפים שקנו את האלבומים (עם נטייה ברורה לברי יותר מאשר לאחדים) יש גם הרבה חבר'ה צעירים. העובדה שקיימת דרך לחבר בין המילים לקהל צעיר, אם על ידי תחרות הסמסים או מוזיקה עכשווית היא הדבר המבורך.

‫מאת: יעל‬

‫יעל‬ — Wed, 08 Jul 2009 14:36:43 +0000

השאלה הנשאלת היא מה גילן של הזוכות בתחרות הצרצרפיס. אני די משוכנעת שהן לא מהדור שגדל על אינטרנט, SMS, טוויטר וקיצורי מילים וביטויים, אלא מבוגרות יותר.

‫מאת: מאיה‬

‫מאיה‬ — Wed, 24 Jun 2009 15:02:00 +0000

תחרות הסיפורים הקצרים יכולה בהחלט להיות המקבילה הישראלית לטוויטר. זה תמיד מבאס שצריך להתחיל לקצץ הברות כדי להעביר את הפואנטה…
אני רק תוהה מה תהיה ההמצאה הבאה

‫מאת: גברת עם זקן‬

‫גברת עם זקן‬ — Wed, 24 Jun 2009 11:35:14 +0000

חברים, אני חייבת להביע הסתייגות.
"אנשים נמשכים לרצף אותיות, הברות, מילים ומשפטים שהם מעל לתרבות השיחה היומיומית או שטחיות כזו או אחרת. אנשים בוחרים לשמוע שירים עם משפטים סתומים שעליהם לפרש בעצמם".

איזה אנשים? ידוע לך שאתה מדבר על מיעוט, נכון? קיצור, דבר בשם עצמך.

הסתייגות נוספת:
כותבים, אמנים באופן כללי ועניין הבידוד וההתבודדות.
כן, אוהבים לאהוב את הלבד. אבל חיים באומללות איומה, מתים צעירים, חיים חיי פנטזיה בתוך העולם הפנימי שלהם. תראה את קפקא המסכן. הציע נישואין פעמיים לאותה אישה, לא התחתנו בסוף, כתב מאות מכתבי אהבה מדהימים לשתי נשים שונות, ובסוף מת משחפת בגיל 40 +.
אני מתבעסת להעריץ מישהו כזה. כי זה נגד הטבע.

אני מעדיפה לראות את עצמי כאמנית, אבל אני מתכוונת למצוא את האמצע. אני מאוד נהנית להיות לבד בבית עם החתולה שלי ולדעת שאני הכי נפלאה ולחשוב שהעולם בחוץ לא ממש ראוי לי. אבל אני לא מתכוונת להתפגר בגיל 40 בלי לחיות באמת את החיים שלי.
פנטזיה לחוד.

‫מאת: מישהי מפעם‬

‫מישהי מפעם‬ — Wed, 24 Jun 2009 10:10:04 +0000

אל תיתמם little S

‫מאת: שמוליק כץ‬

‫שמוליק כץ‬ — Wed, 24 Jun 2009 08:16:37 +0000

זה עובד! ענק.
את כתבייך מהמגירה את מוזמנת לשלוח ל- "שמוליק כץ - מחזור נייר ופרסום ללא רצון הכותב בע"מ" , אני מבטיח שנדאג להם טוב טוב.
"XOXO" ?? איקס עיגול? תור מי עכשיו?

‫מאת: מישהי מפעם‬

‫מישהי מפעם‬ — Wed, 24 Jun 2009 06:45:45 +0000

אחת שתיים נסיון
התכוונתי שלא ירגישו שהם לבד מבחינה זו שאף אחד לא נמצא שם בחוץ כדי לקרוא את מה שיוצא להם מהוורידים, ואז אולי לאיזה מטרה לכתוב?
למרות שבתור כותבת למגירה שנים על גבי שנים אולי זה לא באמת משנה אם יש מי שיקרא שם בחוץ או לא.
ובנימה SMSית זו: XOXO

‫מאת: שמוליק כץ‬

‫שמוליק כץ‬ — Tue, 23 Jun 2009 20:01:53 +0000

אהלן בנות. קודם כל הרשו לי להודות לכן על המילים החמות והמפרגנות.

חלק ממחשבותיי בנושא המדובר היו שדווקא למרות כל השינויים, ה-SMSים, המחשבים, התרבות וכל מה שלא תרצו, בכל זאת, בין אם בכוונה או במקרה, אנשים נמשכים לרצף אותיות, הברות, מילים ומשפטים שהם מעל לתרבות השיחה היומיומית או שטחיות כזו או אחרת. אנשים בוחרים לשמוע שירים עם משפטים סתומים שעליהם לפרש בעצמם(ההקצנה מכוונת), לכתוב משפטים שמכילים יותר מסרים לא כתובים מאשר כתובים, בוחרים לכתוב כשניתנת להם האפשרות או ההזדמנות ולראיה הבלוגיה, שליט"א, שאילולא היא, כנראה שהייתי כותב פחות ורק לעצמי או בכלל לא.
לגבי עניין הבידוד בעולמנו. אני חושב שכותבים צריכים את ההרגשה שהם בודדים. בודדים במחשבותיהם, בצורת ההתנהגות שלהם, בודדים כשהם ישנים ובודדים כשהם מאושרים. הם יודעים שהם לא באמת בודדים, הם כותבים ומוציאים את זה החוצה לעולם, לסוג של משפט שדה וטיפול נפשי כאחד, כאילו אטומים לתגובות ורחשי העולם אך מחפשים את אהבתם של כולם.

ועל זה נאמר:
"במקום שבו ישרפו ספרים, גם דודו טופז יוציא ספר ילדים"

‫מאת: מישהי מפעם‬

‫מישהי מפעם‬ — Tue, 23 Jun 2009 19:18:35 +0000

גם עתיד מחתרתי זה עתיד.
אין בעיה שהעולם יהיה ממוחשב מסביב, העיקר שבבית (מחתרת בצורה זו או אחרת) יהיו לנו מילים מודפסות על גבי דפי נייר, שיהיה לנו גם את "מעשה בחמישה בלונים" ו"איה פלוטו" לצד הקומפי (אם זה עונה על שאלתך אז כן, אחד :)), שנלמד את דור ההמשך שלקרוא זה לא מיושן או חנוני, ואם כן - אז שטוב להיות מיושנים או חנונים, לפחות בנושא הזה.
והאמת שאם אנחנו כבר במשכנתא (שאגב החתימה עליה הצריכה הרבה מאוד מילים כתובות לא מחתרתיות בכלל…) וילדים - אז ה"מרד" הכי טוב הוא להמשיך ולהכיר לדור הבא את מה שאנחנו גדלנו עליו, ולהלחם מול הבחוץ שינסה להניא אותו, כי בסופו של דבר הכל מגיע מהבית (מחתרת, כבר אמרתי?…)
רוצה להאמין שאנחנו לא לבד, רוצה שהכותבים ימשיכו להאמין שהם לא לבד, כי אחרת באמת אבדנו.

‫מאת: גברת עם זקן‬

‫גברת עם זקן‬ — Tue, 23 Jun 2009 17:58:24 +0000

העתיד של המילה הכתובה יהיה במחתרת.
אני לא רואה את העולם מפסיק להיות ממוחשב, אני לא יכולה להמנע מהמחשבה העצובה על פלאפון דור 10 או 15, אני שמחה שאני כבר אהיה בעולם שכולו טוב כשיהיו מכוניות מעופפות או בתים בני אלף קומות. אולי בעצם זה זה יעציב אותי אם בינתיים גם ימציאו איזו שיטה מעניינת לעוף, למשל. בלי מטוס. סתם ככה, מלפרוש את הידיים באוויר כמו נתן פטרלי. בעצם, הוא לא פורש, טוב, לא משנה.
מישהי, אנחנו בודדים בעולם!! בודדים!! ראית טרמינטור 4 דה סלוויישן? ובכן, ככה, כמו המורדים שם!! מה הסיכוי שלנו מול המכונות? והמרד היחיד שלי זה לשבת ולקרוא ספר בבית

אממ, אופטופיק, מישהי, בהמשך לפוסט הקודם- מה, אז יש לך משכנתא וילדים?