ללא מילה
"למכירה. נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו"
את הסיפור הזה (כן, סיפור) כתב ארנסט המינגווי אי שם בשנות ה-20 של המאה הקודמת ולאחר מכן יתאר אותו כסיפורו הטוב ביותר אי פעם. אבל נחזור לסיפורים קצרצרים אחר כך.
לא חסרות כתבות ומאמרים שבאים להציג את הידרדרות תרבות הקריאה, הכתיבה והשפעתה של המילה הכתובה על היושבים בציון (בדרך כלל בדגש על חומרת הבעיה בחתך האוכלוסיה הצעירה אך לא רק). במיוחד בתקופה זו בה אל מול הגאות העולה של תוכניות הריאליטי, המתאפיינות בהעלאת סף הרגש לרמות קיצוניות עוד יותר, מתקיים שבוע הספר בנוכחות דלה, ללא ההתייחסות הראויה מצד כל שכבות וסוגי האוכלוסיה ותופס גוון של יריד שמתקיים לצורך פירסום רבי המכר המובילים ותו לא. את כוחה של המילה הכתובה בשבילי קשה לי לתאר בפוסט בודד זה אך לאחרונה נתקלתי בכל מיני כתבות, אירועים ושירים שגרמו לי לחשוב על הנושא שוב ושוב ובליל מחשבותיי מוצג לכם כאן.
בין אם זה החיבור בין המוזיקה לשירה הכתובה שנפוץ כל כך בתקופה זו במקרים כגון אלבומו של מיכה שטרית "אלמליח-לרוז-שטרית" שמביא את מילותיהם של ר' יהודה הלוי, ר' ישראל נג'ארה וקטעים מפרקי אבות, שבע ברכות ועוד או אלבומם המעולה של ברי סחרוף ורע מוכיח "אדומי השפתות" שהלחינו את שיריו של אבן גבירול ואשר מצורף אליו ספרון יפיפה המספר על שירתו של אבן גבירול וכולל פרשנות לשיריו ותמונות מחייו ואשר עומד כרגע בראש מצעד מכירות האלבומים ברחבי הארץ וזאת למרות הטקסטים המורכבים של אבן גבירול. ספק אם שני אלבומים אלו יכלו להתקיים בכל שפה אחרת ולהחיות את השירים מתקופות עבר אל תוך זמנים מודרניים אלו ולהפוך לאלבומים מוצלחים של אמנים מוכשרים אשר נמצאים במרכז העשייה המוזיקאלית בארץ ולא צלילי נישה למבינים בלבד.
אינני יכול לחשוב על חיבורה של המוזיקה לכוחה של המילה הכתובה מבלי להתייחס לפרויקט "אחד חלקי אחד" הנהדר בו חברו יחידו חברי להקת "דבק" ומור שטייגל אל מילותיו של ערן בר גיל בטרילוגיה שהחלה באלבום "אחד חלקי אחד" שבו הולחנו שירים מספר השירים המצורף של בר-גיל המשורר/סופר אשר עומד כספר שירים בפני עצמו ואף המילים אשר הורכבו לכדי שירים הם חיבור של מקטעים רבים ושונים מיצירתו של בר גיל אשר רוכזו לכדי סיפור אחד המסופר בחלקים. חלקו השני של הפרויקט, "ברזל", אשר הורכב מאלבום אשר נושא את השם וכן מספר נפרד פרי עטו של בר גיל אשר בו הורכבו השירים באלבום מהסיפורים אשר בספר אשר יוצרים תחושה בה קריאת הספר מגרה את אוזנו של הקורא לשמיעה חוזרת של הצלילים הבוקעים מהאלבום ואילו שמיעת האלבום דוחפת את המאזין ללכת ולקרוא את הסיפור המדובר אשר מסתתר מאחורי המשפטים המדהימים שהולמים באוזן.
תמיד חיפשתי, תמיד התרגשתי , מהיכולת של משוררים, תמלילנים וכותבים ליצוק משמעות גדולה כל כך לתוך כמות כה קטנה של מילים. אותו משפט שאומר כל כך הרבה מבלי להגיד שום דבר מפורש, פתוח לפרשנות אישית ונהפך לאישי עוד יותר בזכותה. והנה נתקלתי בדיון שנערך בין כמה אמנים עכשווים בו הועלתה נקודה שדווקא הדור הצעיר, אותו אחד המתואר כמכור לאינטרנט ותוכניות ריאליטי, רווי אלימות, נטול דרך ארץ, חסר ערכים, ללא חיבור לעבר, למקורות, לספרים, לשירה, פרוזה, מוזיקה, לכל מה שנתפס כתרבות, הוא זה שייקח את השירה, בכל צורה מודרנית בה תתגבש, לרמה גבוהה יותר, לפרץ משוררים שטרם נראה בעבר. ואתם תשאלו מדוע???
אותו דור מדובר, מבוקר, מתנהל בימים אלו תוך כדי תימצות חוויות גדולות, רגשות עצומים ומציאות יומיומת לכדי מספר תווים קטן. אם זה בהודעת SMS לחברה, עדכון חשבון הטוויטר או הוספת שורת מחץ לחשבון הפייסבוק, הילדים האלה "נאלצים", מנסים, רוצים ויודעים היום לרכז דברים גדולים במספר מילים קטנות והרי זהו כוחו של משורר. להעביר חוויה, תחושה או תמונה רווית פרטים במספר קטן של משפטים הניתנים לפרשנות אישית אך בעלי אופי ודעה ייחודים משלהם.
לאחרונה הוכרזו זוכי תחרות הסיפור הקצרצר שערך מפעל הפיס. בתחרות זו היה על המשתתפים לשלוח הודעות טקסט עד 140 תווים ובה מסופר סיפור קצרצר. יותר מ-11 אלף סיפורים קצרצרים הגיעו אל חבר השופטים אשר היה מורכב מאנשי ספרות, אקדמיה, עיתונות ועוד ובחר את הזוכים או במקרה דנן, הזוכות. שני המקומות הראשונים שייכים לכותבות אשר זהו לא תחום עיסוקן וכל קשר לעולם הכתיבה הוא מיקרי בהחלט ולמרות זאת יצרו יצירות מדהימות אשר מגלמות בתוכן את היכולת להביע וליצור תמונה כוללת המלווה ברגשות, צבעים, צורות, עבר, הווה ועתיד במספר מועט של מילים. הנה הן מוגשות לכם כאן לשיפוטכם והנאתכם ונתחיל מהמקום השני:
"סבא לא זוכר את הילדות בפולין
גם לא את המלחמה
הוא שכח כמה הוא התרגש כשהוקמה המדינה
ואיך בכה ביום שהפציצו את יד ושם.
אלצהיימר."
והקצרצר הזוכה:
"מה בשבילך אבאל'ה?
שאל אותו החציליונר בשוק
מפשיטו באחת מהחיוך שכיסה על החלל הפנוי, המת
הגדל בבטנו מאז ראה את תוצאות ספירת הזרע שהגיש לו ד"ר מן"
אז מה בעצם אני רוצה להגיד? אני לא יודע אם באמת גדל בימים אלו דור גדול של משוררים או לחילופין האם המצב בארץ בכל הנוגע לשירה ולמשמעותה של המילה הכתובה עגום כפי שמתואר לעיתים באמצעי התקשורת. אני כן יודע שאיפשהו בחיבור בין השפה העברית, התרבות העכשווית והמוזיקה, קיימות המון אפשרויות למשוך ולגרות את המחשבה של כל אחד ואחת מאיתנו להינות מהמילים בכל פעם מחדש ובצורה מעניינת ושונה מזו שקדמה לה. אם זה על ידי אמן חדש ששירתו ערבה לנו ודוחפת את המאזין לחיפוש אחר מילותיו וכתביו של אותו אמן, תחרות SMS כמו זו שתוארה קודם לכן או שילוב בין סיפור למוזיקה לסרט כפי שמתוכנן להיות חלקו השלישי של פרויקט 1:1. רק על ידי חשיפה תקשורתית גדולה של אלו תינתן הזדמנות אמיתית לאנשים להכיר ולהתחבר לכוחה של המילה שאין אף מילה כדי לתאר את כוחה.
שיר הערת שוליים - נתן אלתרמן
בכלל אפשר שרק מתוך הרגל
(ועקב מידה של זחיחות דעת)
אין השירה שואלת אם באמת תמיד שווה היא את החקר והעיון
בכל דיבור שהיא אומרת
אולי ראוי להם לא לדבר בה ברעדה
כאילו בכל קוצו של תג ובכל שינוי גירסה או מחיקה
בוראה היא עולמות או מחריבה אותם חלילה
יש, יש מקרים בהם כמו בוראה היא יש מאין והיא עולם מלא
כן, יש מקרים, וזאת דווקא בזמן שהיא כמעט שוכחת מה היא
בזמן שהמבנה או המקצב אשר לבית או משמעות האותיות-הקוליות, אינם העיקר
בזמן שהיא כולה עיניים או פה צועק, או דם אוהב, או פחד
או זרועות חובקות וחזקות ואמיצות, או ציפורניים נאחזות או כס משפט בראש חוצות
ישנן שעות שהיא כזאת
אבל מחוץ לכך ופרט לכך
ראוי להתייחס אליה ביחס מפוכח
תגים: 1:1, אדומי השפתות, אחד חלקי אחד, אלמליח רוז שטרית, ארנסט המינגווי, ברזל, ברי סחרוף, כוחה של מילה, מיכה שטרית, נתן אלתרמן, סיפור קצרצר, פרוזה, רע מוכיח, שיר הערת שוליים, שירה
23 ביוני, 2009 בשעה 9:52 am
שמול היקר,
אחלה אחלה אחלה של פוסט. נהניתי מכל מילה.
כמובן, הרשה לי להזכיר את מאור כהן ופרוייקט בודלר, אם כבר דיברנו שירה. אמנם שירה מתורגמת, ובכל זאת תרגום נפלא. (סמוך עליי שאדחף את מאור כהן איפה שרק אפשר).
יכול להיות שהם צודקים, בעניין תמצות הרגשות לכדי משפטים בודדים. היום באסמס בנאדם באמת מנסה לדחוף סיפור שלם בשלוש מילים. לסימן שאלה יש משמעות, שלוש נקודות או שתיים בסוף המשפט, וכו וכו.. אני לפעמים מתרשמת שאסמס יכול להיות קיצור דרך למחשבה, ובנקודה הזאת זה מפריע לי. כי אסמס מראשיתו הוא דבר בעייתי. אני יכולה בכיף להכנס לדיון למה אסמס זה לא טוב (אם כי אני בעצמי מסמסת סידרתית ואוחזת במבצע קטלני מסלקום בגלל מאות האסמסים שאני שולחת בחודש) אבל מה קרה לימים שאם היית צריך לדבר עם מישהו היית פשוט בא אליו הביתה. צועק לו מתחת לחלון. ובד"כ הוא היה פנוי לרדת לשחק ולא היה עסוק מול "מקושרים".? אנשים פותרים היום בעיות באסמסים, זורקים בחורות באסמסים, מודיעים הודעות קשות וכוו וכו. לא רק קיצור דרך למחשבה, קיצור דרך למעשים, קיצור דרך לתקשורת טובה.
בכל מקרה, כמו בכל פעם שיש התדרדרות במשהו בהיסטוריה (למשל, המוזיקה בשנות ה-80) חלה עליה מאורית לאחריה, שינוי קיצוני שמבהיר את המיאוס והג'יפה הכללית שהיתה מנת חלקה של התקופה הקודמת, או סתם שינוי מרענן (למשל, מזויקה בשנות ה-90 הא הא גראנג')
מה שאני מנסה למעשה להגיד הוא שיום אחד אנשים ימאסו בחוסר התקשורת, ימאסו במסך המחשב המהבהב, יפסיקו לתקשר בטרוף באסמסים ויזיזו את התחת החוצה מהבית, לקנות ספר עם דפים אמיתיי,. שישב על המדף ויישלף בכל רגע רצוי, בלי להדליק כפתור.
אבל זה יקרה אולי עוד 20 שנה, כשכבר יהיו מכוניות מעופפות, או כשלי באמת יצמח זקן.
23 ביוני, 2009 בשעה 7:31 pm
האמת, הפוסט הזה כל כך רציני שלרגע חשבתי שעברתי בטעות לאתר תרבות כזה או אחר (לא שחלילה הבלוג שלך אינו תרבותי, אבל אתה מבין את הרעיון). ו-וואו.
חייבת להסכים עם המזוקנת שהפתרון האידיאלי היום (כמובן שזה לא בהכרח הופך אותו לחיובי) לכל מצב הוא SMS, חייבת להודות גם שזה פתרון כל כך פשוט שגם אני משתמשת בו. לפעמים זה יותר קל מאשר ללכת לחפש אבנים מתחת לחלונות של אנשים שבכלל לא גרים קרוב אליך.
אבל הרי לא רק בSMSים עסקינן.
ואם יורשה לי, אדון שמוליק היקר, מתוך קריאת כתביך המבלוגרים וגם מאלה שלא, אני ממש מאמינה שיש למילה הכתובה עתיד.
23 ביוני, 2009 בשעה 7:58 pm
העתיד של המילה הכתובה יהיה במחתרת.
אני לא רואה את העולם מפסיק להיות ממוחשב, אני לא יכולה להמנע מהמחשבה העצובה על פלאפון דור 10 או 15, אני שמחה שאני כבר אהיה בעולם שכולו טוב כשיהיו מכוניות מעופפות או בתים בני אלף קומות. אולי בעצם זה זה יעציב אותי אם בינתיים גם ימציאו איזו שיטה מעניינת לעוף, למשל. בלי מטוס. סתם ככה, מלפרוש את הידיים באוויר כמו נתן פטרלי. בעצם, הוא לא פורש, טוב, לא משנה.
מישהי, אנחנו בודדים בעולם!! בודדים!! ראית טרמינטור 4 דה סלוויישן? ובכן, ככה, כמו המורדים שם!! מה הסיכוי שלנו מול המכונות? והמרד היחיד שלי זה לשבת ולקרוא ספר בבית
אממ, אופטופיק, מישהי, בהמשך לפוסט הקודם- מה, אז יש לך משכנתא וילדים?
23 ביוני, 2009 בשעה 9:18 pm
גם עתיד מחתרתי זה עתיד.
אין בעיה שהעולם יהיה ממוחשב מסביב, העיקר שבבית (מחתרת בצורה זו או אחרת) יהיו לנו מילים מודפסות על גבי דפי נייר, שיהיה לנו גם את "מעשה בחמישה בלונים" ו"איה פלוטו" לצד הקומפי (אם זה עונה על שאלתך אז כן, אחד :)), שנלמד את דור ההמשך שלקרוא זה לא מיושן או חנוני, ואם כן - אז שטוב להיות מיושנים או חנונים, לפחות בנושא הזה.
והאמת שאם אנחנו כבר במשכנתא (שאגב החתימה עליה הצריכה הרבה מאוד מילים כתובות לא מחתרתיות בכלל…) וילדים - אז ה"מרד" הכי טוב הוא להמשיך ולהכיר לדור הבא את מה שאנחנו גדלנו עליו, ולהלחם מול הבחוץ שינסה להניא אותו, כי בסופו של דבר הכל מגיע מהבית (מחתרת, כבר אמרתי?…)
רוצה להאמין שאנחנו לא לבד, רוצה שהכותבים ימשיכו להאמין שהם לא לבד, כי אחרת באמת אבדנו.
23 ביוני, 2009 בשעה 10:01 pm
אהלן בנות. קודם כל הרשו לי להודות לכן על המילים החמות והמפרגנות.
חלק ממחשבותיי בנושא המדובר היו שדווקא למרות כל השינויים, ה-SMSים, המחשבים, התרבות וכל מה שלא תרצו, בכל זאת, בין אם בכוונה או במקרה, אנשים נמשכים לרצף אותיות, הברות, מילים ומשפטים שהם מעל לתרבות השיחה היומיומית או שטחיות כזו או אחרת. אנשים בוחרים לשמוע שירים עם משפטים סתומים שעליהם לפרש בעצמם(ההקצנה מכוונת), לכתוב משפטים שמכילים יותר מסרים לא כתובים מאשר כתובים, בוחרים לכתוב כשניתנת להם האפשרות או ההזדמנות ולראיה הבלוגיה, שליט"א, שאילולא היא, כנראה שהייתי כותב פחות ורק לעצמי או בכלל לא.
לגבי עניין הבידוד בעולמנו. אני חושב שכותבים צריכים את ההרגשה שהם בודדים. בודדים במחשבותיהם, בצורת ההתנהגות שלהם, בודדים כשהם ישנים ובודדים כשהם מאושרים. הם יודעים שהם לא באמת בודדים, הם כותבים ומוציאים את זה החוצה לעולם, לסוג של משפט שדה וטיפול נפשי כאחד, כאילו אטומים לתגובות ורחשי העולם אך מחפשים את אהבתם של כולם.
ועל זה נאמר:
"במקום שבו ישרפו ספרים, גם דודו טופז יוציא ספר ילדים"
24 ביוני, 2009 בשעה 8:45 am
אחת שתיים נסיון
התכוונתי שלא ירגישו שהם לבד מבחינה זו שאף אחד לא נמצא שם בחוץ כדי לקרוא את מה שיוצא להם מהוורידים, ואז אולי לאיזה מטרה לכתוב?
למרות שבתור כותבת למגירה שנים על גבי שנים אולי זה לא באמת משנה אם יש מי שיקרא שם בחוץ או לא.
ובנימה SMSית זו: XOXO
24 ביוני, 2009 בשעה 10:16 am
זה עובד! ענק.
את כתבייך מהמגירה את מוזמנת לשלוח ל- "שמוליק כץ - מחזור נייר ופרסום ללא רצון הכותב בע"מ" , אני מבטיח שנדאג להם טוב טוב.
"XOXO" ?? איקס עיגול? תור מי עכשיו?
24 ביוני, 2009 בשעה 12:10 pm
אל תיתמם little S
24 ביוני, 2009 בשעה 1:35 pm
חברים, אני חייבת להביע הסתייגות.
"אנשים נמשכים לרצף אותיות, הברות, מילים ומשפטים שהם מעל לתרבות השיחה היומיומית או שטחיות כזו או אחרת. אנשים בוחרים לשמוע שירים עם משפטים סתומים שעליהם לפרש בעצמם".
איזה אנשים? ידוע לך שאתה מדבר על מיעוט, נכון? קיצור, דבר בשם עצמך.
הסתייגות נוספת:
כותבים, אמנים באופן כללי ועניין הבידוד וההתבודדות.
כן, אוהבים לאהוב את הלבד. אבל חיים באומללות איומה, מתים צעירים, חיים חיי פנטזיה בתוך העולם הפנימי שלהם. תראה את קפקא המסכן. הציע נישואין פעמיים לאותה אישה, לא התחתנו בסוף, כתב מאות מכתבי אהבה מדהימים לשתי נשים שונות, ובסוף מת משחפת בגיל 40 +.
אני מתבעסת להעריץ מישהו כזה. כי זה נגד הטבע.
אני מעדיפה לראות את עצמי כאמנית, אבל אני מתכוונת למצוא את האמצע. אני מאוד נהנית להיות לבד בבית עם החתולה שלי ולדעת שאני הכי נפלאה ולחשוב שהעולם בחוץ לא ממש ראוי לי. אבל אני לא מתכוונת להתפגר בגיל 40 בלי לחיות באמת את החיים שלי.
פנטזיה לחוד.
24 ביוני, 2009 בשעה 5:02 pm
תחרות הסיפורים הקצרים יכולה בהחלט להיות המקבילה הישראלית לטוויטר. זה תמיד מבאס שצריך להתחיל לקצץ הברות כדי להעביר את הפואנטה…
אני רק תוהה מה תהיה ההמצאה הבאה
8 ביולי, 2009 בשעה 4:36 pm
השאלה הנשאלת היא מה גילן של הזוכות בתחרות הצרצרפיס. אני די משוכנעת שהן לא מהדור שגדל על אינטרנט, SMS, טוויטר וקיצורי מילים וביטויים, אלא מבוגרות יותר.
8 ביולי, 2009 בשעה 6:04 pm
יעל - אפשר לשאול את אותה שאלה על קהל רוכשי הדיסקים של ברי ומוכיח משירי אבל גבירול או גילם של חברי "1:1″ וערן בר-גיל וכו'. הנקודה היא שיש משהו אחר והוא מצליח ומגיע לאנשים. ומתוך עשרות אלפים שסימסו לצרצרפיס והאלפים שקנו את האלבומים (עם נטייה ברורה לברי יותר מאשר לאחדים) יש גם הרבה חבר'ה צעירים. העובדה שקיימת דרך לחבר בין המילים לקהל צעיר, אם על ידי תחרות הסמסים או מוזיקה עכשווית היא הדבר המבורך.