זו הבעיה - קשה לי לדמיין סיטואציה שבה האלבום מתלבש בדיוק על ההתרחשות ובמקרה מתנגן בה, במיוחד לאור העובדה שצריך לצרוך אותו כיחידה שלמה ולא כשירים בודדים מובחנים זה מזה. היה לי מזל, או שלא, כי בכל זאת, קשה לומר את זה על יומיים שבהם האיברים הפנימיים שלך מטלטלים מצד לצד, מלמעלה למטה, יחד עם כל המציאות שסביבך. בעע.
דף מילים בהחלט היה מקל על ההתחברות לאלבום עבור רוב מאזיניו, או לפחות מפתח מוטיבציה בקרבם להתאמץ להתחבר אליו.

יעל, ברוכה השבה. נשים רגע את הקינאה לטיולך בצד וגם את התמונות מנקרות העיניים שהבאת משם.
אני מסכים איתך שכל אלבום, גם כזה שסלדת ממנו בהתחלה, יכול להתאים את עצמו ברגע/מקום מסוים.
זו בדיוק הסיבה שהיאפים יושבים לי ב- i-שטות שלי והולכים איתי לכל מקום. מתישהו, בזמן כלשהו, במקום כלשהו, השאפל הנצחי יפיל לי שיר שלהם בדיוק ברגע הנכון.
זה פשוט עדיין לא קרה.

תגובה מאוחרת:
גם אני החזקתי בדעתך על היאפים בתחילה ואז היא התהפכה לחלוטין. אני מסכימה עם הביקורת שהם סוגרים את הדלת בפני 90% מהמאזינים בפורמט של אלבומם השני, אבל זה לא אומר שהתוצאה לא מרתקת את עשרת האחוזים (פחות, סביר להניח) הנותרים שהצליחו לצלוח אותו. הבעיה היא שהוא פשוט לא מיועד להאזנה נורמלית כמו אלבום מן השורה. רק כששמעתי אותו בתנאים הכי משונים על פני הפלנטה (בעת מחלת ים קשה על ספינה קטנה בדרך לאנטארקטיקה בסופה עם גלים בגובה עשרה מטרים) הוא פתאום נשמע הגיוני לחלוטין בבת אחת, ואז התחלתי לאהוב אותו. אין לי מוסר השכל עבורכם מהסיפור הזה. זה לא ממש ריאלי להמליץ "סעו לאנטארקטיקה" כדי לשמוע אלבום X, אבל ככה זה קרה אצלי.
מה שכן, אמרתי את זה כבר באלבומם הראשון - זה כל כך מעצבן שלהקה שעיקרה טקסטים משמיטה אותם מעטיפת הדיסק.

[...] מחוזות שונים, לעיתים על גבול חוסר הקומנקטיביות סטייל "יאפים עם ג'יפים" אבל עם משהו נוסף שבכל זאת גורם לך להתחבר [...]

אהלן.

לגבי אסף אמדורסקי, יצא לי להיות בכיתת אומן שהוא העביר, והיה קשה מאוד, וגם מצחיק, לסירוגין.

לגבי פורטיס, אני מוכרח לציין שכל העניין לא הסתדר לי בהתחלה, לגבי הדיסק המשולש וכל זה, אבל מה אעשה, לבחור יש כשרון, וטוב שכך.

אריק ברמן - הבעיה של הבחור מתחילה בקטע של הERIK, מזה אמור להביע? תהיה בן אדם, מה, אתה חי בלאנדן?

את יאפים עם ג'יפים יצא לי לשמוע רק לאחרונה, שמעתי קצת מהאלבום הראשון שנשמע לי מגניב לאללה, את השני לא יצא לי לשמוע, ואני גם לא רוצה.

[...] « לא מבקר, רק קופץ לבקר [...]

קלבסה, כל קורות חיי פרוסים להם כתום/אדמדם על גבי לבן על גבי קיר לבנים בצד שמאל בראשית הבלוג.
אני שמגיל שלוש עסוק בלגלגל כבלים אחרי הופעות, לדפוק מפות כדי שיהיה עם מה להתכסות ולבקש חמגשיות ליום חורף קר , לא היה זמן לכינויים.
בגיל 4 היתה לי פריצת דיסק ראשונה מהרמה של מגבר, בגיל 6 כבר נכנסתי לגמילה רק כדי שבגיל 10 אני אתנצר בעקבות חיפוש לא ידוע (והחלפת השם ל-samuel) ואתגייר שוב בגיל 12 כי היה איזה אירוע בבני ברק שהיינו חייבים ללכת.
תמיד זה היה שמוליק, אולי כי אף פעם לא הייתי בגן, אולי סתפם בגלל הזיפים.

מישהי מפעם, נא להיזהר על מנת לא להפוך להיות מישהי מנחלת העבר.
נשיקות, שמוליק.

חשוב לי להבהיר שכשכתבתי "גדולה" לא התכוונתי ביחס לשאר היוצרים במשק באופן כללי, אלא ביחס ליצירתו של ברמן עצמו.
בסדר, רוני פעמוני?

אישיותו הלא מרתקת בעליל היא חלק ממנו. בהופעות, בשירים, בהלך הרוח הכללי. ולכן, כן. יש מקום נכבד בהחלט. מובן שיש לא מעט אמנים שאינם כריזמטיים במיוחד באישיותם, אבל משהו בשירים שהם שרים ובהגשה פורץ גבולות וכובש. נניח גבע אלון עולה לי בראש בהקשר הזה. וגם עמית ארז. לא כך הדבר אצל אמדורסקי. ודחיפתו לכל חור באתרים השונים - לא מדברת רק על הקליפים, אלא גם על האמירות המתלוות אליהם - "היוצר המבריק של השנה", "עילוי מוזיקלי" ושטויות מהסוג הזה. אני בהחלט יודעת לעשות את ההפרדה הזאת. אז זהו, שמוליק חבוביק (איך קראו לך בגן?).

"התחלתי כמישהי, איך למען השם הפכתי לגברת" יש במשפט הזה הרבה מעבר למה שמובן ממנו בקריאה ראשונה לאדם הפשוט, אבל נעזוב את זה בצד.

חוק הבלוגיה #612 - "בעת ההחלטה על כינוי עלייך לשאת בכל העיוותים/תיקונים/ירידות/השפלות/חיזוקים/אישרורים/חיקויים שייעשו בשמך. כמו בגן הילדים שם קראו לך כולם "דני שמנמני" , "רון מסריחון" או "מאיה גדולה כמו אמבטיה" , גם בעת כניסתך לעולם הווירטאולי עלייך להיות מוכן לקבל את מנת השעשועים הוירבלים על שימך."

ואני לא חושב שיש גדולה שכזו באלבום הראשון של ברמן שיש לחזור אליה או עליה. יש סגנון חמוד וקליט שדווקא "המתוקות האחרונות" לא מצטיין בהצגתו. לפי דעתי.

ליה- לגבי אמדורסקי. נא להבדיל בין העובדה כי אמדורסקי מקושר בענף באופן שלא היה מבייש עץ סקויה עתיק דבר שגורם לו להיות מושחל בכל חור לבין הטענה על חוסר אובייקטיביות בביקורות. אין דין ביקורת לא אובייקטיבית לבין מדור בוואלה שמציג שירים/קליפים. מדובר בקידום מכירות לגיטימי מבחינתי והלוואי שגם אני וגם את היינו יכולים לדחוף כמה אנשים שאנחנו מכירים למקומות האלה.
והאם ל"אישיותו הלא מרתקת בעליל" יש מקום להשפעה על הביקורת? אני לא בטוח.

מבקרוס- לגבי פורטיס, בהתחשב בעובדה שטפו טפו טפו, עושים פה מוזיקה בארץ, להקות חדשות קמות כל יום ומשחררות אי.פי או סינגל כזה או אחר. ובהתחשב בזה שיש בכל ערב המון הופעות בתל אביב ומחוצה לה של להקות שטרם הקליטו ולו תו אחד, נראה לי שבסיכומו של עניין, ההלהבות מפורטיס, גם אם נובעת מדלילות יתר מסביב, היא מבוססת. הדלילות היא באיכות, לא בכמות, מה שגורם לך להעריך יצירה גדולה ושלמה שכזו עוד יותר. אנחנו נוטים לחשוב שאולי לפורטיס זה יותר קל, כי הוא כבר היה ועשה ומכיר.
אבל תחזור רגע לאותו דבר שנוטים להייחס אליו בשם "מבחן האלבום השני". אחרי שאמן חדש וצעיר אסף,כתב, הלחין במשך שנים והוציא אלבום ראשון שבנוי מחומרים שעברו אלפי סינונים הוא מגיע למבחן האלבום השני. האם יש לו עוד מה לחדש או אפילו לא לחדש אלא פשוט לעשות טוב, אחרי שהפעם לא היו לו את כל 20-30 שנותיו הראשונות לאיסוף ועיבוד חומרים. ורבים נופלים במבחן הזה.
פורטיס (ולא רק הוא, אבל בתחומים המוזיקאלים המעניינים אותי הוא בחברה מצומצת ביותר) עושה את זב כבר כל כך הרבה שנים, עם כל כך הרבה אלבומים. ואחד משולש שכזה, פשוט ראוי להוריד את הכובע ולתת לו אותו, שיכסה קצת את הפדחת.