לא מבקר, רק קופץ לבקר
אני לא מבקר מוזיקה. אף פעם לא התיימרתי להיות אחד כזה או כל דבר דומה לכך. אני פשוט בן אדם, זכר במראהו, ממוצע לגילו, משועמם לפרקים שמייחס לצלילים שבוקעים ממקורות שונים משמעות רבה וחיבה אינסופית.
לאחר שזה נאמר, זה לא אומר שאין לי דעה, נהפוכו, לרוב יש לי דעה נחרצת אשר בדרך כלל נשארת שלי ושל סביבתי הקרובה. ברגעים בהם אני מחליט לחלוק ולשפוך את דעתי על אמן/להקה/אלבום/מופע מסוים כל רצוני הוא לתת לאחרים להנות כמוני באותה נקודת זמן ולכן רוב הנושאים המוזיקאליים שאני משעמם אותכם איתם הם דברים שאהובים עליי מתוך תקווה שגם אתם תאהבו.
ומדוע אני טורח בהקדמה שכזו?!? בשבועות האחרונים אשר חלפו להם נתקלתי שוב ושוב בביקורות שעסקינן בשלושה אלבומים שונים. לגבי כל אחד מהם הייתה תמימות דעים (עם סדקים קלים כפי שיפורט בהמשך) בין המבקרים שלא תמיד הסתדרה עם דעתי שלי, דבר שהוא לגיטימי לגמרי וקרה רבות בעבר אלא שבשניים מהאלבומים המדוברים נדמה כי משהו פוספס והרצון להתלהמות מחד ופירגון גורף מאידך קצת טישטשו את עיניי (או סתמו את אוזניי) המבקרים.
האם באמת כך הדבר או שפשוט דעתי שלי היא במיעוט? תשפטו בעצמכם.
יאפים עם ג'יפים - "נבל דוד אדום"
שיקום הבן אדם ששמע את הדיסק של היאפים בפעם הראשונה ואמר "בואנה, זה משהו!".
איזו התרגשות אחזה בקרב שועלי מוזיקת השוליים הישראלית. הדיסק החדש והכה מצופה של יאפים עם ג'יפים הגיח לאויר העולם לאחר ציפייה ארוכה ומנוחה רבת שנים מאלבומם הקודם "בשנת החרב בחוץ והרעב מבית". כל בלוגיסט/פורומיסט/מבקר מוזיקה השתפך על היאפים כשליחי אלוהי האינדי הבלתי מתפשר עלי אדמות. "עוד יצירת מופת" כתב בן שלו בעכבר העיר, "יצירה מכוננת" אמר רוי רגב, "שירים ממגנטים בין המקפיא לשורף" מאת תימורה לסינגר ב-Ynet, "אלבום חשוב מאין כמוהו" הוסיף עינב שיף והרשימה ממשיכה, "אינטיליגנטי, מאתגר, רהוט, מודע לעצמו וחף מחנופה" כתבה סנונית ליס, "אם יש אינדי עברי משובח, הרי שהוא מזוכך כולו אל תוך 23 הדקות ו-11 הרצועות בדיסק החדש והמרהיב הזה" תיאר שי להב ואחרון אחרון חביב, איש יקר עד מאוד העונה לשם גיא חג'ג' סיכם ואמר "וכשלא עושים הנחות, מתברר שיאפים עם ג'יפים הם אולי הלהקה הכי טובה בארץ" (גלגלו למטה לאייטם מספר 32).
עצירה קטנה להסדרת הנשימה.
קודם כל אני רוצה להרגיע את מי שטרם רכש את האלבום, זה בסדר, ניתן להמשיך לחיות את שיגרת יומכם מבלי שצלילי היאפים יבקעו מהמערכת שלכם, ייתכן ואף תעשו חסד לשכניכם ולקרוביכם המתגוררים עימכם בהימנעות מהאזנה לאלבום. וזאת למרות שלפי הביקורות מדובר באלבום הכי טוב של הלהקה הכי טובה ששוחרר לחנויות מאז…..מאז…. אי פעם!
רכשתי את הדיסק וניסיתי וניסיתי. ניסיתי בלילה, ניסיתי בבוקר, בנסיעה באוטו, בזמן מקלחת, תוך כדי לימודים או סתם בהייה במחשב. לא הצלחתי לצלוח את 23 הדקות המדוברות.
כבר קרה בעבר שרבים התלהבו מאלבום מסויים ואני אמרתי "זה טוב. זה מיוחד. אבל זה לא בשבילי" (ע"ע רות דלורוס וייס באלבומה "בעברית" ודויד פרץ עם "הייקו בלוז" שני אלבומים שגם מהם הייתה התלהבות רבתית ורק לאחר זמן מה עלו קולותיהם של אלו של אלו ש"פחות" אהבו) אבל גם משם לקחתי משהו. שיר מסוים, כיוון כללי שאהבתי או במקרה של שני הקודמים, הופעות מעלפות שעולות על האלבומים מכל בחינה אפשרית. היאפים לעומת זאת לא מתחברים לי לכלום.
והנה חלף לו זמן מה וקולות אחרים החלו לעלות. "אין מה לדאוג בנוגע לג'יפים מודל 2009. אין להם ולו בדל של תשוקה למיינסטרים. העניין הוא שמרוב מחויבות לאלטרנטיבה, הם בלתי קומוניקטיביים בעליל…זהו אלבום שמדבר בעיקר עם עצמו. אין בו לחנים ראויים, גם לא עיבודים מעניינים" כותב אבי אפרתי מידיעות וממשיך "קו התפר המבחין בין אלבום אלטרנטיבי לא מסחרי אך ראוי, לאלבום שמספק עילה כלשהי להאזין לו הוא תחושת החיפוש אחר משהו. אם קיצ'לס וחבריו מחפשים את האמירה או הצליל, כותב שורות אלה כשל בפענוח סימנים לכך". ולרגע הרגשתי נורמאלי. זה לא רק אני. עוד מישהו הרגיש את חוסר החיבור בין היאפים לאוזן שלו ורצה להפסיק את זה.
שבוע חלף לו ואני עוד ניסיתי לחבב טיולי ג'יפים או ערבי שירה בחברת יאפים ואז הגיע יהודה נוריאל במוסף "7 לילות" של ידיעות אחרונות וכתב: "יאפים עם ג'יפים מביכים את המאזין. היצירה שלהם היא מעשה חבלה אמנותי…יש לי רק מילים טובות להגיד על מעשה כל כך לא מסחרי, אמנות-לשם-אמנות שכזה, אבל האפקט המיידי הוא סגירת המועדון בפני הקהל. כל קהל…בכוונת מכוון, אין דף טקסטים באלבום. כל מה שנותר הוא קרעי משפטים שהמאזין צריך לחלץ…שירה סוריאליסטית-פוליטית טובה וברוק הישראלי - מעולה ממש, מהשכונה של הג'ירפות, הבילויים או נושאי המגבעת. אבל כל אלה האחרונים הם גומי לעיסה ורוד מול ההארדקור הירושלמי. סליחה, לא הארדקור, קור. אין פסול באנדרגראונד, רק קודם צריך גראונד. דקונסטרוקציה באה להרוס קונסטרוקציה, נונסנס מובן רק על רקע הסנס. נבל דוד אדום משייט בחלל משלו…המאזין חשב שהוא מצטרף למחנה השלום, אבל הוא נתקל בשלט: שלום ולא להתראות."
שמתי את הדיסק בצד. שלום ולא להתראות.
אריק ברמן - II
אם את כל המילים היפות ביזבזו אנשי המדיה על היאפים אז את אלו הפחות נעימות הם שיחררו על אלבומו השני של ברמן שיצא לא מזמן.
במקרה הזה לא הפריעו לי הביקורות השליליות על האלבום (אין בי חיבה יתרה למר ברמן אבל בכל זאת. פירוט בהמשך) אלא ההתפלפלויות המיותרות של הכותבים כגון "רק כשברמן…ירפה מהמליצה ומהדאחקות הגסות בסגנון חטיבת הביניים לטובת יצירה כנה מהקרביים, המוזיקה שלו תעלה כיתה" (סנונית ליס), ""סתם צחקתי, זה לא יפה", מודה ברמן בשיר "את טעם נרכש". ובסופו של דבר, בזה אפשר לסכם את האלבום. ברמן צודק. זה באמת לא יפה. לא ה"צחקתי", אלא ה"סתם"." (תימורה לסינגר) "בשורה התחתונה, זה לא שזה אלבום גרוע, כמו שפשוט לא קורה בו כלום. מאזינים ומחכים למשיח, ולא רק שהוא לא בא, הוא גם לא מסמס "ערה?"." (נועה הרשקוביץ) שנשמעות כמעט כמו אותם התפלפלויות שבהם מאסו הכותבים. אחרים מעדיפים לטחון עד דק את ההשוואה, גם אם היא נכונה אבל הרבה מעבר לפרופוציה, לאמנים שונים (מאיר אריאל, שלומי שבן) כמו שכתב עינב שיף "במקום מאיר אריאל, ישנה כמיהה כמעט אובססיבית של ברמן לכיוון שלומי שבן – בהגשה, בדיקציה ואפילו בשימוש המוגזם בלחנים של דילן. העצוב הוא שברמן משתמש דווקא בשיריו החלשים יותר של שבן" או בן שלו שכותב ומתנצל "הוא צריך לדעת שלוליינות ורבלית היא דבר נפלא כשהיא גאונית ודבר מאוס כשהיא פחות מגאונית. סליחה על הדוגמה השחוקה, אבל או שאתה כותב שורה ברמה של "הרעד המתפנק של חיות הבר הקטנות המתרמזות מחולצתה" (ואתה לא, כי מאיר אריאל יש רק אחד), או שאתה מכיר בכך שאתה לא וירטואוז לשוני ואתה אומר את הדברים ישר ופשוט.".
הידעת? אריק ברמן הוא לא מאיר אריאל, לא שלומי שבן ואף לא בוב דילן. כנראה שידעתם. כבר באלבומו הראשון של ברמן הקלישאה ההשוואתית נכתבה בכל מקום שרק היה אפשר. זה לא שהמבקרים לא טיבלו את דעתם בניצוצות חיבה והערכה לברמן בנקודות מסוימות אבל רובם היו עסוקים מידי בייחצון האמירה כי ברמן לא התפתח מהאלבום הראשון, נשאר ילדותי, מתחכם, ללא מסר, נשמע כמו, נראה לא. מספיק.
ברמן הוא מיינסטרים, אין לו כוונה, כרגע לפחות, לנדוד למחוזות אחרים או לפחות לנסוע לשם בנסיעה מהירה. בניגוד לשלומי שבן שהיה שמח לנדוד קצת יותר למחוזות המיינסטרים ולרפד את כיסיו קצת יותר מבלי לאבד את יושרו האומנותי לברמן יש את הביסוס המיינסטרימי שלו והוא את הניסויים שלו יעשה בקצב שלו, לאט לאט. ומאיר אריאל, אפילו ברמן חש נבוך אל מול ההשוואה. האם בלתי אפשרי להשתעשע עם השפה העברית מבלי להזכיר את שמו של מאיר אריאל? האם קיים רק רובד אחד של השפה איתו ניתן לשחק והכנסת מילים כמו "אנאלי" למשחק מורידה את האמן למקומות לא ראויים?
אפשר לא לאהוב את האלבום הזה וגם את הקודם אבל כשבאים לשפוט אותו יש לעשות כן אל מול אותה ביצת מיינסטרים בה ברמן שוחה גב עם סיגריה בזוית הפה וקונדום בארנק. מירי מסיקה, קרן פלס, איה כורם…. תעשו לי טובה. אם אני כבר חייב לשמוע מיינסטרים בתחנת הרדיו היחידה בארץ אני מעדיף ליפול על שיר של Eric.
נחכה ונראה, אולי עוד יירד גשם בביצה וברמן ייסחף למקומות לא מוכרים.
פורטיס - משו-לש
לפעמים,רק לפעמים, אם כי לא מעט פעמים, הביקורות קולעות.
נכון שזה פורטיס, אבל בכל זאת, איזה אלבום, אלבומים, משולש!
"בחצי הדרך פנימה לתוך האלבום, מתגבשת ההבנה שבסך הכל, מדובר באותו המשוגע שאנו כבר מכירים. אני מתביישת להודות שאף נחה המחשבה שאולי, אולי הגיע השלב הזה בו אין לו שום דבר חדש להגיד. אז זהו. ברצוני להודיע לכל המלעיזים: זה בדיוק הזמן להוריד את הכובע ולהתחיל לכרסם במרץ…השיר הקצר הזה מדגים את כל מה שטוב בפורטיס – כתיבת שירים מעולה, הומור עצמי ולהיטי פופ אמיתיים שמתחבאים מאחורי הגשה רוקנ'רולית. פורטיס המשוגע מעולם לא נשמע נורמלי יותר, וזה ממש לא דבר רע…האמירה שהוא מותיר והדרך שהוא בוחר כדי לומר אותה עוזרים להגדיר את פורטיס כמשוגע הכי שפוי בינינו, נביא זעם בשער, זקן השבט שיכול ללמד את כל צעירי רימון וגלגלצ איך נשארים צעירים לנצח - לא מפסיקים להעיז" (נעה הרשקוביץ, רוי רגב וגיא חג'ג' באותה ביקורת) וגם עינב שיף לא חוסך אהבה ""פורטיס משולש" הוא יצירה רווית תוכן מילולי ומוזיקלי, נוטפת מיץ של משמעות וחיוניות, שעם קצת סבלנות, כל מוזיקאי שיבחר לפעול בישראל יהיה חייב להתייחס אליה." ושוב סנונית ליס "ב"משולש" מצליח פורטיס להפוך את הברק והפראות שבו ליצירה משובחת שקשה מאוד שלא להתחבר אליה".
למרות שאינני מעריץ פורטיס מושבע אבל מלא הערכה למשוגע אני לא יכול שלא להסכים. כבר בשמיעה ראשונה זה פשוט יושב טוב ועושה כל כך נעים.
האם אותם סופרלטיבים שנשפכו על יאפים עם ג'יפים עולים בקנה אחד עם אלו שנכתבו על פורטיס? האם על פי הביקורות אפשר לשים את האלבום של פורטיס באותה שורה עם אלבומם של היאפים? אני בטוח שלא ואני ארשה לעצמי לנחש שגם כותבי הביקורות באם היו מניחים את הביקורות זו לצד זו היו מבינים שמשהו כאן לא מסתדר.
לפעמים מה שנראה מעניין, מסעיר ולא מציאותי הוא באמת כזה. לפעמים זו תאונת דרכים שאנחנו לא יכולים שלא לעצור ולהסתכל. ולפעמים זה סתם מיינסטרים.
תשפטו בעצמכם.
תגים: II, אבי אפרתי, אריק ברמן, ביקורת, בן שלו, גיא חג'ג', יאפים עם ג'יפים, יהודה נוריאל, מאיר אריאל, משו לש, נבל דוד אדום, נעה הרשקוביץ, סנונית ליס, עינב שיף, רוי רגב, רמי פורטיס, שי להב, שלומי שבן, תימורה לסינגר
26 בפברואר, 2009 בשעה 3:29 pm
מצטערת, אבל הדבר שהכי הפתיע אותי בכל הספק ביקור ספק ביקורת על אריק ברמן הוא השמות של המבקרים: סנונית? תימורה?? נועה??? (לא, סתם)
ובאמת, שאר הביצה לא הרבה יותר טובה (מיכל אמדורסקי לא נחשבת מיינסטרים נכון?), אבל כמה התפלצנות אפשר בשיר אחד?(ואני לא מדברת על אלבום שלם, שלא שמעתי)
26 בפברואר, 2009 בשעה 9:07 pm
קודם כל יפה ששרדת את כל הפוסט, או מצד שני, יותר מידי זמן פנוי בעבודה.
לענייננו (שהוא לא ענייננו, אבל נגיד) , נשאל את השאלה, מדוע כל אלו אשר מתבכיינים על אהבה כוזבת/כושלת/מאושרת (את חלקם אני אוהב מאוד) אינם נתפסים כדכאוניים/רכים מידי/מלנכולים עד גועל ואילו אמן אחד שכותב בצורה שנוחה לו תוך כדי מודעות ליומרנות האישית העולה מפזמוניו ישר נתפס כפלצן. ברור שאם הייתי מתאר את חיי האהבה התל-אביבים/משברי האישיים במילותיו של ברמן כל מכרי היה מרימים גבה ומתרחקים ממרכז הבמה שהיא חיי תוך כדי מבט מלא גועל אבל גם דיון פוליטי בו הייתי שולח את דעותיי והרגשתי במילותיהם של היאפים בעלי הג'יפים היה גורר לאחריו השתאות מצד הנוכחים ומעבר זריז לשיחות בענייני ספורט ושאר מחלות.
יש אמני שוליים שכתיבתם תוארה לא פעם כ"תל-אביבית" ולא נתפסו כפלצנים כי בכתיבתם הם נשארו מוכים חבולים או צמאים לאהבה, שקט ומנוח. בחור אחד שחי בבועה התל אביבית, מסתובב כל היום בין אותם 4-6 רחובות, אוכל במקומות הקבועים,עושה קוק בשירותים, הולך למיטה עם הבחורה עם החתולים, לא זוכר איך קוראים להיא מאתמול ומשתמש במילים כאנאלי ואימפוטנציה בשיריו פשוט לא מעורר הזדהות עם כל אחד. וטוב שכך.
תגידו שזה דיסק לא טוב, שהוא חוזר על עצמו, שלא אהבתם את המלודיות, לא התחברתם למילים, לא אהבתם את העטיפה או סתם לא בא לכם על שירה. אבל די עם אמירות הפלצנות על שלל גווניהם.
הבנת גברת של פעם? כי אני לא בטוח שהבנתי.
גם ככה התחלתי לכתוב במצב מבולבל.
27 בפברואר, 2009 בשעה 1:37 pm
אני גם חושבת שאסף אמדורסקי מאד משעמם.
27 בפברואר, 2009 בשעה 1:38 pm
כתבתי גם, כי בטוח שמישהו אמר זאת לפניי.
ובכל אופן - וועי וועי, שמוליק! אכלת לגברת מפעם ת'ראש.
27 בפברואר, 2009 בשעה 3:56 pm
ליה, מחרחרת ריב שכמותך.
לא אכלתי לאף אחת את הראש, בינתיים, ובטח לא להיא מפעם, תבדל לחיים ארוכים ומאושרים.
בעקבות מיילים כאלו ואחרים (של אנשים שלא אוהבים להגיב בבלוג או סתם עוברי אורח) עלו בי עוד כמה שאלות לגבי הנושא אז החלטתי לשפוך אותם פה.
ואיך אסף אמדורסקי נכנס לפה ? בגלל הביקורות הטובות על אלבומו האחרון?
אין בעיה עם זה שלא מסכימים עם הביקורות, חבל רק שכל הביקורות מסכימות בין עצמן, מסיבות….לא תמיד ….סיבתיות.
סופ"ש נעים
שבת ס' אימפריה.
27 בפברואר, 2009 בשעה 5:44 pm
אני באמת סכסכנית כזאת, אה?
ולעניין אמדורסקי הבן.
חבל בעיקר שמהביקורות נודף ריח חריף של לא-אובייקטיביות.
בוואלה! מוזיקה, למשל, הקדישו לאותו אספ מדור שלם. עוד רגע והיו פותחים מדור אסף אמדורסקי נפרד - וואלה! אספ.
בכל מקרה, ברור שהוא, אסף אמדורסקי, מיודד ומקושר עם האנשים הנכונים. רק חבל שאותם "אנשים נכונים" לא יודעים לעשות הפרדה בין המקצוע שלהם לבין חברויות אישיות. עוד יותר חבל שכותבים בלתי מחוייבים, כמו בלוגרים, לא נוקטים עמדה שונה ורק מגבים את הזרם.
אסף אמדורסקי אולי מעבד ומפיק מוזיקלי מוכשר, אבל כותב דליל ביותר. וזה עוד מבלי להזכיר את אישיותו הלא מרתקת בעליל ואת נימת ההתנשאות שנוטפת ממנו בכל הגייה. טוב, כנראה שהזכרתי בכל-זאת. הוא יוצר מוזיקה מהסוג הבלתי מזיק, נעימות אלקטרוניות שקטות. להן הוא מצמיד טקסטים שאתה מוצא את עצמך מזמזם ואז מרגיש קצת דביל, כאילו מישהו עבד עליך. זה בדיוק כמו ההבדל בין חביתה לאומלט. אותו הדבר, רק שעל אומלט אתה משלם יותר. טריקים של יחסי ציבור שבנו מותג מסויים שמעביר לכאורה ערכים מסויימים של אנין יותר, אבל בשורה התחתונה - אין שם כלום!
לסיכום, כשהוא שר על רכבת לצפון אני מתפללת שהיא תיקח אותו לצפון ותשאיר אותו שם.
מסדירה נשימה ומדליקה חימום
ליה המתוקה לפרקים
27 בפברואר, 2009 בשעה 10:32 pm
הסכמתי עם רוב מה שכתבת.
אין פה ביג דיל, במקרה הצטלב טעמינו האישי.
האלבום של יאפים עם ג'ייפים לא יחצה את התלהבותם של שלושה מבקרים שנונים בעיני עצמם, ואולי עוד שני מאזינים. לא יותר מזה.
אריק ברמן יעשה את הסיבובון הרדיופוני שלו וזהו.
בשני המקרים , המבקרים ניסו לתפוס על השניים טרמפ. זה מאוד טרנדי בעיני מבקרי אינדי לכסח את ברמן ולהלל את גיפים. זה צפוי שזה מה שקהל קוראי אינדי מצפים (לדעת המבקרים) ולכן רשמו ככה.
פורטיס - פה יש בעיה. ההתלהבות הוא אובר התלהבות. נכון שהוא לא ילד אינדי אלטרנטיבי, נכון שהוא עשה משהו משולש ("אומץ", "תעוזה" ושאר קלישאות) אבל בסה"כ ההתלהבות היא על רקע השיממון ורצף האכזבות מכל השאר .
28 בפברואר, 2009 בשעה 11:09 am
התחלתי כמישהי, איך למען השם הפכתי לגברת?
זה מאוד מזקין, שתדעו. אם כי אולי גם מכובד. (ולמען שלא אקבל קרדיט שלא לי - לא שרדתי את כל הפוסט, מותר לקרוא מה שמעניין ולדלג על חלקים נכון?)
לא משנה, אכילת ראש או לא (מוכרחה להודות שקצת), בלבול כזה או אחר, אריק ברמן נשמע - לפחות לדעתי - מתיימר, ואולי הוא לא - אולי הוא בדיוק כזה כמו שהוא נשמע, נונשלנט, הזוי, חרמן, ציניקן ומתחכם, אבל לא תחזור גדולתו של "האהבות הראשונות שלי", בעיניי הראש האכול שלי בכל אופן. גם לא בדיסק הראשון אגב.
28 בפברואר, 2009 בשעה 11:14 am
ועוד גברת של פעם?? (אם היה אפשר הייתי מדגישה את ה"של")
אבל זה לא רלבנטי לפוסט.
מצד שני, גם אסף אמדורסקי לא. (אני יודעת, כי חזרתי וקראתי ה-כ-ל…)
28 בפברואר, 2009 בשעה 5:42 pm
"התחלתי כמישהי, איך למען השם הפכתי לגברת"
יש במשפט הזה הרבה מעבר למה שמובן ממנו בקריאה ראשונה לאדם הפשוט, אבל נעזוב את זה בצד.
חוק הבלוגיה #612 - "בעת ההחלטה על כינוי עלייך לשאת בכל העיוותים/תיקונים/ירידות/השפלות/חיזוקים/אישרורים/חיקויים שייעשו בשמך. כמו בגן הילדים שם קראו לך כולם "דני שמנמני" , "רון מסריחון" או "מאיה גדולה כמו אמבטיה" , גם בעת כניסתך לעולם הווירטאולי עלייך להיות מוכן לקבל את מנת השעשועים הוירבלים על שימך."
ואני לא חושב שיש גדולה שכזו באלבום הראשון של ברמן שיש לחזור אליה או עליה. יש סגנון חמוד וקליט שדווקא "המתוקות האחרונות" לא מצטיין בהצגתו. לפי דעתי.
ליה- לגבי אמדורסקי. נא להבדיל בין העובדה כי אמדורסקי מקושר בענף באופן שלא היה מבייש עץ סקויה עתיק דבר שגורם לו להיות מושחל בכל חור לבין הטענה על חוסר אובייקטיביות בביקורות. אין דין ביקורת לא אובייקטיבית לבין מדור בוואלה שמציג שירים/קליפים. מדובר בקידום מכירות לגיטימי מבחינתי והלוואי שגם אני וגם את היינו יכולים לדחוף כמה אנשים שאנחנו מכירים למקומות האלה.
והאם ל"אישיותו הלא מרתקת בעליל" יש מקום להשפעה על הביקורת? אני לא בטוח.
מבקרוס- לגבי פורטיס, בהתחשב בעובדה שטפו טפו טפו, עושים פה מוזיקה בארץ, להקות חדשות קמות כל יום ומשחררות אי.פי או סינגל כזה או אחר. ובהתחשב בזה שיש בכל ערב המון הופעות בתל אביב ומחוצה לה של להקות שטרם הקליטו ולו תו אחד, נראה לי שבסיכומו של עניין, ההלהבות מפורטיס, גם אם נובעת מדלילות יתר מסביב, היא מבוססת. הדלילות היא באיכות, לא בכמות, מה שגורם לך להעריך יצירה גדולה ושלמה שכזו עוד יותר. אנחנו נוטים לחשוב שאולי לפורטיס זה יותר קל, כי הוא כבר היה ועשה ומכיר.
אבל תחזור רגע לאותו דבר שנוטים להייחס אליו בשם "מבחן האלבום השני". אחרי שאמן חדש וצעיר אסף,כתב, הלחין במשך שנים והוציא אלבום ראשון שבנוי מחומרים שעברו אלפי סינונים הוא מגיע למבחן האלבום השני. האם יש לו עוד מה לחדש או אפילו לא לחדש אלא פשוט לעשות טוב, אחרי שהפעם לא היו לו את כל 20-30 שנותיו הראשונות לאיסוף ועיבוד חומרים. ורבים נופלים במבחן הזה.
פורטיס (ולא רק הוא, אבל בתחומים המוזיקאלים המעניינים אותי הוא בחברה מצומצת ביותר) עושה את זב כבר כל כך הרבה שנים, עם כל כך הרבה אלבומים. ואחד משולש שכזה, פשוט ראוי להוריד את הכובע ולתת לו אותו, שיכסה קצת את הפדחת.
28 בפברואר, 2009 בשעה 6:04 pm
אישיותו הלא מרתקת בעליל היא חלק ממנו. בהופעות, בשירים, בהלך הרוח הכללי. ולכן, כן. יש מקום נכבד בהחלט. מובן שיש לא מעט אמנים שאינם כריזמטיים במיוחד באישיותם, אבל משהו בשירים שהם שרים ובהגשה פורץ גבולות וכובש. נניח גבע אלון עולה לי בראש בהקשר הזה. וגם עמית ארז. לא כך הדבר אצל אמדורסקי. ודחיפתו לכל חור באתרים השונים - לא מדברת רק על הקליפים, אלא גם על האמירות המתלוות אליהם - "היוצר המבריק של השנה", "עילוי מוזיקלי" ושטויות מהסוג הזה. אני בהחלט יודעת לעשות את ההפרדה הזאת. אז זהו, שמוליק חבוביק (איך קראו לך בגן?).
28 בפברואר, 2009 בשעה 7:57 pm
חשוב לי להבהיר שכשכתבתי "גדולה" לא התכוונתי ביחס לשאר היוצרים במשק באופן כללי, אלא ביחס ליצירתו של ברמן עצמו.
בסדר, רוני פעמוני?
2 במרץ, 2009 בשעה 7:14 pm
קלבסה, כל קורות חיי פרוסים להם כתום/אדמדם על גבי לבן על גבי קיר לבנים בצד שמאל בראשית הבלוג.
אני שמגיל שלוש עסוק בלגלגל כבלים אחרי הופעות, לדפוק מפות כדי שיהיה עם מה להתכסות ולבקש חמגשיות ליום חורף קר , לא היה זמן לכינויים.
בגיל 4 היתה לי פריצת דיסק ראשונה מהרמה של מגבר, בגיל 6 כבר נכנסתי לגמילה רק כדי שבגיל 10 אני אתנצר בעקבות חיפוש לא ידוע (והחלפת השם ל-samuel) ואתגייר שוב בגיל 12 כי היה איזה אירוע בבני ברק שהיינו חייבים ללכת.
תמיד זה היה שמוליק, אולי כי אף פעם לא הייתי בגן, אולי סתפם בגלל הזיפים.
מישהי מפעם, נא להיזהר על מנת לא להפוך להיות מישהי מנחלת העבר.
נשיקות, שמוליק.
3 במרץ, 2009 בשעה 12:13 am
[...] « לא מבקר, רק קופץ לבקר [...]
7 במרץ, 2009 בשעה 1:54 am
אהלן.
לגבי אסף אמדורסקי, יצא לי להיות בכיתת אומן שהוא העביר, והיה קשה מאוד, וגם מצחיק, לסירוגין.
לגבי פורטיס, אני מוכרח לציין שכל העניין לא הסתדר לי בהתחלה, לגבי הדיסק המשולש וכל זה, אבל מה אעשה, לבחור יש כשרון, וטוב שכך.
אריק ברמן - הבעיה של הבחור מתחילה בקטע של הERIK, מזה אמור להביע? תהיה בן אדם, מה, אתה חי בלאנדן?
את יאפים עם ג'יפים יצא לי לשמוע רק לאחרונה, שמעתי קצת מהאלבום הראשון שנשמע לי מגניב לאללה, את השני לא יצא לי לשמוע, ואני גם לא רוצה.
24 במרץ, 2009 בשעה 8:41 am
[...] מחוזות שונים, לעיתים על גבול חוסר הקומנקטיביות סטייל "יאפים עם ג'יפים" אבל עם משהו נוסף שבכל זאת גורם לך להתחבר [...]
17 באפריל, 2009 בשעה 5:57 pm
תגובה מאוחרת:
גם אני החזקתי בדעתך על היאפים בתחילה ואז היא התהפכה לחלוטין. אני מסכימה עם הביקורת שהם סוגרים את הדלת בפני 90% מהמאזינים בפורמט של אלבומם השני, אבל זה לא אומר שהתוצאה לא מרתקת את עשרת האחוזים (פחות, סביר להניח) הנותרים שהצליחו לצלוח אותו. הבעיה היא שהוא פשוט לא מיועד להאזנה נורמלית כמו אלבום מן השורה. רק כששמעתי אותו בתנאים הכי משונים על פני הפלנטה (בעת מחלת ים קשה על ספינה קטנה בדרך לאנטארקטיקה בסופה עם גלים בגובה עשרה מטרים) הוא פתאום נשמע הגיוני לחלוטין בבת אחת, ואז התחלתי לאהוב אותו. אין לי מוסר השכל עבורכם מהסיפור הזה. זה לא ממש ריאלי להמליץ "סעו לאנטארקטיקה" כדי לשמוע אלבום X, אבל ככה זה קרה אצלי.
מה שכן, אמרתי את זה כבר באלבומם הראשון - זה כל כך מעצבן שלהקה שעיקרה טקסטים משמיטה אותם מעטיפת הדיסק.
18 באפריל, 2009 בשעה 10:12 am
יעל, ברוכה השבה. נשים רגע את הקינאה לטיולך בצד וגם את התמונות מנקרות העיניים שהבאת משם.
אני מסכים איתך שכל אלבום, גם כזה שסלדת ממנו בהתחלה, יכול להתאים את עצמו ברגע/מקום מסוים.
זו בדיוק הסיבה שהיאפים יושבים לי ב- i-שטות שלי והולכים איתי לכל מקום. מתישהו, בזמן כלשהו, במקום כלשהו, השאפל הנצחי יפיל לי שיר שלהם בדיוק ברגע הנכון.
זה פשוט עדיין לא קרה.
19 באפריל, 2009 בשעה 4:05 pm
זו הבעיה - קשה לי לדמיין סיטואציה שבה האלבום מתלבש בדיוק על ההתרחשות ובמקרה מתנגן בה, במיוחד לאור העובדה שצריך לצרוך אותו כיחידה שלמה ולא כשירים בודדים מובחנים זה מזה. היה לי מזל, או שלא, כי בכל זאת, קשה לומר את זה על יומיים שבהם האיברים הפנימיים שלך מטלטלים מצד לצד, מלמעלה למטה, יחד עם כל המציאות שסביבך. בעע.
דף מילים בהחלט היה מקל על ההתחברות לאלבום עבור רוב מאזיניו, או לפחות מפתח מוטיבציה בקרבם להתאמץ להתחבר אליו.