1:00 - חזרתי מהופעה, חזרתי מבית החולים

ערב קודם לכן שכבתי לי במיטה, מחשבות רצו בכל מיני כיוונים. חשבתי להפסיק לכתוב בבלוג, להפסיק לנהל את הפורום, להפסיק ללכת להופעות, להפסיק לדבר על מוזיקה ולקרוא על מוזיקה כל הזמן. די. מספיק. שים גלגל"צ ושים הכל מאחוריך. אתה בוגר תואר ממוסד אקדמי מכובד, יש לך עבודה של גדולים, דירה, כלב, רכב. קדימה, לעלות על המסלול הנורמאלי, לזנוח את כל השטויות האלה של המוזיקה והכתיבה, להתעסק רק בחוסר המהות. לזרום. לשים את הלב בניוטרל מלא ולנסות משהו אחר.

ישבתי על הבר לפני ההופעה עם מבקרת מבירתנו הקרירה, השלמנו פערים, דיברנו על החיים, דיברנו על המוות.

זו הייתה ההופעה שגורמת לי להתפרק ולהשתחרר פעם בכמה זמן, כזו שאני אוהב ללכת לבד, לא לפגוש אף אחד שאני מכיר. להציף את עצמי באלכוהול, להתמסר לגיטרה, לקולות, לרקוד כאילו אף אחד לא רואה אותי. או לפחות אף אחד שאני מכיר. הרצון להפיץ את התענוג מהצלילים שהתנגנו באותו ערב, בצירוף זמן רב שעבר מפגישתנו האחרונה, שיכנע אותי לצרף אליי את הגברת (למרות העדיפות למצב בדד בערבים שכאלו) שכבר שמעה בעבר במה מדובר ומאוד רצתה להצטרף.

הוא הורידה אותי בבית החולים. אבא שלו מאושפז כבר כמה ימים וזו תקופה ארוכה שהמצב לא נראה טוב. רציתי לבוא לבקר אותו, לראות מה קורה. דיברנו כמעט כל יום מאז שהוא אושפז, אבל רציתי לראות, בעיניים, להיות קרוב אליו. נכנסתי לבית החולים בשעה מאוחרת. שקט. זה כמעט והרגיש לי נעים להיות שם. אתה מרגיש את הסבל, את העצב, את הבדידות באוויר. זה נראה, זה הרגיש, כאילו זה נלקח מאיזשהו סרט. שומע כל פסיעה שלי במסדרונות.

"רד", אמרתי לו. נגמרו כבר הביקורים והאחיות מעיפות את כל מי שהוא לא משפחה.

ישר הדלקנו סיגריה. עישנו את שתי הסיגריות האחרונות שלי. אין איפה לקנות סיגריות בבית חולים.

"כבר איבדתי תקווה. רק שלא יסבול" הוא אמר והמילים הדהדו לי בראש. "לא יודע מה יהיה אחר כך. עם אמא שלי, אחיות שלי, איתי. אני עצבני כל היום. כועס". לא היה לי מה להגיד. דיברנו עוד כמה דקות, קצת סיפורים, קצת עדכונים. צוחקים, כמו שאנחנו תמיד עושים. "איך אתה חוזר?" הוא שאל. "נתפוס איזו מונית שירות או משהו".

ליוויתי אותו למעלית, נפרדנו לשלום. כשהתחבקנו הרגשתי שאני כבר מוצף.

יצאתי מבית החולים, שמתי את האוזניות ולחצתי פליי. הגרון שלי כמעט התפוצץ מעומס ומחנק ממש כמה צעדים אחרי שיצאתי. אחרי רבע שעה עצרתי להסתכל איפה אני, לאן הגעתי ואם אני בכלל בכיוון הנכון. אנשים חלפו על פניי, מסתכלים עליי מבתי הקפה או מצידו השני של הרחוב, או שזה רק היה נדמה לי. המשכתי ללכת וצללתי לתוך הצלילים, והרגשתי. הרגשתי עצוב, כועס, אבוד. הרגשתי איך אני כמעט מנסה לסחוט עוד רגשות החוצה כדי לשחרר את הכל.

הרגשתי כל צליל, הרגשתי כל מילה. הרגשתי אהבה ענקית לאותו חבר. הרגשתי חי.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום שני, 11 בינואר, 2010 בשעה 7:45 pm תחת הקטגוריות על הכץה. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.