בהתחלה בכלל הכרתי את אחותה, היא התאימה הרבה יותר לסגנון שלי, למה שאני אוהב. שקטה יותר, לא אוהבת מקומות הומי אדם, אינטימית. נפגשנו כמה פעמים ולמרות שלא עפו ניצוצות באוויר, בכל זאת היה נחמד ואמרנו שנפגש שוב בקרוב.
ביום חמישי האחרון אותה אחות הייתה הראשונה לבוא ולהגיד שלום. היה אירוע גדול והיא הייתה אחת מאורחות הכבוד. לשנינו היה יותר קל לפתוח שיחה כי כבר הכרנו בעבר. וגם הפעם זה היה נחמד, למרות שלפעמים המחשבות שלי נדדו למקומות אחרים בזמן שהיא דיברה, מסתכל על אלו שמסביב, בוחן את חברותיה שבאות להגיד שלום. ולמרות התזמון הלא מדויק בעליל (בכל זאת, ערב לכבודה ולכבוד משפחתה) חשבתי שאולי זה יהיה זמן טוב לחתוך את הקשר ולהשאיר רק את אותם רגעים ומחשבות שנחרטו בזיכרון ומהווים את תמצות החוויות היפות של מפגשינו.
The people back home know everything there is to know about me
I can be gone for years and they'll know where I've been
I read an article in the paper about people like me
Thought I'd outrun them by now but then back home
They always see everything that I see before me
ואז היא אמרה שהיא חייבת ללכת לרגע ואני שוב חשבתי "טוב, גם הערב הזה יעבור". חבר סימן לי מצדו השני של החדר לבוא ולעמוד לידו ואני התחלתי לחתוך את החדר, מתעלם לגמרי מכל הנוכחים.
"שלום" היא אמרה וגרמה לי לסובב את הראש לכיוון הבמה. היא עמדה שם, מלאה בביטחון ועוצמה שהעלו קצה של חיוך על שפתיי. לא יפיפייה טיפוסית, ממש לא אחת שכל אחד ברחוב יסובב את הראש אחריה ברחוב. משהו בה מושך את העין, מסקרן את המוח לחקור ולבדוק מה שונה, מה מיוחד, לנסות להתאים למסגרת, להגיד "היא דומה להיא" ו"היא מזכירה את זו" אבל ללא הואיל.
The people back home tell every story there is to tell about me
And the stories they come up with are most of the time true
But me, I get confused by looking in the mirror
The only time I recognize myself is when I look at my dad
And get nervous from having to grow old without him
ואני הייתי מהופנט, מסתכל עליה מדברת, ולא מבין איפה הייתי כל הזמן הזה, איך לא הכרתי אותה כל השנים כשהייתה כל כך קרובה. ופתאום כל אשר סבב אותי, האורחים, המשפחה אפילו האחות שלפני רגע הלכה, נראו יותר יפים, יותר מעניינים, נראו חלק מהקסם שעטף אותה.
אני לא יודע כמה זמן עבר. אני פשוט עמדתי בוהה בה. המילים היו כולן מוכרות, חתך הדיבור אינו כזה שבהכרח ישאיר כל קהל מרותק, אבל שפת הגוף שלה, המבט שעובר על כל הנוכחים באולם, הרגש שיוצא ממנה והשלווה שלעיתים מגיעה רגע אחד לאחר מכן, תפסו לכל הנוכחים באולם את אותו איבר לא מוסבר, שמתכווץ במרכז הגוף ומתקשר עם האוזניים שמזדקרות, העיניים שנעטפות לחלוחית, העור רדוף העקצוצים והלב שנפתח ורק רוצה עוד.
People back home are sometimes more than I can handle
When there's peace in my life they come forward and say, what's wrong?
There's no filth upon their sidewalks
So naturally they see yours
There's a corner in my heart for the folks back home
היא סיימה את דבריה וירדה מן הבמה. האחות המוכרת עלתה לאחריה כדי לספק את צימאונו של הקהל. ניכר כי הסגנון שונה אולם הקסם של המשפחה נגע גם בה באותם רגעים ואפילו הרעתי לה כשסיימה את דבריה בנימה אישית ללא הגברה בה סיפרה על אהבות רחוקות בימים שטופי שמש.
האחות ירדה ונתנה את האות למילות הפרידה האחרונות של האהבה החדשה שלי. אני שומר אותן אצלי, חוזר ושומע אותן שוב ושוב. לפעמים הן גורמות לי לחייך ולצחוק, לפעמים הן שולחות אותי ללילות ללא שינה. אבל הן תמיד מזכירות לי אהבה חדשה, כזו שהגיעה מהמקומות הכי לא צפויים.
And my daddy says I should always remember my story
'Cause there will come a time when all the folks back home will die
And that one day I will sit my children down
And tell them everything there is to tell about the folks back home
How they knew everything there was to know about me
And I'll look at them and hope that one day they could say the same
גבע אלון - "The Folks Back Home"
Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.
לפני כמעט 10 שנים הגעתי לביתו של ברוך פרידלנד. הבית היה מבולגן מעט, נדמה היה כאילו רק עכשיו הוא עבר דירה, קופסאות זרוקות ברחבי הבית, ברוך לא מוצא את מה שהוא מחפש. פתאום הוא אומר לי "אה, הנה זה", מושיט יד לאיזה מדף ומוריד קופסא מאורכת. הוא מוציא את האלבום "מחליף צבעים" של "תופעת דופלר"(אין אתר, יש פורום ויש בו הכל), הלהקה שהיא כולה הוא, ומביא לו אותו. "אתה רוצה שאני ארשום לו משהו?" הוא שואל. אחרי הכל, הבטחתי לחבר וחיפשתי את האלבום הזה מלא זמן בשיטוט בחנויות, חיפושים באינטרנט (10 שנים, זה היה פחות קל אז), טלפונים לכל מיני גורמים כאלו ואחרים עד שנחת לו על שולחני המספר של ברוך. טלפון אחד והוא מזמין אותי אליו לבוא לקחת את האלבום. "כן, אני אשמח אם תוכל לרשום לו משהו" אני אומר. "איך קוראים לו?" הוא שואל כאילו היה מדובר בהקדשה מכל חברי "העלוקה" או "כמעט חוקיים" או מה שלא מרטיט לפעוטי ארצנו את הסלולארי בימים אלו. לפני שאני הולך הוא מביא לי גם כמה סטיקרים של המחזמר-אופרת-רוק "סקסודוס" שכתב ועוד חבילה של כאלו עם המשפט שיהפוך לאימרת כנף בקרב המעורבים, "לאן נעלם ברוך פרידלנד".
השנים יחלפו, שאלת העלמותו של ברוך פרידלנד תחזור שוב ושוב והסטיקר יתנוסס על גבה של הגיטרה שיושבת בסלון רק כדי להסביר לעוברי אורח מי הוא אותו "ברוך פרידלנד".
ביום ראשון האחרון התארחתי שוב אצל ברוך פרידלנד. הפעם זה היה באוזן-בר, למרות שההרגשה הייתה ביתית וסלונית בדיוק כמו בפעם ההיא. לפני ההופעה ברוך מסתובב באוזן, נראה נרגש. אחרי הכל עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה ששר את השירים שכל הנוכחים, מכרים, מעריצים ומבקרים מהעבר באו לשמוע. מהרגע הראשון ששמעתי את הקול שלו צללתי כל כך הרבה שנים אחורה, שמטבען של שנים שעברו, היו רצופות בתמונות יקרות ומענגות שהעלו חיוך על שפתיי שחזר שוב ושוב לאורך ההופעה.
עשרים ואחד שירים היו בהופעה, כמעט שעתיים שלמות. מי שמכיר את האוזן-בר ואת רצף הופעות הערב שלו יודע שהופעה שנגמרת לקראת השעה 11 (גם זה רק לאחר שאמרו לו שהוא חייב לסיים) היא דבר נדיר. ברוך אירח חבר מאוסטרליה שהיה שותף לעשייה בעבר, חברים שאיתם הוא עובד על האלבום הרביעי של דופלר, חלק מחברי ההרכב המקורי של דופלר ועוד. היה נראה שכולם מרגישים באותה אווירה סלונית נוסטלגית שריחפה בחלל האוזן. לראות את ירמי קפלן, שניגן באלבומים המקוריים, עולה לבמה לקראת הסוף של "ליפול על גן עדן", באקט לא מתוכנן מראש, ומתחיל לתופף ולרקוע ברגעי הסיום כשכל הקהל רק רוצה לצרוח "ליפול, ליפול" ובעצם אומר "עוד, עוד". וכולם יושבים, מסודרים, מקשיבים ומתרגשים.
אני לא יודע מה יש בשירים של "תופעת דופלר" שהופך אותי מבפנים ומזכיר לי נשכחות. מה היה באותה תקופה שבה שמעתי את קולו של פרידלנד שוב ושוב ודיקלמתי כל מילה. אפילו הזכרונות הקשורים לשירים כבר לא כל כך מסודרים. אבל מזה בדיוק נהניתי, מלחזור לזה שוב, מלמצוא את זה.
שמעתי את ברוך מתנצל בסיום ההופעה בפני מנהלי המקום על אורך ההופעה. רציתי להגיד לו שהוא לא צריך להתנצל. כשאדם שנעלם פתאום מופיע, זה עושה לך כל כך טוב, שאתה סולח לו על הכל.
ומה איתכם, איך היה לכם? הספקתם ל"חיה מילר", התאכזבתם שדקלבאום ירדה כל כך מהר, עדיין מחכים לאורן ברזילי שעשה "מאור כהן" ולא הגיע, מצאתם את קקטוס הזהב או שאתם בכלל עדיין מחפשים טרמפים כדי לחזור הביתה, קדימה ספרו.
עוד קצת תמונות אפשר לראות פה למטה וגם להקליק ולראות הכל בגדול. חפשו את עצמכם, נראה לי שגם אתם שם. ואם גם אתם צילמתם, שימו לינק בתגובות כדי שכולנו נוכל להינות.
לא יודע אם בגלל השגרה החדשה שלי או למרות השגרה, על מנת לשמור על שפיות, הגדלתי את היקף ואת תדירות הביקורים בהופעות. בשילוב של ערבים מרובי משתתפים, יצא שלפניכם מוצגת סקירה מהירה ולא תמיד עניינית של תשע הופעות. מערב ההופעות של חברת ההפצה "היי פידאליטי" עם אלי רוזן, בני בשן ומוטי ביקובסקי, דרך מופע כפול של דויד פרץ ונדב אזולאי ב"בית השני" בכפר סבא (פעם ראשונה שאני שם ואם יתאפשר אז בהחלט לא פעם אחרונה. ותודה לברמנית.), מופע השקה למי שהיו ה"באפלו בוטס" והשאירו את המגפיים מאחוריהם וכנראה גם עוד כמה דברים ומופע ההשקה המבטיח של אביב גדג' לאלבום הסולו שלו "תפילה ליחיד", עד למכרים ותיקים כמו אסף ארליך מרפא המיגרנות ועמית ארז ויחסיי החד-מיניים-מוזיקאלים איתו. יש מילים, סרטונים ושאר צלילים. רק תקליקו על ההופעה המבוקשת ומיד תשוגרו לערב הנתון.
אז מי הולך להיות שם:
אסף אמדורסקי, כנסיית השכל, עמיר לב, הטרמפולינה (תומר יוסף ובנו הנדלר), גלעד כהנא (ג'ירפות), אורן ברזילי (מופע הארנבות של ד"ר קספר), איטליז, קולולוש, קרוסלה, אלקטרה, Mambomambas (אורי פרוסט ואיתן רדושינסקי), יעל דקלבאום, יהוא ירון, ברמלאי, אורי מרק, המועדון, דיוויד בלאו, אשכרה מתים, nx2, אדם קומן, The Aprons, אסף ארליך, חיה מילר, The Inhibitors (מארחים את אורלי פרל) ועוד (ההדגשות כולן על סמך טעמי האישי בלבד).
בנוסף לאלו יתארח הרכב האלקטרו נויז "Les Trucs" שאני ממש לא מכיר אבל הנה מה שהיה לחבר'ה המארגנים להגיד עליהם:"Les Trucs יוצרים "נינטנדוקור" – אלקטרוניקה שמחברת בין ה-8 ביט של הרכבים כמו Crystal Castles לבין האיי.די.אם של אפקס טווין. דמיינו בחור ובחורה, כשביניהם מעין שולחן פינג פונג מלא כבלים, קלידים וג'אדג'טים יוצאי-דופן, מיקרופונים שמחוברים לכובעים, תרמילי גב עם חלקי מנורות שולחן, ועכשיו ,דמיינו את כל המפלצת הטכנולוגית הזאת ממוקמת בין פרות, עצים ואוהלים.". זה בהחלט נשמע מעניין והתפאורה בקיבוץ פרוד בהחלט יכולה להתאים למאורע.
גם השנה יכלול הפסטיבל אירועים נוספים מלבד הצלילים מהבמות כמו פרויקט "ArtBeat" שמורכב משיתוף פעולה בין צלמים מקומיים ללהקות בולטות בסצנה הישראלית, תיאטרון רחוב, דוכני קומיקס והמון המון כיף.
כרטיסים אפשר כרגע לקנות בטלפון 052-3725357 (110 ש"ח במכירה מוקדמת, 120 ש"ח במקום, אבל לא הייתי בונה על זה שתוכלו לקנות כרטיסים במקום. ע"ע אינדינגב שנה שעברה).
בקיצור, יאללה, להתחיל לאוורר אוהלים ושקי שינה, לבדוק שהגזיה עובדת, לעבור על המתכונים לשקשוקה ולבוא מלאים במצב רוח טוב.
חוצמזה 2 היה אחד האירועים המהנים ביותר שהייתי בהם שנה שעברה והבריחה ממחוזות המרכז לאוויר הפתוח, לירוק (בעיניים) ולאנשים והצלילים הטובים, היא בדיוק הטיפול הנפשי שאני צריך עכשיו (לפחות אחד מהם). נתראה שם.
שמוליק נולד לאם הדרך ואב הבית, גודל על ידי חבורה של תקליטני חתונות ששלטו
באולמות הארועים בשנות השמונים. התחנך על מורשתו של ד"ר אלבן והצמד טו-אנלימיטד
והיה שותף בהפקת האוספים טופ-פופ 94 והיט-מן 2. שמוליק הופיע כחצי מהצמד
"סופר-מיוזיק", תקליטני העל לגילאי 8-14 בקריית בן גוריון בחולון. בגיל ההתבגרות
עבר שמוליק מרד מוזיקאלי ויצא לשוטט ברחבי תל אביב בחיפוש אחר אהבה חדשה. מאז ועד היום
מסתובב שמוליק בין הופעות, נרדם בחנויות דיסקים ומשוטט ברחבי הרשת בתקווה לעתיד
טוב יותר. לפעמים הוא גם כותב על זה.
