1:00 - חזרתי מהופעה, חזרתי מבית החולים

ערב קודם לכן שכבתי לי במיטה, מחשבות רצו בכל מיני כיוונים. חשבתי להפסיק לכתוב בבלוג, להפסיק לנהל את הפורום, להפסיק ללכת להופעות, להפסיק לדבר על מוזיקה ולקרוא על מוזיקה כל הזמן. די. מספיק. שים גלגל"צ ושים הכל מאחוריך. אתה בוגר תואר ממוסד אקדמי מכובד, יש לך עבודה של גדולים, דירה, כלב, רכב. קדימה, לעלות על המסלול הנורמאלי, לזנוח את כל השטויות האלה של המוזיקה והכתיבה, להתעסק רק בחוסר המהות. לזרום. לשים את הלב בניוטרל מלא ולנסות משהו אחר.

ישבתי על הבר לפני ההופעה עם מבקרת מבירתנו הקרירה, השלמנו פערים, דיברנו על החיים, דיברנו על המוות.

זו הייתה ההופעה שגורמת לי להתפרק ולהשתחרר פעם בכמה זמן, כזו שאני אוהב ללכת לבד, לא לפגוש אף אחד שאני מכיר. להציף את עצמי באלכוהול, להתמסר לגיטרה, לקולות, לרקוד כאילו אף אחד לא רואה אותי. או לפחות אף אחד שאני מכיר. הרצון להפיץ את התענוג מהצלילים שהתנגנו באותו ערב, בצירוף זמן רב שעבר מפגישתנו האחרונה, שיכנע אותי לצרף אליי את הגברת (למרות העדיפות למצב בדד בערבים שכאלו) שכבר שמעה בעבר במה מדובר ומאוד רצתה להצטרף.

הוא הורידה אותי בבית החולים. אבא שלו מאושפז כבר כמה ימים וזו תקופה ארוכה שהמצב לא נראה טוב. רציתי לבוא לבקר אותו, לראות מה קורה. דיברנו כמעט כל יום מאז שהוא אושפז, אבל רציתי לראות, בעיניים, להיות קרוב אליו. נכנסתי לבית החולים בשעה מאוחרת. שקט. זה כמעט והרגיש לי נעים להיות שם. אתה מרגיש את הסבל, את העצב, את הבדידות באוויר. זה נראה, זה הרגיש, כאילו זה נלקח מאיזשהו סרט. שומע כל פסיעה שלי במסדרונות.

"רד", אמרתי לו. נגמרו כבר הביקורים והאחיות מעיפות את כל מי שהוא לא משפחה.

ישר הדלקנו סיגריה. עישנו את שתי הסיגריות האחרונות שלי. אין איפה לקנות סיגריות בבית חולים.

"כבר איבדתי תקווה. רק שלא יסבול" הוא אמר והמילים הדהדו לי בראש. "לא יודע מה יהיה אחר כך. עם אמא שלי, אחיות שלי, איתי. אני עצבני כל היום. כועס". לא היה לי מה להגיד. דיברנו עוד כמה דקות, קצת סיפורים, קצת עדכונים. צוחקים, כמו שאנחנו תמיד עושים. "איך אתה חוזר?" הוא שאל. "נתפוס איזו מונית שירות או משהו".

ליוויתי אותו למעלית, נפרדנו לשלום. כשהתחבקנו הרגשתי שאני כבר מוצף.

יצאתי מבית החולים, שמתי את האוזניות ולחצתי פליי. הגרון שלי כמעט התפוצץ מעומס ומחנק ממש כמה צעדים אחרי שיצאתי. אחרי רבע שעה עצרתי להסתכל איפה אני, לאן הגעתי ואם אני בכלל בכיוון הנכון. אנשים חלפו על פניי, מסתכלים עליי מבתי הקפה או מצידו השני של הרחוב, או שזה רק היה נדמה לי. המשכתי ללכת וצללתי לתוך הצלילים, והרגשתי. הרגשתי עצוב, כועס, אבוד. הרגשתי איך אני כמעט מנסה לסחוט עוד רגשות החוצה כדי לשחרר את הכל.

הרגשתי כל צליל, הרגשתי כל מילה. הרגשתי אהבה ענקית לאותו חבר. הרגשתי חי.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

שני דברים שעשו לי את היום.

הראשון מראה שאמונה לבדה כן מספיקה (וגם לא מזיק להביע משאלה). בשקט מופתי, בלי בלעדיות ל"וואלה!" או כל דבר דומה. גבריאל בלחסן שיחרר סינגל ראשון מתוך אלבומו הבא. שם הסינגל - "דשא חלק ב'" וכנראה ששם האלבום המלא יהיה "אדמה חרבה". את הסינגל אפשר להשיג באוסף של התו השמיני שמחולק חינם אין כסף בחנויות הרשת. הוא עושה את דרכו אליי ברגעים אלו ממש ופשוט לא יכולתי לחכות עד שהוא יגיע והייתי חייב לחלוק את ההתרגשות שאחזה בי הבוקר כשגיליתי את זה. לפני יותר משנה, בשיחה עם גבריאל, הוא אמר שהאלבום הבא יהיה מורכב מיותר מעשרים שירים, ארוכים, מפותלים ובלחסנים בכל רמ"ח צליליהם, כנראה שהיה שינוי בתוכניות והאלבום יחולק לשניים (למרות שבטח החלק השני יגנז) וכל שנשאר הוא להמתין להתפתחויות ולחכות להופעות שיבואו בעקבותיו.
"אדמה חרבה", אופטימיות תמיד הייתה הצד החזק של גבריאל.

השני הוא לא בשורה או הפתעה כמו הראשון אלא פשוט משהו שעשה לי טוב איך שנכנסתי לרכב בשעת בוקר מוקדמת, עושה את דרכי לקוביה המשרדית שלי. ממש לפני שעזבתי את דירתי הקודמת, מילאה מעטפה שמנה את תיבת הדואר שלי. איזה תענוג היה לפתוח אותה ולגלות בפנים את האלבום החדש של דויד פרץ "כולם מעשים בודדים" (תודה!). מאז היה לי הרבה בלאגן וכל חפציי נארזו והושלכו ממקום למקום עד שפתאום נתקלתי באלבום שוב אתמול בערב. הכנסתי אותו הבוקר למערכת השמע האהובה עליי ברכבי וכל רחובות העיר החלו לחלוף על פניי כמו סרט נע כשקולו של פרץ ומילותיו של אורי ברנשטיין מקריינות ומספרות את סיפורי האנשים מסביב, או אולי אלה היו סיפוריי שלי. הרצועה שפה למטה (שהייתה גם הסינגל הראשון מתוך האלבום) חזרה לה שוב, ושוב, ושוב, ורוממה את יומי אל מעל העננים.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

בוקר טוב.

נגיד והייתי עולה מחר לכותל האינדי הגדול (העמוד בלבונטין?!?) או מתפלל תפילה חרישית לאלוהי האינדי היושב במרומים (הצוללת הצהובה?!?), מה הייתי מבקש? בפרוס השנה החדשה ומכיוון שאני לא איש של סיכומי שנה (עברית או לועזית) החלטתי לנבור קצת ראשי, קצת בספריית המוזיקה שלי וקצת ברשת ולחבר את כל אלו יחדיו לכמה בקשות, משאלות או סתם ציפיות לשנה החדשה.

חי ונושם

את רשימת ההופעות להן אני מתפלל בשנה הקרובה פותח וסוגר אדם אחד. גבריאל בלחסן. אני יודע שיש רבים ששותפים להרגשתי בנושא ומילים, או קליפים, כבר לא יוכלו לתאר עד כמה אני מחכה כבר לחזרתו לבמה של האיש שהוא מזמן כבר לא ובספק אם אי פעם היה, רק מוזיקה בשבילי. אני יודע שיש כל כך הרבה חומרים חדשים שיכולים להספיק לשני אלבומים, אני יודע עד כמה קשה לגבריאל להופיע ועד כמה עדין המרקם הזה שבו הוא חי את חייו ומשלח החוצה את יצירתו. ובכל זאת, לו רק לפעם אחת, בבארבי בתל אביב או בפאב כלשהו בדרום, עם הרכב או לבד עם עצמו, בהופעה מלאה או רק לכמה שירים בודדים, רק שיחזור, אני מבטיח שאני אהיה שם.

משת"פ

גם רשימה זו מורכבת מבן אדם אחד למרות שהרעיונות לשיתופי פעולה מצידו הם אינסופיים. אני יודע שאפשר לחשוב על כל מיני שיתופי פעולה מעניינים בין אומנים שונים, אבל כל פעם עלה וחזר אליי אחד שכבר ראיתי. כל מי שראה את קוואמי ביחד עם המידנייט פיקוקס, או לחילופין את קוואמי עם אטליז מבצעים את "פתח תקווה" של אינפקציה יודע שהבחור מפוצץ הכישרון הזה הוא פרפורמר אדיר שיכול לקחת כל שיר, ואני באמת מתכוון לכל שיר ולהפוך אותו לחוויה ענקית. אז זה באמת לא משנה לי עם מי הוא יחבור ומתי זה יקרה, רק שיקרה, והרבה.

עתיד לא ידוע

יש יוצרים מוכרים במחוזותינו שכולנו מחכים לאלבום השני/שלישי/שביעי שלהם שייצא השנה, תיכף נגיע לאלו. אני רוצה לקחת רגע ולכוון את זרקור האמונה לכמה אמנים לא מוכרים/פחות מוכרים שפשוט בא לי שייצא הדיסק שלהם השנה כדי שאני אוכל לראות אם התאבון שפיתחתי בעקבות טעימות קטנות, באמת יממש את עצמו.
הראשון ברשימה הוא אדם בן אמיתי. הבחור מופיע בימי רביעי בצוזאמן בלילינבלום תל אביב כבר כמה חודשים טובים (עם הפסקה לגמר ליגת האלופות ועוד ארועים חשובים שכאלו). מה שהתחיל בהופעה מוקדמת (ההופעה הראשונה מבין שתיים בכל ערב שכזה) עם 5-6 אנשים שאליה הוזמנתי על ידי ידידה, הפך להיות ההופעה המאוחרת יותר בערב, עם צוזאמן מלא באופן נכבד באנשים (לא מלא עמית ארז-גברים יושבים על המנורות ובחורות על ברזי הבירה, אבל מלא), סינגל ראשון ביחד עם אביגייל רוז וסינגל שני שעוד רגע יוצא. המילים של אדם, הסיפורים בשירים של אדם, הם ההנאה הגדולה בהופעותיו. אין לי מושג לאן זה ילך כשהשירים יקבלו נפח והפקה מעבר לאותה גיטרה חשמלית שאדם מפליא להוציא ממנה כל כך הרבה, אבל אני בהחלט מצפה להתפתחויות.
יוצרת או להקה נוספת שאני ממש מחכה לשמוע מה יגיע מכיוונם היא/הם LorenaB. עדי אולמנסקי העומדת בקדמת ההרכב היא בהחלט קול מרענן במחוזותינו, וביחד עם חברי ההרכב שלה הם יוצרים רוק אלקטרוני עדין שמזכיר הרבה דברים אבל הוא כל כולו בעברית. לא הספקתי אפילו לראות אותם בהופעה ועוד רגע אמור לצאת אי.פי אבל הסינגל היחיד שיצא עד עכשיו "ספינות" כל פעם חוזר אליי בשיטוטים שלי במחשב ותמיד, אבל תמיד מצליח להעלות חיוך על שפתיי ומחשבות על כמה טוב יכול להיות הדבר הזה.
אחרונים חביבים ובהחלט לא הכי שפויים הם "האזרח צודרוב והשפנפן". כבר פירטתי חזור ופרוט על אהבתי לצמד חמד האלו שהפכו להרכב לאחר הצטרפות איש הבס וגברבר התופים. במקרה שלהם מדובר באהבה אישית שלי שבהחלט לא נראה לי שתחצה גבולות או תגיע אל מעבר לחוגים מצומצמים שכנראה ברובם מטופלים בכדורים. יש בהם משהו ממש לא קל לעיכול ואף מעורר סלידה לעיתים (מנסיון, זו לא ההופעה להביא אליה חברים שלא מכירים את העתיד לבוא. תאמינו לי.) אבל מסיבה לא מובנת לי, התחברתי אליהם, למילים שלהם, לשטויות שלהם, לאמירה שמתחבאת לה בין החמשירים הקצרים שלהם, סיפורי הלסביות, יחסם לאמהות ואנשים אלמוניים עם גרזן. מה אני אגיד לכם, אני מחכה לראות מה יקרה עם זה, אל תאשימו אותי, תנסו אותי.

פעם ראשונה, שיהיה במזל טוב

המוזיקאים הבאים הם מבחינתי עתיד סגור וחתום שרק הזמן מהווה גורם מעכב בכל הסיפור וכנראה שכל מה שנותר לעשות הוא להמתין לצאת האלבום (אבל לא יזיק לקוות ולהתפלל אם אנחנו כבר פונים למרומים). יהוא ירון המעולה שכבר מריץ את ההופעה שלו בכל מיני מקומות וצריך רק לקפוץ לאוזן-בר כשהוא מופיע בשביל לחזות בפלא הזה ובקהל ההולך וגדל שהולך אחריו. במקרה של יהוא לא ניתן לדעת מה תהיה התוצאה הסופית כי כמעט בכל הופעה יש עיבוד אחר לשירים, וכמו כן לא ידוע לי על לו"ז משוער לצאת האלבום אבל הולך להיות טוב, אמן ואמן. מישהי אחרת ששיתפה פעולה עם יהוא בעבר וראויה לתפילותינו היא נגה שלו שמעריציה מחכים ומתפללים כבר מספר שנים והנה חלפה לה עוד שנה ולא יצא האלבום המיוחל. יש עוד סינגל ועוד רמיזות בנושא ועוד הופעה מקרית פה ושם אבל אלבום שלם להשקיט את ליבנו, טרם. נגה, אני מעביר את הטיפול בנושא לדרגים הגבוהים ביותר. אני אצרף לרשימה זו גם את יהודה לדג'לי למרות שמאחוריו כבר יש איזה אלבום/EP או שניים. אבל בעיניי, לדג'לי לא באמת מצא את מקומו המדויק ולא היה קרוב באף אחת מההקלטות הקודמות שלו למימוש הפוטנציאל והרצון העז שלו. צריך לראות אותו מציג שיר בהופעת יחיד עם האקוסטית שלו באמירה ש-"These song was suppose to have a big fucking band..but..you know… here I am" בשביל להבין שהבחור רק מחכה להתפוצץ. חבל שהוא לא מרבה להגיע להופעות במרכז ובכדי לתפוס אותו תצטרכו כנראה להגיע לבירתנו (אם בא לכם, על הדרך תדפיסו את הפוסט ושימו בכותל, מי יודע, אולי יעבוד) או שתגיעו לאינדינגב ותתפסו את לדג'לי בשיתוף פעולה עם "The Pit that Became a Tower", זו יכולה להיות הזדמנות מצוינת לראות ולשמוע מה יכול לצאת מלדג'לי בעתיד.

התחלנו ולכן נמשיך לתת בראש

את החבר'ה הבאים כמעט ולא צריך להציג למרות שבהחלט לא מדובר באריות המוזיקה הישראלית ששמם שגור בפי כל אם יהודיה השומעת רדיו בצהרי יום שבת. המשותף לכולם היא העובדה שמאחוריהם לפחות דיסק אחד שקצר שבחים (גם אם לא המריא במכירות) ולפי הידוע לי יש כבר חומרים לאלבום הבא שרק מחכה להתממש. יש ביניהם כאלו שאלבומם רק מחכה לצאת ונשאר רק לקוות שיענה על הציפיות ויש כאלה שעדיין מחפשים את דרכם היצירתית/כלכלית בשביל להביא את הרצון לכדי תענוג. את רשימת התפילות לקבוצה זו פותח גבע אלון שכבר שיחרר טעימה ראשונה מהאלבום הקרוב וראבאק זה משהו! גבע בצירוף ההרכב החדש "Tree" נשמעים מעולה ואחרי אלבומו השני שיצא לפני יותר מידי זמן זו בהחלט הולכת להיות קנייה שאני אתענג אליה עד מאוד. יהיה לו קשה מאוד להרוס לי את המצברוח לפי מה שאני רואה ושומע (ולכן ייתכן ומדובר במצב של ביזבוז בקשה אבל נזרום). עוד הימור כמעט בטוח בנושא הוא נעם רותם שגם לו יש כבר חומרים לרוב וממה ששמעתי בהופעות, מאוד ייתכן שנעם ימשיך במגמת ההתרחבות שלו ויגדיל את נתח הקהל שפשוט רוצה עוד ועוד. אם רונה קינן קטפה את תואר זמרת השנה אין סיבה שנעם רותם לא יככב במצעדים שנה הבאה, אמן. המקרה השלישי הוא פשוט חלק מטרילוגיה ידועה מראש. 1:1 רק מחכים להשלמת הפאזל ביניהם לבין ערן בר-גיל שיביא את החלק השלישי אחרי שני האלבומים הראשונים, 1:1 וברזל, ויסיים את מה שמבחינתי הוא אחד הפרויקטים האיכותיים ביותר במוזיקה הישראלית. שמועות מדברות על כך שהאלבום השלישי ילווה סרט פרי עטו של ערן בר-גיל, אחרי ששני האלבומים הקודמים ליוו את הספרים מאת ערן בר-גיל. אחרונים חביבים הם חברי "Mad bliss" שרק מחכים למישהו שייקח את כל הכשרון שלהם וישקיע על מנת שיוכלו להקליט את אלבומם השני. אין ספק שפה מדובר במשאלה אישית שלי בגלל אהבתי הרבה ללהקה ולסגנון המוזיקה הזה שאני באמת לא יודע איך להגדיר אותו, אבל אם הקול של תומר הסולן יחזיק מעמד (זו לא בקשה, זה חלק מבקשה אחרת, נא לא לספור) אז מדובר באחד האלבומים שאני הכי מחכה להם בשנה הקרובה.

ועוד תפילה אחת להמונים

שנמשיך לשמוע מוזיקה טובה, שנדע להינות מהמזל הרב שנפל בחיקנו בכך שיש כל כך הרבה יצירה ישראלית, כל כך הרבה אנשים מוכשרים, כל כך הרבה הופעות שכל אחד ואחת יכולים למצוא את הפינה שלהם אם רק יחפשו אותה. שכל העוסקים במלאכה, מהלייבלים הקטנים ועד לחברות התקליטים הגדולות, המפיקים, הנגנים, הכותבים, אנשי הסאונד, הזמרים, המאזינים, השדרנים, בעלי המועדונים, היחצ"נים, המבקרים, הבלוגרים, מוכרי הכרטיסים, הטוקבקיסטים, מנהלי הפורומים, מארגני הפסטיבלים וכולנו ביחד נמשיך לעשות את מה שאנחנו אוהבים ושרק נלך, נשתבח ונהנה. אמן ואמן.

ומה איתכם? מה אתם הייתם מבקשים לשנה שתבוא? (ובואו נתמקד במטרה. בלי השתפכות על אושר, בריאות ואריכות ימים, את זה תשאירו לבית כנסת. פה זה הבית של שמוליק, נא להתנהג בהתאם)

רציתי להגיד לך שנה טובה
רציתי לבכות.

כל כך הרבה שנים הסתובבתי, מריץ בראשי את אותה פגישה מקרית, חצי מקרית. חוזר על המשפטים שאומר, מדמיין איך את נראית, מה את עושה, עם מי את ישנה. לא היו לי חרטות, לא תהיות על איך היה אילולא ומה היה אם. לקחתי את הפציעה הזאת על גופי שהיא את וכיסיתי אותה כל כך טוב, שרוב הזמן גם אני כבר לא זכרתי שהיא שם.

ונזכרתי שוב, כשסידרתי את הארגזים. המפתח השבור שהשאיר אותנו תקועים בחדר, העציץ הקטן מפלסטיק ששמך חרוט בבסיסו, התמונה מסיום הקורס, הכוכב שנושא את שמי, המכתב, המכתב.

אבל הייתי מוכן. הייתי בטוח שאני מוכן. רציתי שזה יקרה.

ואז טפיחה קלה על הכתף. הסתובבתי, וזו את.

ולא הייתי מוכן. לא האמנתי שזה קורה.

ובראשי רצו להם המכתב וסיום הקורס, העציץ הקטן מפלסטיק והמפתח השבור, וזכרון שלך ישנה לידי, וזכרון שלך.

וכל השכבות התקלפו להן אל מול עיניך, והגלד שכבר נראה כל כך טבעי פשוט נפל וחשף שוב הכל. ניסיתי לזכור כל רגע, לחשוב מה היה אילולא, ואולי אם הייתי אומר…, משחזר את המשפטים שאמרנו, את השמלה שלבשת, את שמו של בעלך הטרי, את אותה פגישה מקרית, מקרית מידי, שתסתובב לי בראש עוד שנים.

רציתי שתהיי מאושרת
שנה טובה.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

עדי קוסטו