בימים אלו מסתובבת תופעת "הלינק שאינו נגמר" ברחבי הרשת. מה שהתחיל אצל סיני גז מהשאלון עבר הלאה לעידו קינן ומשם ל"אטימולוגיה עממית" שהעבירו למעיין דר (שגם כותבת אצל ניימן אבל אצלו הלינק עוד לא היה) שהעבירה למזבלה (מומלץ לבקר!) שבטוב ליבם שלחו את זה ליוני ציגלר שכמעט וחתך את העסק אבל לבסוף שילח את הלינק ליאיר יונה היקר שבמייל מפתיע על הבוקר הודיע לי שזכיתי בלינקוק האינסופי הזה. את כל הפרטים על מה, למה, איך וכמה אפשר למצוא אצל סיני-The great creator-גז אבל עזבו שטויות ולכו תבדקו את כל המקומות שבהם הלינק כבר היה.
אז אחרי שיאיר יונה שחרר לראשונה את רצועת הפתיחה מאלבומו המצופה בלינקוק שלו, "הלינק שאינו נגמר" הגיע לבלוגיה ולא ניתן לו לחלוף כך סתם בלי להוסיף מילה או שתיים או מאתיים שבעים ואחת.
אתמול עיינתי שוב בספרו של בני בשן "50 גיטרות קטנות" רק כדי להיתקל שוב בטקסט המצורף פה למטה, לחייך חיוך קטן ולהודות שוב שלפעמים אני לא בטוח מה אני חושב על הטקסטים של בני, חוץ מהעובדה שהם גורמים לי לחשוב. אז החלטתי לצרף אותו פה כתוספת שלי למירוץ השליחים האינטרנטי הזה.
הלינק ממשיך את סיבובו ברחבי עולם המוזיקה הוירטואלי ומוגש אחר כבוד לנדב לזר, אטום האוזניים.
אני תומך בשלום - 1 (מאת בני בשן)
"אני תומך בשלום אבל אין לי אף שיר שאומר את זה במפורש אז הנה אני כותב את זה מפורשות בשיר שאומר את זה במפורש אני תומך בשלום.
אני נגד הכיבוש זה מעציב אותי והאלימות הנוראית שבין אדם אחד לבין אדם אחר הצליחה להרוס לי כבר יותר מדי רגעים יפים באלה החיים החד-פעמיים שלי אז הנה אני כותב על זה שיר מפורש האומה שלי רוקעת ברגליים כמו תינוק שלא מצליח להפסיק לבכות אחרי שנים של ניסיונות להתעלם ולהיות פשוט צעיר לכמה רגעים אני חוזר ובגדול אני מוטרד באופן יומיומי אני חלק מהנמכת הציפיות הכללית מהחיים אשר שוררת סביבי אבל רק לכאורה כן רק לכאורה
כי עם קצת מזל אשאר בחיים ועם קצת יותר מזל גם כל האהובים עליי יהיו בסדר והנמכת הציפיות הכללית מהחיים היא בסך-הכל הצד השני של הגברת הציפיות הכללית מהמוות ואני בכלל בסך-הכל רוצה לחשוב על טיולים עתידיים
בזרועותיה של אהובתי הלא קיימת אבל לא אני חושב על מוות וטילים והערכות מדיניות ולא רק שחושב על מוות, אלא גם שחושב רק על המוות הברברי רק על זה שבא בטרם עת יושב מפוחם על כסא הנהג או מגיח מתוך מחסנית של מכשיר ירייה לצורכי הריגה כמו M16 או עוזי או הקומנדו הימי מי לא רוצה להיות בקומנדו הימי? רק טייסים? אימא שלכם רק טייסים! אני מעדיף להתעלף מרוב בדידות על להיות חלק מכל החרא הזה שמקיף אותי ואתכם והופך אותנו, לצערנו המשותף,
לכל-כך הרבה יותר דומים ממה שאנחנו באמת ואל תטעו לחשוב שבמקרה הזה כולם סובלים כי זה מה שיפה פה בדיוק זה מה שיפה פה: מישהו חייב ליהנות מהמלחמה אחרת לא הייתה מלחמה. מישהו חייב ליהנות מהמלחמה אחרת לא הייתה מלחמה. מישהו חייב ליהנות מהמלחמה אחרת לא הייתה מלחמה."
(עדכון: נוספו תמונות מהיום הראשון!)
עוד פסטיבל פולקל'ה הסתיים לו בסוף השבוע האחרון ואחרי יומיים ארוכים שהייתי קבור במרתפי הלבונטין 7 ללא תחושה של זמן, ניזון רק מאלכוהול, סיגריות וכמה סוכריות טופי שמצאתי בכיס חזרתי לחיי השיגרה.
יומיים שלמים מלאים בכל כך הרבה הופעות גרמו לערבוב ובילבול נתונים שכזה כך שכל נסיון לסכם את הארוע יגמר ברצף פסקאות לא ברור. ולכן! כמיטב מסורת סיכומי הפסטיבלים של הבלוגיה נעבור לסיכום ותיאור האירועים בנקודות (ייתכן וסדר ההופעות והאירועים היה שונה מהכתוב. תתמודדו) בליווי תמונות וסרטונים שם למטה, בסוף :
תזכורת לעצמי, לפני פסטיבל לא לשתות יותר מידי או לאכול דברים מוזרים. זה עלול לגרום לעיכובים ופספוס של הופעות מצוינות שרציתי לראות כמו רועי ריק , דייויד בלאו והדוגמניות.
שישי אחר הצהריים, איפה כולם? הלבונטין רחוק מלהיות מלא. אולי זה הקור, אולי זו עוד ארוחה משפחתית שכזו.
פוליאנה פרנק יורדים. שמועות אומרות שבתווך בין העליה לירידה נוגנו צלילים וזומרו זמירות. מה שאני בטוח זה שהיו המון רעשים לא נעימים.
חייו של אביב מארק מתקצרים בכמה שנים מעצבים על מה שקרה קודם.
צ'יינה מונדוגס, זוכים בתואר מוזיקת ההזיות וסמים קשים החדשה שלי.
יהוא ירון, בס ולבונטין מלא. פשוט צריך לראות. לראות מה היה, לראות מה עכשיו ולראות אותו בהזדמנות הראשונה שיש לכם. ההופעה הטובה ביותר של היום ללא ספק.(סרטונים בהמשך)
הקהל מחזיר לה בהמון אהבה והנאה. רק רוצה שהיא תמשיך.
הנה יאיר יונה! מאלתר על הסלייד עם דקלבאום.
יאיר יונה נשאר לבד על הבמה.
לאיפה כולם הולכים?
יאיר מתחיל לנגן, האורות כבים. רק שניים אדמומיים נשארים להאיר את הבמה.
איזה תענוג של צלילים הוא מוציא.
חבל שלא כיבו את האור בעוד כמה הופעות.
לילה טוב.
יש! מצאתי עוד טופי.
ועוד כמה נקודות לטוב, לרע ולמחשבה:
K טוב - אביב מארק. זה האיש שגרם לכך שאני אצליח לשבת יומיים בחלל הקטן בלבונטין בלי לצאת עם כאב ראש, להנות מהמוזיקה ושהכל יתקתק. נתן בראש לצעירים, סידר הכל בשניות למנוסים יותר, התעסק עם הסאונד, התאורה וארוחת הצהריים שלו במקביל ופשוט היה שם כל הזמן. טוב, חוץ מהקטע עם לילך שיר אבל זה לא באמת היה חשוב.
K רע - אנשים שבאו רק כדי לראות את ההופעות של השוליים הגבוהים. פאניק אנסמבל, יהוא ירון, אחד חלקי אחד, Mr heavy & Ms low. לכו תראו הופעות שלהם. כל הקטע של הפסטיבל זה גם להכיר דברים אחרים, חדשים. תנו צ'אנס.
K מחשבה - אחרי כמויות האנשים בחוצמזה ואינדינגב הייתי בטוח שהלבונטין יהיה מלא כל הסופ"ש. כנראה שכאשר מוציאים את שקי השינה, האוהלים, הטבע והמדורות מהתמונה זה קצת פחות מגניב לבוא סתם ככה לפסטיבל מוזיקת שוליים. כך יצא שהקהל שהיה זה אותו קהל שתמיד נמצא ואותם פרצופים שראיתי כבר הרבה פעמים. חבל.
K עוד מחשבה - איזה פולק ואיזה נעליים. בחוסר חישוב מהיר נראה לי שהיו משהו בין 10-15 אחוז אמנים פולקיים באמת ועוד עשרה אחוז עם נגיעות פולק. לא שזה לא בסדר אבל המתכונת המקורית של הפסטיבל השתנתה מאוד. הרבה פחות הופעות סולו והרבה יותר אמנים שעולים עם הרכב חשמלית, בס, תופים, לפחות. אחד חלקי אחד היו חריגים בנוף כאשר באמת השילו מעצמם את כל שאר חברי ההרכב (ויש עוד הרבה) ועלו בצמד אקוסטית ופסנתר. אם זה טוב או אם זה רע, כל אחד יחליט לעצמו. אולי פשוט צריך למצוא שם חדש.
רגע, רגע, לא סיימנו.
הנה כל התמונות מהפסטיבל (המון תודה לאיש שצילם הרבה ולא אכל: ארז בז'רנו). הן כולן מהיום השני חוץ מאחת, זה מה יש עדכון: התווספה גלריה של היום הראשון באדיבות אורלי קוטיק . לחיצה על הכפתור בצד שמאל למטה תגרום לכם לאושר גדול יותר :
ולסיום הנה כל הלינקים לסרטונים מפולקל'ה ה-5. עכשיו שאני רואה אותם שוב אני חושב שממש נהנתי בכל אחד מהרגעים האלו ובכלל. מומלץ לבעלי יכולת ללחוץ על הלינק "watch in high quality" ממש מתחת לסרטון בצד ימין לצפייה באיכות גבוהה יותר:
שמוליק נולד לאם הדרך ואב הבית, גודל על ידי חבורה של תקליטני חתונות ששלטו
באולמות הארועים בשנות השמונים. התחנך על מורשתו של ד"ר אלבן והצמד טו-אנלימיטד
והיה שותף בהפקת האוספים טופ-פופ 94 והיט-מן 2. שמוליק הופיע כחצי מהצמד
"סופר-מיוזיק", תקליטני העל לגילאי 8-14 בקריית בן גוריון בחולון. בגיל ההתבגרות
עבר שמוליק מרד מוזיקאלי ויצא לשוטט ברחבי תל אביב בחיפוש אחר אהבה חדשה. מאז ועד היום
מסתובב שמוליק בין הופעות, נרדם בחנויות דיסקים ומשוטט ברחבי הרשת בתקווה לעתיד
טוב יותר. לפעמים הוא גם כותב על זה.
