אם נגזר עלי להיות המעוז הבלוגיסטי המוביל לענייני בלחסן, אז אעשה זאת בכבוד, ואפנק אותכם, הקוראים בבונזו ובחלב עמיד, ככל שניתן.

אחרי שקיבלתם בבלוגיה את הסינגל הראשון, "דשא - חלק ב", מהאלבום הבא של גבריאל, כשלושה חודשים לפני ששוחרר לאוויר המדיה המוכרת, אני שמח וגאה לחלק את מנת הסם הנדרשת לכל המכורים, זאת שתגרום לנו לסחוב עוד כמה שעות, כמה ימים, שבועות, עד שהאלבום המלא יגיע אלינו.

אנשי התו השמיני היקרים השאירו על מפתן דלתי עותקים של הסינגל החדש של גבריאל, שנקרא כשם האלבום ממנו הוא נלקח, "אדמה חרבה". הסינגל הוא אפילו לא סינגל, אלא דאבל ואף דאבל וחצי, הכולל את הגירסה המלאה ל"אדמה חרבה" (שמונה דקות של עונג וכאב), ובנוסף כולל את הרצועה "רק לעוד כמה שעות" (רק הפעם מבלי להיחתך בסופה, כמו באותו בוטלג מההופעה בצוללת הצהובה) ואת גירסת הרדיו המקוצרת של "אדמה חרבה" (להלן הסיבה לדאבל וחצי).

כל שעליכם לעשות כדי לקבל את הסינגל היפיפה ולצרף אותו לאותה אסופת פריטים יקרים לליבכם שאף אחד לא מבין מדוע, הוא להגיב פה למטה (נא השאירו כתובת מייל בשדה המתאים. הכתובת חשופה רק לי ולהאקרים מנוסים ומשועממים במיוחד) או לשלוח מייל. ואם אתם כבר עושים את אחד משני אלו, אתם מוזמנים לשתף ולהוסיף משפט אחד של גבריאל, כזה שמרגיש כאילו רק אתם מבינים אותו.

ההגרלה תערך בשעות הלילה המאוחרות שבין חמישי לשישי בפיקוח מי מבין מכריי ששתה הכי פחות באותו ערב. בהצלחה.

אחרי תקופה קצרה נטולת הופעות, אבל כזו שהרגישה כאילו ניתקו לי את בלון החמצן (הדו-חנקני), השבועיים האחרונים התמלאו בכל טוב וכך יצא שהבלוגיה קיבלה מראה של יומן ההופעות האישי שלי. אז אחרי תמצית חוויותי מערבי אחד חלקי אחד/בבליקי/פונץ'/ערן צור מלפני שבועיים וקיצור תולדות יום א' בלווית הבאפלוס ויוחנן קרסל משבוע שעבר, נשארו עוד כמה הופעות ורגעים שמצטרפים לארכיון המוזיקאלי האהוב אשר שוכן בקירבי.

 יום שלישי - בני והצ'לו (בני בשן בלבונטין 7)

אם תסתכלו בצד שמאל של הבלוגיה, במקום בו יש בליל של שמות שאתם אמורים להכיר, תראו את שמו של בני מתנוסס בגאון, גדול מכולם. זו אמנם רק מניפולציה תכנותית אוטומטית שאומרת שהוא כנראה האייטם המוזכר ביותר בבלוגיה, אבל במקרה הזה הוא גם בולט במקום מיוחד משלו בין שלל הצלילים שמלווים את חיי. אני באמת כבר לא יודע להסביר את זה. אני יכול להתרחק מהאזנה לדיסקים של בני, לא לשים לב שלא הייתה הופעה הרבה זמן, להמשיך כאילו הכל כרגיל ואז בערב אחד בלבונטין, לחזור ולהיזכר כמה אני אוהב אותו. במהלך ההופעה חשבתי לעצמי שבני, הוא ולא אחר, מכיל  יותר איכות מונחית גרמי שמיים מכל אמן ישראלי אחר שאני מכיר. משהו בין הלבוש לליטוף שערות החזה בזמן ההופעה, בין הקול הממכר הזה למילים הלא ברורות שכל כך ברורות לי, בין חוש ההומור לרברבנות המודעת לעצמה, כל אלו מצליחים למלא אותי מבפנים כל כך, רק מלהיות כל כך קרוב לבמה, למוזיקה. התצורה האקוסטית של ההופעה היא בהחלט הגירסה האהובה עליי ביותר לשיריו של בני. התוספת של הצ'לו מצליחה להוסיף מימד חדש לשירים ששמעתי כל כך הרבה פעמים בבית ובהופעות ו"תוכי יוסי" מעולם לא היה יותר מרגש מאשר באותו ערב, עם ההקדשה לאותם ילדים ליריים.

בני הוא עוף מוזר גם לחובבי המוזיקה ה"אחרת", לא כולם יודעים איך לאכול אותו, ולהבדיל ממקרים אחרים (ראה מקרה אסף ארליך) לי אין בעיה עם זה. הקהל בלבונטין באותו ערב, שנדמה כאילו לא הפסיק למחוא כף לרגע ואף הצליח להביך את בני לרגעים, הקהל הזה מספיק לי, מספק אותי. גם הם שונים, לא יודעים איך לאכול את זה, אבל כולנו חוזרים כל פעם מחדש.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

 יום חמישי - עמית ארז חותך בבשר הנייר (Paper Cuts - עמית ארז ויעל שפירא בתמונע)

(צילום: נעה מגר בסט צילומים מענג)

הייתי כבר בהופעה הזאת. חשבתי עליה כך וכך. גם אותו ערב בתמונע לא יחקק לי לעד. אין מה לעשות, ככה זה שהזכרונות הכי חזקים שלי מעמית ארז הולכים לימי הצוזאמן, להקלטות הביתיות בעברית, להורדות מהבמה החדשה. זה לא שיש משהו אחד רע שאני יכול להגיד על סדרת ההופעות של עמית ויעל שפירא על הצ'לו. הוא עדיין אחד מעינוגי המיתרים שלי, הקול שלו הרבה יותר מלא ונשלט על ידו מאשר אי פעם, השירים עדיין אהובים, יעל שפירא מדהימה בנגינה, בדיבור, בחיוך ובטוויסט שהיא נותנת לחלק מהשירים שנשמעים כאילו נולדו לצירוף צ'לו (Appollio מעל כולם), גם האירוח של יעל דקלבאום, שאני מחבב אבל בהחלט לא מעריץ שרוף, היה מעולה. אבל בסופו של דבר, אני הכי נהנה כשעמית מנגן ושר את Postcard, Fortuna ו-Appolio. אותם שירים ששמעתי בהקלטות הביתיות הישנות, בבוטלגים של הופעות, בהופעות. אז אני חוזר לשייט ביחד איתו בסיפורים, בין המיתרים, מחייך מהמבוכה של עמית ונהנה מהדממה והשירה של הקהל. עמית אמר בהופעה כמה זה כיף ומרגש בשבילו לראות את כל הקהל שנכח באותו ערב ובכל אחת מההופעות של הסיבוב הנוכחי, "כיף לדעת שאתה לא עומד במקום, שאתה מתקדם לאנשהו". אני מתקדם יחד איתו, נהנה מהחדש, מחכה לעתיד, אבל יותר מהכל, נזכר בפגישות הראשונות שלנו שהיו מלאות בתמימות של התחלה של משהו חדש ולא מוכר, ראשוני ואישי. הכיף הגדול זו העובדה שהוא עדיין מצליח להזכיר לי כל פעם מחדש איך היה בהתחלה ולגרום לי לחכות לעוד ימים נפלאים שיבואו.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

 יום שישי - קולקט דא-טיב (רועי ריק/עידן רבינוביץ/הקולקטיב/Strange Folks בתמונע)

(צילום: קורמק מקגלוין)

כבר בפוסט הראשון שלי כתבתי על רועי ריק. כנראה שעוד קודם לכן כבר האזנתי, ביררתי וביקרתי בהופעות, אבל לא היה לי כח לחפש איזכורים קודמים בבתים אחרים. מאז פגישתנו הראשונה (בצוזאמן נדמה לי) כל פגישה עם מר ריק  הייתה מפתיעה מהקודמת. נגינת המפוחית, השירים, המילים ומעל הכל, הקול של רועי, כל אלו הלכו והתפתחו ונעשו טובים יותר ויותר. את עידן רבינוביץ' ביקרתי גם כן מספר פעמים ולמרות שפחות עקבתי, השאפל חזר והזכיר כל כמה זמן למה אהבתי אותו מההתחלה.  השילוב של שני אלו ושל שאר חברי הקולקטיב (והם רבים וטובים) עדיין לא הכין אותי להופעה ביום שישי האחרון. האולם בתמונע מלא משירותי הנשים עד לשירותי הגברים, אין יותר מידי מקום לזוז ומסתבר שזה המצב כבר כמה חודשים בהופעה החודשית הקבועה של החבר'ה האלו. המקום היחיד שהיה יותר צפוף מחלל הקהל היתה הבמה. שותפי לאירוע הופתע כל פעם מחדש כשגילה עוד נגן מסתתר לו אי שם בצד השני של הבמה. אני לא יודע להגיד כמה אנשים הם היו על הבמה וכמה כלי נגינה היו שותפים בעשייה באותו ערב. הכלים עברו מאחד לשני, המקומות התחלפו, האלכוהול זרם והאווירה הייתה כל כך משוחררת, כל כך חמה שאני רק חשבתי שוב ושוב "למה לעזאזל הם תקעו את השולחנות האלה פה באמצע". הקולטיב/ריק/רבינוביץ' צריכים לדרוש את העפת השולחנות והכיסאות לטובת אורגיה מוזיקאלית קולקטיבית חודשית. השירים החדשים שהוקלטו ממש לפני רגע מעידים על כך שהעסק רק יילך ויגדל ועם שילוב של אלקטרוניקה קלה לרגעים, מעבר בין סגנונות, סלייד שלא מפסיק לילל, מתופף עם נטייה לאלימות בדיוק במידה הנכונה ומפוחית שיודעת לבכות ולשמוח כמו שאף חתיכת מתכת אחרת לא מסוגלת, נשאר רק להגיד את שאמרתי פעמים כה רבות. כשזה נראה שהחבר'ה על הבמה נהנים בדיוק כמו הקהל ואולי אפילו יותר, זה סימן שהגעת להופעה הנכונה.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

קחו יום, לא משנה איזה, אבל לצורך הדומגא ההיפותטית שאכן התרחשה, בואו ניקח את יום ראשון השבוע. עכשיו, חלקו את היום הזה לשניים.

החלק הראשון יתחיל בסביבות השעה 5 לפנות בוקר (ואם מישהו יגיד לי שזה כבר, בוקר אני אישית אשלח לו ספידו ואת הטלפון של ראובן מהים, חבר של סבא שלי ז"ל, כדי שיהיה לו עם מי לעשות מתיחות בחוף גורדון על הבוקר) בהתעוררות מוקדמת מידי, לקור כואב מידי, רק כדי לצאת ליום פגישות מתישות בדרום הארץ במסגרת עבודתי האחראית על המשך קיומי הפיננסי, התלוי על חוט השערה. נתחיל בנסיעה בכבישי הארץ המפנקים בתנועה הזורמת במהירות באיטיות אופיינית, תוך כדי איסור עישון ושמיעת מוזיקה בווליום תקין אך לא מאושר רפואית, וזאת בגלל שותפי לנסיעה העסוק (לכאורה) בניהול האיחוד האירופי כולו על ידי סלולארי, לפטופ והמון תושיה וחוסר קשב לנהג הנרדם על ההגה. לאחר מכן נתחיל רצף של פגישות ארוכות (3 שעות כל פגישה אשר בהן נשוחח על כלום ושום דבר) ונמשיך בארוחת צהריים בחדר האוכל של הלקוח (אין צורך להוסיף תיאור, תחשבו לבד), דיונים, ויכוחים, רשימות, מיילים, סיכומים, טלפונים ועוד המון המון דברים שממש לא עושים טוב ולא באמת מצליחים לגרום לי להשאיר את העיניים פתוחות ואת הראש דולק. היו כמה שעות שהייתי יותר חד ומפוקס, אבל זה רק בגלל העוזרת של אחד המנהלים שבאגם הטסטוסטרון של חדר הישיבות נראתה כמו אלה יוונית בהתגלמותה הדרומית. נסיים את חלק זה בעצבים מרוטים, כאב ראש ורצון לא להתעורר לעוד יום שכזה שמחכה לי מחר.

 
(צילום: ערן מחלו)

חלקו השני של היום יתחיל מיד עם החזרה מהדרום, בזריקה עצמית למקלחת רותחת לצורך התאוששות, ארוחת ערב תוך כדי קריאת מיילים וחדשות, סיבוב עם הילד תוך כדי כמה טלפונים לפרוק עצבים ויאללה עפים החוצה ומקווים לטוב. אחרי הכל, אני בדרך לרצף חוויות מוזיקאליות מענגות אשר אחראיות על שמירת שפיותי בדיוק בשבועות כמו אלה.

נוסע בכבישים השבורים בדרום תל אביב, צלילי אלבום ההופעה של פונץ' מחזירים לי את הצבע ללחיים,  בדרך לחזרה פתוחה של הבאפלוס. מה זאת אומרת "מה זה אומר חזרה פתוחה?". הם עשו חזרה והזמינו אנשים לבוא לשבת, לשתות כמה בירות, לאכול כמה בורקסים ולדבר עם החבר'ה. אה, סליחה, כמובן, ולשמוע מוזיקה, ממש מקרוב, באקוסטיקה מענגת וווליום שגורם לי לרצות לתקוע את הראש בתוך המגבר ולהתפוצץ מכאב מהנה כל כך. האירוע היה מתועד ואני מקווה שתזכו לראות חלק מהכיף שהיה שם, לשמוע את השירים החדשים (EP עוד רגע מגיע), לגלות את השפעתו של דידי מנוסי על עומר הרשמן (חשיפה ראשונה לקצה הקרחון של בדיחות מוזיקאים), לבהות בעמידה המתוקה של סיוון לשד בקאבר ל-"Missed me",  לחייך מהמופע של רן "Animal" יעקובוביץ' על התופים ולהקשיב להמון מוזיקה טובה. למי שפיספס (וזה כולכם), תהיה הזדמנות להשלים פערים בהופעה הקרובה של הבאפלוס ( 13.3 באוזןבר). החזרת רמת האושר למצב תקין שלב 1, בוצעה.

(צילום: אסף אנטמן)

חיבוק, לחיצת יד, חיוך על הפנים ויאללה, אני חייב לעוף, הבטחתי ליוחנן (כמה יוחנן אתם כבר מכירים?!?! יוחנן קרסל) שאני אגיע להופעה שלו בצוזאמן. יותר מכל דבר אחר, שמעתי על אופיו החם והנעים של יוחנן שלא יצא לי להיפגש איתו עד אותו יום, רק רצף מיילים ארוך שהתחיל מאיזכור ישן נושן שלו, פה אצלי בבית. נשנוש של נקניקיה אלוהית מהחבר ברחוב הרצל והגעתי בזמן. פגישה ראשונה עם יוחנן ותוך חצי דקה אנחנו כבר בשיחה קולחת בנוכחות יוחנן ואנשים שעד לפני רגע היו זרים לי לגמרי, העוסקת בבאר-שבע, יוסי בבליקי, אלגי'ר, עשן הזמן, תל אביב, סיגריות, להקת "הנסיכים", מכנסי פדלפון ועוד כל כך הרבה ענינים לא קשורים אבל כל כך מהנים. השיחה מסתיימת כעבור כמעט שעה ויוחנן עולה להופיע. יותר מכל אני זוכר את ההרגשה שמהפה שלו, מהגיטרה שלו, יוצאת תחושה כל כך חמימה ועוטפת שמצליחה להשכיח את הקור בחוץ, כזו שגורמת לי לפעמים לשקוע בחלומות בהקיץ עם פסקול מוזיקאלי ולא לשים לב למילים, עד שאני מתאפס בחזרה ושומע משפט שתופס אותי ואז שוב חוזר לחלום, עוצר רק לרגע כדי למחוא כפיים ולהיבהל מניתוקי הגיטרה מהמגבר, וחוזר חלילה.

"תקשיבו רגע" אומר יוחנן לקראת סוף ההופעה ולפני שמישהו בקהל מספיק להבין מה הולך, מתברר שהחל מרגע זה כולנו ניצבים בסרט שמצולם עכשיו. יש סצינה בה יוחנן (שלא קשור לסרט) מקדיש שיר לזוג שיושב בפאב ו-1,2,3 קדימה מצלמים! וזה נראה כל כך הגיוני וכל הקהל פשוט חוזר למצב הקשבה בין רגע. בסיום הצילומים, אני נפרד מיוחנן לשלום בחיבוק חברי שכאילו הכרנו כבר שנים ונזכר שכבר אמרו זאת לפני, איזה תענוג של בחור.

בדרך החוצה מהצוזאמן אני נתקל ביוסי בבליקי יושב בפינה, לא יכולתי שלא לעצור ולדבר איתו על אותם שני ערבים מדהימים שקרו זה מכבר. "איזה כיף היה" הוא אומר, כאילו הוציא לי את המילים מהפה. אני פשוט באתי להגיד תודה קיבלתי תודה גדולה עוד יותר ממנו. איזה כיף היה.

טסתי לאוטו, כבר כמעט 1 בלילה. הגעתי הביתה  מחויך, עייף ומרוצה. נזכר איך היום התחיל ומה קרה בשעות האחרונות. החזרה הפתוחה, הנקניקיה הטעימה, יוחנן, האנשים הטובים, הסרט, בבליקי והמוזיקה. נזכרתי שוב במוזיקה וכמה שהיא עושה לי טוב.

ורגע לפני השינה נזכרתי בעוד דבר אחד, שכחתי לשלם על הבירה בצוזאמן. מצטער, הייתי חייב לעוף, אני קם מחר ב-5 בבוקר.

אחד חלקי אחד - אוזןבר

דברים טובים, סופם לפרוץ החוצה. אני לא בטוח כמה המשפט הזה נכון, אבל ביום שני שבוע שעבר הרגשתי שדברים טובים, סופם בכך שהם גורמים לנו להוציא דברים החוצה. פרויקט אחד חלקי אחד שכבר שיבחתי פעמים רבות בעבר, הופיעו באוזןבר בתל אביב. נכנסתי בדיוק עם תחילת ההופעה לאוזןבר מלא באנשים. הופתעתי. כבר הייתי בהרבה הופעות של אחד חלקי, ותמיד היה קהל, אבל היה גם הרבה חלל. כמו בהכוונה ממקום לא ידוע, אמרתי לעצמי שהפעם אני אתפוס מרחק, לא אשתמש בטריקים למודי הנסיון שלי באוזןבר כדי להגיע למיקום אסטרטגי למרגלות הבמה. תפסתי את הכסא בכוך שליד עמדת הסאונדמן, זה שנסתר מכל הנוכחים, כסא לבן בכוך שחור ואפל, לאלו שכאילו מבקשים שלא יידעו שהם שם.

ישבתי שם, רואה את העומדים על הבמה רק לעיתים רחוקות, ופשוט הקשבתי למילים. הקשבתי אפילו יותר לרחש המילים שדוקלמו על ידי כל הנוכחים. שיר אחרי שיר. לא בהתלהבות, בצעקות, בהסחפות רגשית ותזזיתית אלא בהכנעה, בצעקה חרישית, בהבנה, בהזדהות, ביופי של המילים של אחד חלקי אחד והמאסטרו שמאחוריהם, ערן בר-גיל. המוזיקה של אחד חלקי היא מהדיסקים שאתה מביא לאדם אהוב ופשוט אומר לו "תשמע את זה", וזה מצליח. הם שובים את המאזינים אחד, אחד. לא בדימויים סבוכים ומטאפורות לא ברורות אלא במקטעי חיים, כואבים, שמחים וכאלו שתלויים במהופך ושחשבת שהם רק שלך, ואז הם באים ומספרים את זה בצורה כל כך פשוטה, כל כך יפה, וכולנו שרים איתם. או שבעצם, הם איתנו.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

פסטיפונץ' - תאטרון "תמונע"

ראיתי את הפרסום לפסטיפונץ', שהתקיים ברביעי-חמישי של השבוע, כחודש לפני ההופעה ולמרות שאני רחוק מלהיות מעריץ של פונץ' או של סולנה יוסי בבליקי (מפאת חוסר ידע ולא בגלל חוסר אהבה) ידעתי שאני רוצה להיות שם. כמו אורח לא מוזמן, תפסתי את מקומי בחלקו האחורי של אולם "תמונע", משאיר את הבמה, ההתלהבות והקירבה לאותם אלו שלוקחים איתם חתיכה של בבליקי ופונץ' כבר שנים רבות.

הערב הראשון הוקדש ליציאתו מחדש של "אלבום המצעדים" של בבליקי. זה היה החלק המרגש יותר מבין השניים. הייתה אווירה של כבוד נוסטלגי והמון עוצמה באויר. גם בגלל הופעת הישיבה, גם בגלל החברים בקהל שהגיעו לחוות (שלום גד, אביב גדג' ועוד ועוד) והרבה בגלל ההתרגשות של בבליקי באותו ערב, "20 גרם של התרגשות" הוא קרא לזה. זה הרגיש כמו 2 טון של התרגשות שנעטפו בהמון המון אהבה מהקהל.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

הערב השני כבר היה חגיגת פונץ' אמיתית, עם קהל על הרגליים (מזל שלא חשבו לעשות את זה בישיבה), יותר רעש, פחות התרגשות, המון כיף, וסט שנמשך ונמשך ולא נתן לחברי הלהקה לנוח. פאק! השעה הייתה אחת וחצי כשהערב נגמר. איזה כיף להתחיל את הסופ"ש ככה. בבליקי, נראה כמו סטנדאפיסט מחוץ למרחב הנוחות שלו, חצי מנסה לרקוד, עם קול לא מוסבר, לפעמים עם הידיים בכיסים, מתבייש, אבל ענק, כל כך ענק. כל הערב רק רציתי שיגבירו את הווליום שאשמע יותר חזק, הרבה יותר חזק, שהמילים יתפוצצו. מאז מתנגן לי פונץ' באוזניים בכל מקום שאליו אני הולך. לא הכרתי מספיק, פשוט לא ידעתי. "דנה ראתה עב"מ", "פינוקיו בירושלים", "יש לך מקום", "סוויטת יום העצמאות" ועוד. גם אם עברו בין אוזניי מתישהו, אחרי הערב הזה הכל נראה אחרת. לא רק מדף הדיסקים שלי שמעוטר בעוד כמה כותרים חדשים שנרכשו בהופעה, גם החיים קצת משתנים אחרי סט הופעות שכזה, אחרי המילים האלו שאתה פתאום מקשיב להם לראשונה כמו שצריך. איזה כיף לגלות משהו שתמיד היה שם, ואני, אני רק עכשיו צולל כמו שצריך.
 

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

 ערן צור - תאטרון "תמונע"

בשישי בערב חזרתי שוב ל"תמונע". חבר אוהד ערן צור חזר לארץ אחרי סיבוב מזרחי, ואני ישר צורפתי להשלמת פערים עם ערן צור. חוויותי הקודמות עם צור היו נחמדות פלוס בתקליטיו האחרונים, ונחמדות מינוס בהופעותיו האחרונות שנכחתי בהן. קשה מידי. לא יודע להסביר. אבל ביום שישי קיבלתי בדיוק, אבל בדיוק את מה שאני אוהב מערן צור. כשנכנסנו הוא כבר היה על הבמה עם שי ברוך על התופים והוא על הבס, וזהו. ולא צריך יותר כלום. ולאחר מכן תוספת של פסנתר בלי התופים, ואז תופים ופסנתר, אבל מעל לכל, גיטרת הבס והשליט שלה שיורים שיר אחרי שיר, ישר לחלק בראש שלי שמערבב הנאה וכאב, כעס ואושר. ובשביל זה אנשים יקרים, בשביל זה יש מוזיקה. כי כשזה זה טוב, אז גם שירים מהאלבום הבא שנשמעים בפעם הראשונה, נשמעים מעולה, וגם שירים רועשים ששינו גירסה ועודנו, מרגישים רועשים בפנים כמו שצריך. פתאום גם אפקט השירה בציבור כשהזמר שר בלחש, נשמע כל כך נכון, ופתאום אני עם חיוך במשך הופעה שלמה של ערן צור ורק מתפלל שמישהו הקליט את הערב הזה, כי ככה אני רוצה אותו.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

הם באים שוב!!!!!!!!!!!!!

הספייס של WHY מצהיר על הופעה בבארבי תל אביב ב-29 באפריל (הפרסום ירד אבל נראה לי שיש מקום לאופטימיות. לפחות זו סיבה טובה לשים את הקליפ המעולה שפה למטה) יש אישור, יש הופעה, 29 באפריל. לכל הסקפטים, לכו חפשו מי ינענע אותכם, אם שמוליק אומר אז זה קורה.  לא עברה שנה מאז הפעם האחרונה שהם היו כאן והנה הם חוזרים. הנושא טרם אושר על ידי גורמים רשמיים אבל לא אכפת לי, אני כבר הולך עם חיוך על הפנים. אם זה אות הפתיחה למה שהולך להיות ב-2010 (בצירוף יו-לה-טנגו שגם באים) אז ייתכן ש-2009 הקסומה ופוערת החורים בכיסים אולי תוותר על מקומה כשנת ההופעות המעולה ביותר שזכורה בחתיכת האדמה הקטנה הזו במזרח התיכון.