אהבתי חסרת הפשרות וההגיון לצליליו של אסף ארליך בשילוב העובדה שאני בעל הבית של המקום הזה שאתם נמצאים בו כרגע, מאפשרים לי לפרסם את הפוסט הזה שבו המילים והלינקים שבדרך כלל שולטים בבלוגיה מפנים את מקומם לסרטי וידאו מהופעתו האחרונה של ארליך. אסף ארליך חזר להופיע אחרי היעלמות ארוכה לצורך עבודה על אלבומו השלישי (אחרי "טוקשואו" ו"חדשות מהמגירה") ובזכות עבודתו הנאמנה של הדוקטור, אני, וגם אתם, יכולים לקבל טעימות ממה שעתיד להיות האלבום השלישי של אסף ארליך. אסף ארליך יופיע בחגיגות יום ההולדת ללבונטין 7 שיערכו בין החמישי לשביעי ביולי.
יצא לי לראות את אלי רוזן בכמה הופעות לפני שאלבומו "כל המקומות האלה" יצא ובכל אחת מהן לא הצלחתי להבין את הבחירה של "אנובה", הלייבל בו רוזן חתום. הלייבל שבו חתומים עמית ארז, "אטליז", "רוקפור", נועה בביוף ועוד היה אהוב עליי מרגע הקמתו והבחירה ברוזן היתה תמוהה מבחינתי. רוזן פשוט לא השאיר חותם בדמות הופעה כריזמתית, שיר שנחקק או הנאה גדולה ותמיד יצאתי מבלי החשק שיש לי מהופעות חדשות שגורם לי ללכת ולנבור ולמצוא עוד על האמן/הרכב שכרגע ראיתי ולחכות ליציאת האלבום הקרב ובא.
את התחושה לגבי ההופעות של אלי רוזן טרם יצא לי לבחון שוב אבל האלבום שלו שנחת על שולחני בהחלט הצליח לגרום לי להתייחס לדברים בצורה אחרת ולהוריד את הכובע בפני "אנובה" על עוד בחירה מוצלחת ומעניינת באמן שראוי שיישמע.
זה לא שמדובר באלבום מושלם או כזה שיהיה אהוב על כולם וכנראה שהוא גם לא יעורר הדים גדולים והשם אלי רוזן ישאר שגור רק בקרב חובבי מוזיקה ישראלית "אחרת" (במובן הטוב של המילה).
וחבל שכך. חבל, כי "חולפים הימים" היא רצועה מעולה שכיף לשמוע שוב ושוב תוך כדי משחקי משמעויות עם המילים שרוזן שר. חבל, כי "בתים בעיר" הוא כל כך טוב שכבר בהאזנה הראשונה לשיר התלבש לו חיוך על פניי שרק חיכה שאני אגביר את הווליום חזק, חזק, רגע לפני שמתחיל הפזמון. "Where Is My Love" ו-"אי אפשר לכתוב שירה" הם גם חלק ממה שעושה את האלבום הזה לטוב וכזה שכדאי להאזין לו, לתת לו הזדמנות.
אבל יש רגעים שבהם נראה שרוזן מתאמץ מידי, שמילה אחת מצליחה להרוס לי שיר שלם. זה לא שהמילים "יאבאל'ה" (בשיר בעל אותו שם) או "טאבולה ראסה" (בשיר "צ'יינטאון") כל כך חורות לי כמו השילוב שלהם בלחן, בשירה, במוזיקה שיוצאת לי מהרמקולים, וזאת בניגוד מוחלט לדעתי לגבי המילים של אותם שירים שבקריאה והתייחסות נפרדת מרגשות, מפתיעות ובהחלט בין הטובות ביותר שקראתי בזמן האחרון.
ואולי זה מה שמונע מהאלבום הזה להיות ממש ממש טוב ולא להיות כזה שאני לא יכול להפסיק לשמוע. אלי רוזן כותב שירים בחסד, מתאר אירועים, מקומות, שמחה וייסורים בצורה כל כך יפה שהייתי שמח אם היה נופל לידיי ספר שירים שלו שאוכל לקרוא, להתעמק, להתענג ולתת למילים שלו לרוץ בראשי. כשהוא עוטף את מילותיו בצלילים זה לא תמיד מצליח לו ולפעמים אפילו גורם למאזין לעבור לשיר הבא מבלי לדעת איזה עולם נפלא של כתיבה הוא כרגע פספס.
להאזנה: אלי רוזן - "חולפים הימים"
מור שטייגל - "מחשבות יכולות לשנות"
אני אוהב את מור שטייגל (אתר יפיפה + אפשרות להאזין לאלבום במלואו). אני אוהב אותה בגלל המתנה המוזיקאלית המדהימה הזו שנקראת "אחד חלקי אחד". אותו פרויקט מעולה שחיבר בין חברי להקת "דבק" (לשעבר?!?), מור שטייגל והסופר/משורר ערן בר גיל והוליד את שניים מהאלבומים האהובים עליי ביותר בשנים האחרונות "1:1″, ו-"ברזל". הכרתי את מור בהופעות של "1:1″ וכל כך נהניתי לראות אותה על הבמה ולשמוע את קולה כל כך קרוב בשירים שאני כל כך אוהב.
אלבומה הראשון "עד המבול הבא" חלף לו לידי ללא התרגשות מיוחדת וגם כאשר חזרתי אליו לשמיעות חוזרות כדי לקבל עוד קצת מהקול שאני כל כך אוהב ב-"1:1″ לא הצלחתי להתחבר.
אלבומה החדש של מור שטייגל "מחשבות יכולות לשנות" העמיד את האהבה הזו למבחן שוב.
האלבום נפתח בשיר "על יד הים (חול אפסי)" (מילים: דליה רביקוביץ') במה שלפי דעתי היא הרצועה הטובה ביותר באלבום. מור מצליחה לספר את הסיפור שמאחורי המילים בצורה כל כך טובה שמולבשת על לחן שככל שהוא פשוט ויפה ככה הוא כואב. כואב טוב.
השיר הבא, "24 שעות", מחזיר לי את התחושה שאולי זה פשוט לא עובד ביני לבינה כשאנחנו לבד אבל "מול עצמך" שבא אחריו אומר לי להמשיך להקשיב, לראות לאן, יחסינו לאן. כשאני מגיע ל"אין כסף" אני נזכר ששמעתי אותו בהופעה של מור ב"תמונע" וכבר משמיעה ראשונה התחלתי לזמזם אותו, אני לא יודע אם זה דבר טוב, אבל זה גרם לי לחזור ולשמוע אותו שוב ולסמן אותו כעוד נקודת אור באלבום.
המשכתי לשמוע, להריץ קדימה, לחזור אחורה, לא לגעת, להפסיק ולחזור.
שוב ושוב מצאתי את עצמי מתחיל להקשיב לשיר, מחכה להתפתחות כלשהי, למשהו שידביק אותי, והנה חולפת לה דקה ועוד אחת והשיר נגמר. כמו צפייה בסרט, המתנה לרגע בו יהיה טוויסט בעלילה, שמשהו יקרה, שהבמאי יקח את זה למקום אחר, ובסוף כלום. אולי לא כלום, אבל זה פשוט לא היה זה.
כל פעם היה חסר לי משהו אחר. לפעמים המילים היו סתמיות מידי ("אחת ממיליון") ולפעמים זה היה הלחן שפשוט לא הצליח לעטוף את המילים היפות ולהרים את השיר לגבהים המרגשים באמת ("דיונות"). מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב לאותן רצועות שאהבתי כבר מההאזנה הראשונה ומדלג על אלו שעייפתי מלנסות.
לא יודע איך זה קרה. אלבום שמורכב מהקול האהוב של מור, הלחנים של בועז ריינשרייבר המוכשר (עוד שותף לפרויקט "1:1″) ומילים יפות, גם אם לא אחידות ברמתן, הפך בשילוב של כל אלו לעוד סימן שאלה ביחסים האינטימיים ביני לבין מור.
תמיד אמרו לי שיש לי בעיה עם אינטימיות, לא חשבתי שאני כל כך אוהב את זה בקבוצה, שנוכל להסתדר רק כשיש עוד אנשים אחרים סביבנו.
את הסיפור הזה (כן, סיפור) כתב ארנסט המינגווי אי שם בשנות ה-20 של המאה הקודמת ולאחר מכן יתאר אותו כסיפורו הטוב ביותר אי פעם. אבל נחזור לסיפורים קצרצרים אחר כך.
לא חסרות כתבות ומאמרים שבאים להציג את הידרדרות תרבות הקריאה, הכתיבה והשפעתה של המילה הכתובה על היושבים בציון (בדרך כלל בדגש על חומרת הבעיה בחתך האוכלוסיה הצעירה אך לא רק). במיוחד בתקופה זו בה אל מול הגאות העולה של תוכניות הריאליטי, המתאפיינות בהעלאת סף הרגש לרמות קיצוניות עוד יותר, מתקיים שבוע הספר בנוכחות דלה, ללא ההתייחסות הראויה מצד כל שכבות וסוגי האוכלוסיה ותופס גוון של יריד שמתקיים לצורך פירסום רבי המכר המובילים ותו לא. את כוחה של המילה הכתובה בשבילי קשה לי לתאר בפוסט בודד זה אך לאחרונה נתקלתי בכל מיני כתבות, אירועים ושירים שגרמו לי לחשוב על הנושא שוב ושוב ובליל מחשבותיי מוצג לכם כאן.
בין אם זה החיבור בין המוזיקה לשירה הכתובה שנפוץ כל כך בתקופה זו במקרים כגון אלבומו של מיכה שטרית "אלמליח-לרוז-שטרית" שמביא את מילותיהם של ר' יהודה הלוי, ר' ישראל נג'ארה וקטעים מפרקי אבות, שבע ברכות ועוד או אלבומם המעולה של ברי סחרוף ורע מוכיח "אדומי השפתות" שהלחינו את שיריו של אבן גבירול ואשר מצורף אליו ספרון יפיפה המספר על שירתו של אבן גבירול וכולל פרשנות לשיריו ותמונות מחייו ואשר עומד כרגע בראש מצעד מכירות האלבומים ברחבי הארץ וזאת למרות הטקסטים המורכבים של אבן גבירול. ספק אם שני אלבומים אלו יכלו להתקיים בכל שפה אחרת ולהחיות את השירים מתקופות עבר אל תוך זמנים מודרניים אלו ולהפוך לאלבומים מוצלחים של אמנים מוכשרים אשר נמצאים במרכז העשייה המוזיקאלית בארץ ולא צלילי נישה למבינים בלבד.
אינני יכול לחשוב על חיבורה של המוזיקה לכוחה של המילה הכתובה מבלי להתייחס לפרויקט "אחד חלקי אחד" הנהדר בו חברו יחידו חברי להקת "דבק" ומור שטייגל אל מילותיו של ערן בר גיל בטרילוגיה שהחלה באלבום "אחד חלקי אחד" שבו הולחנו שירים מספר השירים המצורף של בר-גיל המשורר/סופר אשר עומד כספר שירים בפני עצמו ואף המילים אשר הורכבו לכדי שירים הם חיבור של מקטעים רבים ושונים מיצירתו של בר גיל אשר רוכזו לכדי סיפור אחד המסופר בחלקים. חלקו השני של הפרויקט, "ברזל", אשר הורכב מאלבום אשר נושא את השם וכן מספר נפרד פרי עטו של בר גיל אשר בו הורכבו השירים באלבום מהסיפורים אשר בספר אשר יוצרים תחושה בה קריאת הספר מגרה את אוזנו של הקורא לשמיעה חוזרת של הצלילים הבוקעים מהאלבום ואילו שמיעת האלבום דוחפת את המאזין ללכת ולקרוא את הסיפור המדובר אשר מסתתר מאחורי המשפטים המדהימים שהולמים באוזן.
תמיד חיפשתי, תמיד התרגשתי , מהיכולת של משוררים, תמלילנים וכותבים ליצוק משמעות גדולה כל כך לתוך כמות כה קטנה של מילים. אותו משפט שאומר כל כך הרבה מבלי להגיד שום דבר מפורש, פתוח לפרשנות אישית ונהפך לאישי עוד יותר בזכותה. והנה נתקלתי בדיון שנערך בין כמה אמנים עכשווים בו הועלתה נקודה שדווקא הדור הצעיר, אותו אחד המתואר כמכור לאינטרנט ותוכניות ריאליטי, רווי אלימות, נטול דרך ארץ, חסר ערכים, ללא חיבור לעבר, למקורות, לספרים, לשירה, פרוזה, מוזיקה, לכל מה שנתפס כתרבות, הוא זה שייקח את השירה, בכל צורה מודרנית בה תתגבש, לרמה גבוהה יותר, לפרץ משוררים שטרם נראה בעבר. ואתם תשאלו מדוע???
אותו דור מדובר, מבוקר, מתנהל בימים אלו תוך כדי תימצות חוויות גדולות, רגשות עצומים ומציאות יומיומת לכדי מספר תווים קטן. אם זה בהודעת SMS לחברה, עדכון חשבון הטוויטר או הוספת שורת מחץ לחשבון הפייסבוק, הילדים האלה "נאלצים", מנסים, רוצים ויודעים היום לרכז דברים גדולים במספר מילים קטנות והרי זהו כוחו של משורר. להעביר חוויה, תחושה או תמונה רווית פרטים במספר קטן של משפטים הניתנים לפרשנות אישית אך בעלי אופי ודעה ייחודים משלהם.
לאחרונה הוכרזו זוכי תחרות הסיפור הקצרצר שערך מפעל הפיס. בתחרות זו היה על המשתתפים לשלוח הודעות טקסט עד 140 תווים ובה מסופר סיפור קצרצר. יותר מ-11 אלף סיפורים קצרצרים הגיעו אל חבר השופטים אשר היה מורכב מאנשי ספרות, אקדמיה, עיתונות ועוד ובחר את הזוכים או במקרה דנן, הזוכות. שני המקומות הראשונים שייכים לכותבות אשר זהו לא תחום עיסוקן וכל קשר לעולם הכתיבה הוא מיקרי בהחלט ולמרות זאת יצרו יצירות מדהימות אשר מגלמות בתוכן את היכולת להביע וליצור תמונה כוללת המלווה ברגשות, צבעים, צורות, עבר, הווה ועתיד במספר מועט של מילים. הנה הן מוגשות לכם כאן לשיפוטכם והנאתכם ונתחיל מהמקום השני:
"סבא לא זוכר את הילדות בפולין גם לא את המלחמה
הוא שכח כמה הוא התרגש כשהוקמה המדינה
ואיך בכה ביום שהפציצו את יד ושם.
אלצהיימר."
והקצרצר הזוכה:
"מה בשבילך אבאל'ה?
שאל אותו החציליונר בשוק
מפשיטו באחת מהחיוך שכיסה על החלל הפנוי, המת
הגדל בבטנו מאז ראה את תוצאות ספירת הזרע שהגיש לו ד"ר מן"
אז מה בעצם אני רוצה להגיד? אני לא יודע אם באמת גדל בימים אלו דור גדול של משוררים או לחילופין האם המצב בארץ בכל הנוגע לשירה ולמשמעותה של המילה הכתובה עגום כפי שמתואר לעיתים באמצעי התקשורת. אני כן יודע שאיפשהו בחיבור בין השפה העברית, התרבות העכשווית והמוזיקה, קיימות המון אפשרויות למשוך ולגרות את המחשבה של כל אחד ואחת מאיתנו להינות מהמילים בכל פעם מחדש ובצורה מעניינת ושונה מזו שקדמה לה. אם זה על ידי אמן חדש ששירתו ערבה לנו ודוחפת את המאזין לחיפוש אחר מילותיו וכתביו של אותו אמן, תחרות SMS כמו זו שתוארה קודם לכן או שילוב בין סיפור למוזיקה לסרט כפי שמתוכנן להיות חלקו השלישי של פרויקט 1:1. רק על ידי חשיפה תקשורתית גדולה של אלו תינתן הזדמנות אמיתית לאנשים להכיר ולהתחבר לכוחה של המילה שאין אף מילה כדי לתאר את כוחה.
שיר הערת שוליים - נתן אלתרמן
בכלל אפשר שרק מתוך הרגל (ועקב מידה של זחיחות דעת) אין השירה שואלת אם באמת תמיד שווה היא את החקר והעיון בכל דיבור שהיא אומרת
אולי ראוי להם לא לדבר בה ברעדה כאילו בכל קוצו של תג ובכל שינוי גירסה או מחיקה בוראה היא עולמות או מחריבה אותם חלילה
יש, יש מקרים בהם כמו בוראה היא יש מאין והיא עולם מלא כן, יש מקרים, וזאת דווקא בזמן שהיא כמעט שוכחת מה היא בזמן שהמבנה או המקצב אשר לבית או משמעות האותיות-הקוליות, אינם העיקר בזמן שהיא כולה עיניים או פה צועק, או דם אוהב, או פחד או זרועות חובקות וחזקות ואמיצות, או ציפורניים נאחזות או כס משפט בראש חוצות ישנן שעות שהיא כזאת
אבל מחוץ לכך ופרט לכך ראוי להתייחס אליה ביחס מפוכח
הימים ימי קיץ, קיץ 93. אני לובשת קורדרוי שחור שהיה של אחותי מתישהו באייטיז וחולצת פלנל אדומה משובצת שאבא שלי קנה בשוק וגנבתי לו. רוני לדו מהכיתה שלי, כיתה י' במקיף ה' בראשון, מקליט לי על קסטה מוזיקה, ממליץ לי משהו טוב, שאני חייבת לשמוע. הוא חזק בעיניינים, כבר יש לו מערכת של דיסקים ויש לו ערימות של הדברים הקטנים הכסופים האלו שמחליפים תקליטים. אני עדיין לא נכנעת, נאמנה כמו כלב לווקמן שלי, ובכלל, למי יש כסף להוציא על דיסקים. זה נשמע כמו טכנולוגיה מטורפת. משהו כמו שנשמע לי היום בלו ריי נגיד. לא בא לי את זה. אני נשארת עם הקסטות שלי.
בצד אחד של הקסטה יש אנג'ל דאסט של פיית נו מור, תקליט שכולם מדברים עליו. על הצד השני יש את דירט של אליס אין צ'יינס, אני חורשת. חורשת מבסוטה. מסתובבת ברחוב ושרה ליינים של בס. במקביל אני חורשת את טן של פרל ג'אם. כך עוברים להם ימים חמים עד שאני נתקלת במקרה בטלוויזיה בקליפ עם שדות ושיר שמביא לי כאפה לפרצוף.אדי ודר אהובי נמצא שם, ומבין השיחים יוצא לו בחור צנום, עם שיער שחור מתולתל כמעט עד המותניים ועיניים כחולות וקול כזה שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי באותו רגע. הצרחות שלו נכנסות לי מתחת לעור ואני לא בטוחה אם נוח לי עם זה. אדי ודר נראה די מרגיע פה וההוא עם השיער השחור והמבט הרצחני הזה והזקנקן קצת מפחיד אותי.
למרות החרדה, אצתי מייד ל"מידאס", הפיקדילי הראשל"צי, לקנות קסטה (מקורית!!) של הלהקה. טמפל אוף דה דוג קראו להם. אמרתי, נו, אם זה החברים מפרל ג'ם ועוד הבחור עם הקול ההורס הזה, זה יהיה לפנים. בדיעבד הסתבר שגיליתי אותם 3 שנים מאוחר יותר. כשהתקליט יצא, פרל ג'אם עוד לא היתה. אדי ודר היה רק כוכב בהתהוות, ואני גיליתי את האלבום המופתי הזה (שנכתב לכבוד חבר של קורנל שמת מסמים כמו טובי בנינו) שנתיים מאוחר יותר, יחד עם שאר העולם, אחרי שפרל ג'אם וסאונדגארדן כבר תפסו תאוצה עצבנית בכל מקום.
לא הפסקתי לחרוש את הקסטה הזאת ימים ולילות. המוזיקה היתה מרטיטה, היה שם פסנתר, היו שם גיטרות חזקות ודומיננטיות, לחנים מדהימים עם קליימקסים וצרחות. אני לא זוכרת שהיה אז את הקטע של לגלות כל יום מוזיקה חדשה. לא אצלי לפחות. תגלית בזמנו היתה חתיכת תגלית מבחינתי, היה רק רדיו, מי ידע מה זה מחשב בכלל, הייתי אוספת מוזיקה מחברים והיה רק אמ.טי.וי. ולמי יש זמן לזה. העדפתי בזמן הפנוי בין הבגרויות לנגן בפסנתר. זאת היתה אחת התגליות המוזיקליות הכי חשובות שהיו לי בחיים. תקליט שנשאר איתי המון זמן, שחזרתי אליו שוב ושוב. כל כך חפרתי בזה, עד שכל כך פירקתי את זה, שזה נזל לי מכל תא בגוף. אח, זה היה תענוג. זה היה להכיר ת'בפנוכו באמת.
חולפות כמה שנים, עקבתי מרחוק אחרי סאונדגארדן, ולאחר מכן אודיוסלייב. זו לא הייתה אותה תשוקה של פעם כנראה ואני נסחפתי לכל מיני מחוזות חדשים. קורט קוביין מת, הגראנג' של סיאטל (אצלי בבית לפחות, איכשהו) ירד חזרה למחתרת, גיליתי את אלג'יר (חריש נאמנות ותשוקה), התגייסתי לצבא, עשיתי פלאשבק לגלאם של הסבנטיז עם דיוייד בואי, קיפלתי את הפלנל לארון ובעצם ניסיתי לבדוק של מי המשפט הזה שקורט כתב במכתב ההתאבדות שלו "עדיף להישרף מאשר לדהות לאט".
קורנל לא מוותר עלי. איכשהו אופוריה מורנינג מצא את דרכו אליי לפני כמה שנים. חבר מוזיקאי דחף לי את הדיסק ואמר שהוא לא סובל את זה ושאני אקח את זה ממנו. ואני מאמצת. כבר אז הוא מאשים את קורנל בהומואיות ומה נהיה לו אחרי כל התקופה הטובה ההיא בניינטיז ואני תוהה, מה נהיה שמדברים על הניינטיז בכזו ערגה. זה לא כזה מזמן. מדברים ככה על הסיקסטיז. (פאק, בעצם, עברו כמעט 20 שנה).
קיץ 2009. כריס קורנל מוציא את "Scream" לאוויר העולם. הרוקרים מתעצבנים, הביקורות המומות, בקרב חברים שלי הוא זוכה לכינוי "גיי", וגם "כריס קוקסינל". האזנה ראשונה ואני נבהלת ממש. אני לא כל כך מבינה מה זה. לאן נעלם הפסיכי שמנפנף בשערות שלו וצורח, ואיך לעזאזל זה קשור להוא שהתחבא בשיחים בשדות וצעק "שביתת רעב, אני רעב, נהיה רעב, כן".
ואז מודיעים שהוא בא לארץ. אני נזכרת בנעוריי הרחוקים, בפלנל המרוטה ההיא, מתמלאת רגשות מעורבים. אבל אני יודעת שאני חייבת להיות שם. אני פוצחת בחריש מפחיד על כל החומרים שלו, כל האלבומים שפספסתי פה ושם, "Carry on" שלו למשל (אכזבה רגעית שלי ואהבה בהמשך) ואופפת אותי תחושה כזו שאולי משהו התרכך אצלו עם השנים. (הנחה שהתבררה כמופרכת לחלוטין מן היסוד בהמשך). אני תוהה אם גם אני התרככתי, אומרת לעצמי שאולי כן, אבל מגיעה למסקנה שבסה"כ אני אוהבת שמנסרים אותי, אוהבת שבועטים לי בתחת.
אתמול הייתה הקרנה (או לפחות היתה אמורה להיות) בערוץ 8 של הסרט "Before The Music Dies" ולמי שלא יודע על מה מדובר הנה תיאור הסרט מאתר הבית שלו:
"Never have so few companies controlled so much of the music played on the radio and for sale at retail stores. At the same time, there are more bands and more ways to discover their music than ever. Music seems to have split in two - the homogenous corporate product that is spoonfed to consumers and the diverse independent music that finds devoted fans online and at clubs across the country. BEFORE THE MUSIC DIES tells the story of American music at this precarious moment… At the heart of BEFORE THE MUSIC DIES are interviews with musicians, industry insiders, music critics, and fans that reveal how music has reached this moment of truth. Featured performances from a truly diverse group of artists, ranging from The Dave Matthews Band and Erykah Badu to Seattle street performers and Mississippi gospel singers show us that great music is always out there… as long as you know where to look. BEFORE THE MUSIC DIES will renew your passion for great music, and inspire you to play an active part in its future."
אין בסרט שום בשורה חדשה או גילוי מפתיע ואני גם לא יודע אם הצפייה בסרט תגרום לכם לקחת חלק פעיל בעיצוב עתידה של המוזיקה כמו שיוצרי הסרט מקווים, מה שכן יש בו זו המון כנות של הרבה אנשים שאוהבים מוזיקה ותוהים לגבי המשך דרכה, ויש שם גם המון מוזיקה טובה. אני יודע שבוקר אחד פשוט קמתי והתיישבתי לראות אותו ולא הצלחתי לקום מהכיסא עד לסופו. ומכיוון שאתמול בערב לא התאפשר לי לראות אותו (מה שהעלה את השאלה "כמה חתונות בשבוע יכול בן אדם אחד לשרוד?"), הלכתי וחיפשתי וחתכתי ועשיתי ובתקווה שהכל יעבוד כמו שצריך אז אפשר לראות את הסרט (מחולק ל-2) פה למטה או בלינקים המצורפים (במידה והסרט לא עולה נסו מאוחר יותר או פשוט רפרשו את הדף). מקווה שתמצאו את הזמן לעשות זאת.
(אם נתקלתם בבעיה, נא לדווח. הנגן הזה עושה לי בעיות אבל בסוף הוא עובד.)
שמוליק נולד לאם הדרך ואב הבית, גודל על ידי חבורה של תקליטני חתונות ששלטו
באולמות הארועים בשנות השמונים. התחנך על מורשתו של ד"ר אלבן והצמד טו-אנלימיטד
והיה שותף בהפקת האוספים טופ-פופ 94 והיט-מן 2. שמוליק הופיע כחצי מהצמד
"סופר-מיוזיק", תקליטני העל לגילאי 8-14 בקריית בן גוריון בחולון. בגיל ההתבגרות
עבר שמוליק מרד מוזיקאלי ויצא לשוטט ברחבי תל אביב בחיפוש אחר אהבה חדשה. מאז ועד היום
מסתובב שמוליק בין הופעות, נרדם בחנויות דיסקים ומשוטט ברחבי הרשת בתקווה לעתיד
טוב יותר. לפעמים הוא גם כותב על זה.
יצא לי 
אני אוהב את 
